"אני 25 שנה שחקן, ומעולם לא היה לי תפקיד כמו זה שיש לי בהצגה החדשה שלנו, ‘גאון בכלוב’”, אומר אלון דהן, מעמודי התווך של התיאטרון הקאמרי. “יונתן, הדמות שלי בהצגה, הוא אוטיסט כמו אורי, הילד שלי בן ה־11. רמת ההזדהות שלי עם הדמות היא כל כך גבוהה, עד שאני מרגיש חנוק מדמעות ומוכרח לצאת מהבמה ולשחרר בכי”.
במרכז ההצגה “גאון בכלוב”, שמועלית בימים אלה בתיאטרון הקאמרי, ניצב יורם (עמוס תמם), כוכב טלוויזיה בהידרדרות, שמושלך מהבית על ידי אשתו וגם נזרק מתעשיית הבידור. בצר לו, הוא נענה להזמנתה של ויקי (עירית קפלן), מעריצה מושבעת שלו. בבואו אליה הוא פוגש את אחיה הגאון, יונתן, אוטיסט על הספקטרום. אז עולה במוחו הקודח רעיון סהרורי ליצור באמצעותו שעשועון מטורף שיעלה אותו מחדש על הסוס.
לדבריו של דהן, הוא התגלגל להצגה במקרה. “הכרתי את המחזה מפני שעירית קפלן, כשכתבה אותו עם יואב בר־לב ראתה מול עיניה את אורי בני, שאותו היא מכירה מגיל אפס”, דהן מספר. “עירית היא החברה הטובה ביותר של אשתי, מיכל, מאז הילדות שלהן. כשהיא התלבטה לגבי מי שישחק את יונתן, מיכל סגרה בכיוון שלי. אומנם היו לי תוכניות אחרות, אבל בשבילי זאת שליחות לחשוף לקהל את האוטיזם ומה שכרוך בו”.
אורי אובחן כאוטיסט בהיותו בן שנתיים ועשרה חודשים. “עד אז לא היה קושי איתו”, מציין דהן. “אורי תקשר איתי, ואני הבנתי אותו. מבחינתי הוא גדל רגיל, עד שיום אחד הזעיקה אותי הגננת שלו ואמרה שהיא לא מצליחה להשתלט עליו וזקוקה לסייעת. מכיוון שלא היו לי אז חזרות, אמרתי שאני אהיה הסייעת".
"כשהתחלתי לבוא מדי בוקר עם אורי לגן, ראיתי פתאום את ההבדלים התהומיים בין ההתנהגות שלו לבין ההתנהגות של הילדים האחרים. כשהגיעו אלינו תוצאות האבחון שנעשה לו, זה גרם לי כאב על הילד שיכול היה להיות, ופתאום נעשה ברור שלא יהיה לעולם. מהר מאוד מצאתי את עצמי במצב של מלחמה מול המערכות השונות. עשרת החודשים שעברו עד שנמצאה מסגרת שקלטה אותו היו סיוט אחד גדול. רצתי איתו ממקום למקום ומטיפול לטיפול”.
לאביו הייתה רשת קטנה של מגדניות, ובאחת מהן הוא היה מושיב את בנו ליד הקופה ו”הצחקתי את הלקוחות”. “בתקופה ההיא הגיעו אלינו, לבת ים, הרבה עולים מרוסיה”, הוא נזכר. “כדי להשתתף במאמץ הקליטה שלהם, אבא היה עושה להם מבצעים של חצי מחיר לפני השבת. הם היו באים בהמוניהם, ואני למדתי מהם איך לדבר במבטא רוסי בלי להבין יותר מדי”.
כשאביו ניסה להעביר את הביזנס שלו לניו יורק, “מצאתי את עצמי בבית ספר דתי, שתלמידיו היו עם פאות וציציות”, הוא מספר. “זה היה יותר מדי בשבילי. דרשתי מאבא שלי להעביר אותי לבית ספר רגיל. כך התגלגלתי לבית ספר ש־90% בו היו אפרו־אמריקאים. ביניהם הרגשתי מאוד אאוטסיידר. שם לא הזיק לי לדעת להצחיק”.
אחרי שמשפחת דהן שבה ארצה, ביקש דהן ללמוד בבית ספר לאמנות וסורב על ידי אביו. “כשתהיה בן 18 תעשה מה שתרצה, אבל עכשיו תעשה מה שאני רוצה”, אמר. דהן ציית, אך כישרונו התפרץ גם בתיכון שבו למד, כשבערב כישרונות שנערך שם, הוא, תלמיד כיתה ט’ בלבד, ביקש להנחות ונענה בחיוב, “כי לא היו מועמדים אחרים”. דהן הנחה, הצחיק בין הקטעים וזה היווה לו כרטיס כניסה לסדנת משחק, וגם להופעה כבן נוער בסרט טלוויזיה ראשון. במקביל עבד בליצנות.
לאחר שירותו הצבאי, סיים דהן בהצטיינות את לימודיו בבית צבי. בניגוד לרבים מעמיתיו השחקנים, הוא לא נאלץ לנדוד יותר מדי בין התיאטראות השונים ולאחר שהות בקבוצת הצעירים של הבימה ובתיאטרון “הספרייה”, הוא תקע יתד בקאמרי. אחד מתפקידיו הרבים, אפשטיין בהצגה “גורודיש” מאת הלל מיטלפונקט, הביא לו ב־2015 את פרס התיאטרון כשחקן משנה. “אפשטיין הוא במידה מסוימת מה שאני, אלון, במציאות”, הוא אומר. “הטיפוס, יד ימינו של גורודיש, רואה דברים מעבר, כפי שאני רואה דברים שאנשים נורמטיביים לא מבחינים בהם”.
באותה שנה היה דהן מועמד גם לפרס השחקן הראשי על הופעתו המבריקה בתפקיד אברם בהצגה “הכיתה שלנו”, כלומר שני תפקידים אשכנזיים מובהקים בעונה אחת. “כנראה שעם כל המרוקאיות שבי טבוע אצלי גם משהו שונה עד שיש הפונים אליי בטעות ברוסית”, הוא אומר. “כשאני מנסה לתקן, לא מאמינים לי. זה מזל גדול לשחקן כשיש לו מנעד תפקידים רחב, ואני בהחלט לא מקופח משום צד”.
על רקע הרעב הזה היה לדהן מוזר להיות מושבת בשנת הקורונה. “כמי שמאז בית צבי היה רגיל לשחק כמעט כל ערב חוץ מאשר ביום כיפור, הריק שהשתלט היה משהו טראומטי, איום ונורא”, הוא מספר. “עם כל הדיכאון, לפחות יכולנו להתנחם בכך שאם גם בברודוויי ובווסט אנד לא שיחקו, אז מי אנחנו?”.
התרעות פיקוד העורף