"נציגת האיחוד האירופי זאת בול אני", אומרת אדוה עדני, שחקנית תיאטרון באר-שבע וצוחקת. אכן, כדי לטרוף תפקיד עסיסי בהצגת "דרך השלום", קומדיה פוליטית בהשראת אריסטופנס, שכתב גיא מרוז וביימה שיר גולדברג, המנהלת האמנותית של התיאטרון הנגבי (הבכורה - בשני, ה-5.4), הייתה עדני, המשחקת שם גם תפקיד של עורכת דין בהצגת "הדירה של רוזה", מוכנה ללכת רחוק.
"אמנם בעיקרון אני לא סובלת פאות, כי זה לא נוח, אבל הסכמתי להופיע הפעם בהצגה עם פאה, בהירה אפילו, המסתירה את התלתלים השחורים הטבעיים שלי ועם תלבושת מחויטת ועם מבטא זר. זה מאפשר לי להציג גרמנייה מנומסת אך עצבנית, מה שזו הכי לא אני".
כמו כולנו לא שיערה עדני שאודיסיאת הקורונה תימשך כדי שנה והשתדלה לקחת את העניין בכיף. "התחלתי לעשות תיקונים קטנים היכן שצריך, גם לצבוע ולצייר. מרוב ישיבה בבית נעשה צפוף וקצת מחניק עם ארבעת הגברים שיש לי - קיגלר והבנים המתבגרים שלנו אבשלום, איתמר ואביתר. יחסית, צלחנו את התקופה די בסדר".
תשע שנים מילדותה של עדני, 55, בת למשפחה ותיקה מאוד בארץ ועם שורשים בתימן ובמרוקו, עברו עליה בארצות הברית, לשם היגרה משפחתה בשנות ה-60 ו"מה שיצא לי מזה זו אנגלית ברמה של שפת-אם". לדבריה, מאז ומתמיד הייתה בה נטייה למשחק וכשהייתה צופה כילדה בטלוויזיה האמריקאית בסרטים כמו אלה של שירלי טמפל, הייתה משוכנעת שמקומה על המסך.
כאן למדה בבית צבי, כשמלימודיה שם הרוויחה לא רק את התמקצעות כישורי המשחק שלה, אלא גם זוגיות לכל החיים. עדני נשואה לבן כיתתה, דוד קיגלר, שחקן שדי עבר לניהול ומשמש כמנהל תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. כלא מעטים מבוגרי בית צבי "נחטפה" על-ידי תיאטרון באר-שבע לסיבוב ראשון שם עד שהחלה לנדוד בין התיאטראות השונים, שמהם הייתה שבה לתיאטרון שבנגב "עם הרגשה של לחזור הביתה".
התרעות פיקוד העורף