המשורר אברהם שלונסקי לא היה מאמין שזה קורה כעת בצוותא, מרכז לתרבות מתקדמת בתל-אביב. המועדון, פרי חזונו ויציר כפיו, עובר בימים אלה תהליך של התחדשות. בין נותני הטון בו תמר קינן, שחקנית ברוכת כישרונות, שבאה דווקא מלב התיאטרון הרפרטוארי כדי לנהל את מרכז הפרינג' במועדון, ואת הפסטיבל השנתי לתיאטרון קצר (עם נועה שכטר). בשני הקרוב תעלה בצוותא הצגת "גידול ושמו בעז" בבימויה.

מה לשחקנית הקאמרי ולזה? 
"אני כבר שנתיים לא בקאמרי, למעשה כבר שנתיים בהן לא אני לא משחקת. עברתי לבימוי - ופתאום חזרתי ליהנות בתיאטרון, פתאום חזרה אלי החדווה בו שקצת איבדתי אותה בשנים האחרונות שבהן שיחקתי".

מדוע? התפקידים לא סיפקו אותך?
"למען האמת, קיבלתי תפקידים מצוינים והרגשתי נוח על הבמה, אולי נוח מדי, אבל הפסקתי להתרגש והלב שלי כבר לא דפק עליה יותר. כשהתחלתי לביים, הלב שלי שב להלום, אפילו בעוז".

מה את מוצאת בפרינג', שלא היה לך ברפרטוארי?
"קודם כל אני יכולה לעשות בו מה שאני רוצה. בתיאטרון העצמאי, כך אני מעדיפה לקרוא לזה, לא פרינג', אפשר לעשות דברים שלא ניתן לעשות ברפרטוארי, תוך חופש יצירתי, מבלי להיות מחויבת לפנות לקהל מאוד-מאוד רחב ועם זאת, למשוך יותר קהל צעיר".

וכעת?
"ביום שני אנחנו עולים עם 'גידול ושמו בעז', קומדיה רומנטית ומשוגעת לגמרי, שאורן דיקמן כתבה ומשחקת בה בתפקיד הראשי. גרסה מקוצרת שלה עלתה אצלנו לפני שנתיים עם שחקנים אחרים בפסטיבל תיאטרון קצר, בבימוי אנה בניאל. אנחנו מכירות מילדות, לאחר שהאבות שלנו, ערן בניאל ורפי קינן, חברים. מתן פרמינגר, בן זוגה של אנה, הוא מעצב התאורה לגרסה הנוכחית".

תמר קינן (צילום: אביטל פלצי פלג)תמר קינן (צילום: אביטל פלצי פלג)

מה הביא אותך להצגה הזו?
"כשראיתי את ההצגה בגרסה הקודמת שלה, פשוט עפתי עליה. לי ולאורן, המחברת שלה, היה קליק מהפגישה הראשונה. היא אומרת שכשראתה איך שברגע הראשון הפלתי כוס קפה, היא הבינה שאני האדם הנכון לביים את ההצגה".

ספרי על ההצגה
"נועה, כאמור אורן, רווקה נוירוטית, מרגישה לא טוב והולכת לרופא. הוא מאבחן שיש לה ...גידול על הלב. 'זה בטח בעז, היא מתייחסת לאקס שלה מלפני שלוש שנים, איך מורידים אותו?' 'אקדח יפתור לך את הבעיה', אומר הרופא, שאותו משחק מיכאל הנגבי. כאשר קראתי לראשונה את המחזה, ישר שמעתי את הקול שלו. הצגה מאוד מצחיקה וגם נוגעת ללב".

קינן בת ה-45, באה מבית תרבותי-קולינרי. היא בתם של רותי קינן, עיתונאית-אוכל, מחברת ספרי-בישול ושל רפי קינן, זמר-שחקן, מי שהיה נספח התרבות של ישראל בפריז ומנהל אמנותי בפסטיבל ישראל, שכמפיק חתום על כמה מאלבומי המופת של יוסי בנאי. ראיינתי אותו לראשונה לפני 49 שנה, בטרם הייתה בתו על המפה. אחותה היא הזמרת דפנה קינן, סולנית הרכב "דפנה והעוגיות".            

עם רקע כשלה כנראה לא הייתה לה ברירה אלא להגיע לתיאטרון, וכשפתחו ליד בית הקיננים את בית הספר לאמנויות, באופן טבעי היא הלכה ללמוד בו. לדבריה, כשמונה אביה לתפקידו בפריז, עם העושר התרבותי שיש שם, "זה היה אחד הדברים הטובים שקרו לי בחיים". לאחר שלמדה תיאטרון בעיר האורות, המשיכה קינן בכך בסטודיו ניסן נתיב. את צעדיה הראשונים כשחקנית היא עשתה בגשר ו"זה היה עוד בית-ספר יוצא מהכלל".

ב-2001 הצטרפה קינן לתיאטרון הקאמרי, שלפי עדותה היה בשבילה כמו בית. "עברתי שם מהצגה להצגה", היא מעידה, "הדבר המדהים שקרה לי עם סיום החוזה בקאמרי היה לגלות את הערבים בבית, שמהם נעדרתי כמעט 20 שנה, כשהבנים שלי התרגלו לגדול בערבים בלי אמא". 

אם נחזור לסיום לצוותא, האם הצגת "גידול ושמו בעז" מבשרת קו מסוים, או אולי תעזו לגעת גם בשייקספיר וכאלה?
(בהומור) "צריך לבדוק אם הוא מתכוון לחזור אחרי הקורונה. אבל אם לדבר ברצינות, אם תגיע הצעה מעניינת שתיקח מחזה של שייקספיר למקומות חדשים ומגניבים, ברור שגם הוא מוזמן לצוותא. עם זאת מובן מאליו, שצוותא ימשיך להיות בית למחזאות מקורית של מחזאים ובמאים צעירים, שיש להם משהו חשוב להגיד".

נראה לך שבשוך הקורונה הקהל יסתער על צוותא?
"הייתה לנו הצגת ניסיון של 'בעז' - והיה מדהים. האולם היה מלא מפה לפה והקהל היה באקסטזה. אני, למשל, מאוד נהנית לצפות בבית בסדרות טובות בטלוויזיה, אבל בתיאטרון יש משהו שאין במדיום אחר. זאת חוויה קהילתית שאין לעמוד בפניה, משהו מטורף הביחד הזה. בשבילו, לא רק בשביל ההצגות, אני בטוחה שהקהל יחזור".