"אתה מדבר על הספינה?", חייך כשנפגשנו. "אני עדיין קיים ורלוונטי בגלל שאני אפוף בחילוקי דעות. זו מתנה על מגש של כסף. הרי הייתי לא על עשרות ולא על מאות, אלא על אלפי שערי עיתונים מסביב לעולם, וכזה דבר עוד לא קרה - שאהיה על שער של עיתון בריטי שלוש פעמים בטווח כל כך קצר. חילוקי הדעות בשבילי הם דלק לגלגל הפרסום. לא היו לי אמרגנים, יחצנים, אני לבד וזורם עם הזמן. אני קצת אשוויץ בפניך, אבל אם הייתי צריך לדרג את עצמי כאיש יחסי ציבור, אני חושב שאני אחד הטובים בעולם. אני יודע איך לתפוס הזדמנויות ויודע איך לרוץ איתן בצורה אלגנטית, גם מבחינת קוראי ה'גרדיאן' וה'טיימס' ולא רק קוראי ה'סאן' וה'סטאר'".
ב־1973 הוזמן גלר לתוכנית האירוח היוקרתית של קרסון האגדי, ודווקא שם, מול עיניה הבוחנות של ארץ ההזדמנויות, הוא כשל בגדול. "ישבתי במשך 22 דקות מושפל", גלר מספר. "הכפית לא התעקמה מספיק, זוכר שקרסון עישן מתחת לשולחן. הזעתי ואמרתי לעצמי 'זהו', בראש כבר תכננתי לחזור לארץ. למחרת קיבלתי טלפון מאישה שאמרה 'מרב גריפין מחפש אותך'. לא האמנתי. גריפין היה מגיש גדול כמו ג'וני קרסון. הוא אמר באותה בשיחה 'ראיתי אותך אצל קרסון, אני רוצה אותך אצלי השבוע'. אז הבנתי שהמחלוקת פנטסטית בשבילי".
גלר שם לב לתנועה חשודה בפניי ומיד אמר: "אני יודע שקשה לך להאמין, אבל יצאה מהדבר הזה מין קרן לייזר שפגעה לי במצח, נפלתי על הדשא ולא יודע כמה זמן שכבתי שם. רצתי הביתה לספר לאמי, שלא האמינה. היא חשבה שאני משקר, או שחלמתי. הסיפור כל כך היה עמוק במוחי שלא שללתי אותו. לפני 13־14 שנה הוקרן בארץ סרט דוקומנטרי שהכין עליי ה־BBC. ולמחרת קיבלתי מייל מיעקב אברהמי, שאמר 'ראיתי את הסרט, אני קצין חיל אוויר ואין לי סיבה לשקר, אבל עברתי באותו יום בשדרות רוטשילד, ראיתי ילד קטן בגינה ולידו כדור אור בוהק'. התכתבנו, ראיינתי אותו והוא אימת מבחינתי את הסיפור. קרה משהו שגרם לי להאיר כוחות שקיימים אצל כולם. לדעתי אנחנו משתמשים באחוז מסוים מהמוח, ואולי אני משתמש בקצת יותר, וכשאני בטלוויזיה, או בעיתונות, אני נהפך לזרז, או לחצן, לכוחות של אנשים שמחזיקים בבית כפית והיא מתעקמת".
גלר הציג בפניי תמונה: "זה הנשיא ג'ון קנדי ולידו יושב ד"ר ורנר פון בראון, אבי הרקטה, שהיה נאצי שהובא בכדי לסייע לנאס"א. מיטשל אמר 'אתה חייב לפגוש את פון בראון'. הוא לקח אותי למעבדת החלל. שם פון בראון רצה לראות אם אני אמיתי. הוא הוריד טבעת, החזיק ביד ואמר 'תעקם אותה מבלי לגעת'. עיקמתי. אז הוא הלך לכספת, פתח והוציא ממנה חפץ מתכתי בצבע שאף פעם לא ראיתי. אמר 'גע ותגיד מה אתה מרגיש'. אמרתי 'אני מרגיש משהו שלא מהעולם הזה'. הוא אמר 'צודק, זו חתיכה מעב"ם שהתרסק'. זאת אומרת שכל הסיפורים על אזור 51 אמיתיים".
גלר חזר לישראל עם אשתו חנה לפני כחמש שנים אחרי עשרות שנים שבהן התגורר בארצות הברית ובאנגליה. הוא גר היום ביפו, לא רחוק מהמוזיאון שלו, שאמור להיפתח בעוד מספר שבועות. מוזיאון שיכיל חפצים מדהימים שאסף במהלך קריירה עשירה וחברויות עם השמות הכי גדולים, ממייקל ג'קסון ועד ג'ון לנון. יש לו אפילו דגם מטוס שתלוי מהתקרה ואותו העניק לו שליט לוב הידוע לשמצה, מועמר קדאפי. "קדאפי הגיע בזמנו לניו יורק ולא קיבל חדר במלון", סיפר גלר. "בא דונלד טראמפ, נתן לו פיסת אדמה באפ סטייט ניו יורק, ואמר 'תקים שם אוהל'. איש מוסד, שאני מכיר, שאל 'רוצה לפגוש את קדאפי?'. לקח אותי, נכנסנו לאוהל. קדאפי דיבר אנגלית רצוצה. הוא ראה אותי ואמר 'ישראלי? אני הולך לתת לך משהו שיזכיר לעם שלך מה עשיתם לנו'. אמר את המשפט ונעלם. לא הבנתי על מה הוא מדבר. חזרתי לאנגליה, עברו חודשיים והגיע ארגז ענק. פתחנו וגילינו דגם גדול של מטוס שבא עם חצובה יפה. הרכבנו ושמנו בסלון. פתאום קלטתי מה קרה. ב־1973 ישראל הפילה מטוס של ליביאן איירליינס מעל סיני וכל הנוסעים נהרגו. קדאפי אמר 'אשלח לך משהו בכדי שתזכיר לעם שלך מה עשיתם לנו'".
אל־פאייד, מעשירי העולם, היה בעלי הכלבו היוקרתי "הרודס" ואביו של דודי, שנהרג בתאונת דרכים ב־1997 עם בת זוגו, הנסיכה דיאנה. גלר אוהב לשלוף שמות כאלה כדי לתבל את סיפוריו. "פתאום מייקל התקשר אל מוחמד, שאמר 'אורי גלר נמצא אצלי'", גלר המשיך בסיפורו. "שמעתי צעקה 'אורי גלר?'. מוחמד נתן לי את הטלפון, וככה התחיל הקשר ביני לבין מייקל, שהיה השושבין שלי ושל חנה. הוא נתן לי את שלושת הציורים שתלויים פה על הקיר".
עשינו סיור במוזיאון והתעכבנו ליד ביצת החייזר שפעם גלר התפאר שג'ון לנון בכבודו ובעצמו נתן לו. מוצגים שם בין היתר, על פי גלר, משקפיו של לנון וציור שאיש הביטלס צייר. "ביצה, זה מה שג'ון נתן לי", בעל המוזיאון הסביר. "הוא האמין בצלחות מעופפות ולכן היינו באותה סירה. אנשים שואלים 'למה אתה לא בודק את זה?', התשובה שלי שאף פעם לא אבדוק בגלל שאני לא רוצה לגלות שהיא נעשתה בטייוואן".
המוזיאון עדיין לא נפתח, אבל למקום הגיעו שתי נשים מבוגרות שבאו במיוחד מהצפון והתאכזבו לראות את השער סגור. גלר בכל זאת הכניס אותן לכמה רגעים. עם כל מה שעבר בחייו, הוא עדיין צמא לחיבוק האוהב מהקהל. הוא ביקש מאחת הנשים מטבע ועיקם מול עיניה הנדהמות ולאחרת הקליט הודעה מצולמת לנכד. גלר בכבודו ובעצמו.
"לפני הקורונה חיבקתי את כולם", סיפר כשהשתיים עזבו. "אין בן אדם שבא ואני לא מדבר איתו יפה, במיוחד ילדים, הרי הייתי שופט ב'גוט טאלנט' עם נועה קירל, שנחשבת לאלה מקומית. ילדים מזדהים איתי".
התרעות פיקוד העורף