השחקן אלון דהן, אב לילד אוטיסט בן 11, מעולם לא העלה בדעתו שישחק על הבמה דמות על הספקטרום. כעת, לרגל עליית ההצגה “גאון בכלוב" בכיכובו, שבה הוא מגלם אוטיסט,הוא מדבר על ההזדהות העמוקה עם התפקיד ועל תחושת השליחות שמלווה אותו:
“יש חוסר מודעות לגבי הנושא, וגם אני לקיתי בבורות כלפיו עד שנכנס אל ביתי"

"אני 25 שנה שחקן, ומעולם לא היה לי תפקיד כמו זה שיש לי בהצגה החדשה שלנו, ‘גאון בכלוב’”, אומר אלון דהן, מעמודי התווך של התיאטרון הקאמרי. “יונתן, הדמות שלי בהצגה, הוא אוטיסט כמו אורי, הילד שלי בן ה־11. רמת ההזדהות שלי עם הדמות היא כל כך גבוהה, עד שאני מרגיש חנוק מדמעות ומוכרח לצאת מהבמה ולשחרר בכי”.

במרכז ההצגה “גאון בכלוב”, שמועלית בימים אלה בתיאטרון הקאמרי, ניצב יורם (עמוס תמם), כוכב טלוויזיה בהידרדרות, שמושלך מהבית על ידי אשתו וגם נזרק מתעשיית הבידור. בצר לו, הוא נענה להזמנתה של ויקי (עירית קפלן), מעריצה מושבעת שלו. בבואו אליה הוא פוגש את אחיה הגאון, יונתן, אוטיסט על הספקטרום. אז עולה במוחו הקודח רעיון סהרורי ליצור באמצעותו שעשועון מטורף שיעלה אותו מחדש על הסוס.

לדבריו של דהן, הוא התגלגל להצגה במקרה. “הכרתי את המחזה מפני שעירית קפלן, כשכתבה אותו עם יואב בר־לב ראתה מול עיניה את אורי בני, שאותו היא מכירה מגיל אפס”, דהן מספר. “עירית היא החברה הטובה ביותר של אשתי, מיכל, מאז הילדות שלהן. כשהיא התלבטה לגבי מי שישחק את יונתן, מיכל סגרה בכיוון שלי. אומנם היו לי תוכניות אחרות, אבל בשבילי זאת שליחות לחשוף לקהל את האוטיזם ומה שכרוך בו”.

גאון בכלוב (צילום:  כפיר בולוטין)גאון בכלוב (צילום: כפיר בולוטין)

מדוע שליחות?
“כי יש חוסר מודעות לגבי נושא האוטיזם, וגם אני לקיתי בבורות כלפיו עד שנכנס אל ביתי. בניגוד לפיגור שכלי, זה לא משהו שמבחינים בו מיד. אורי נראה כילד רגיל, אבל יש לו בעיות התנהגותיות, שמעלות שאלות כמו ‘למה הוא לא מחונך?’, לך תסביר שאין קשר”.

אורי אובחן כאוטיסט בהיותו בן שנתיים ועשרה חודשים. “עד אז לא היה קושי איתו”, מציין דהן. “אורי תקשר איתי, ואני הבנתי אותו. מבחינתי הוא גדל רגיל, עד שיום אחד הזעיקה אותי הגננת שלו ואמרה שהיא לא מצליחה להשתלט עליו וזקוקה לסייעת. מכיוון שלא היו לי אז חזרות, אמרתי שאני אהיה הסייעת".

"כשהתחלתי לבוא מדי בוקר עם אורי לגן, ראיתי פתאום את ההבדלים התהומיים בין ההתנהגות שלו לבין ההתנהגות של הילדים האחרים. כשהגיעו אלינו תוצאות האבחון שנעשה לו, זה גרם לי כאב על הילד שיכול היה להיות, ופתאום נעשה ברור שלא יהיה לעולם. מהר מאוד מצאתי את עצמי במצב של מלחמה מול המערכות השונות. עשרת החודשים שעברו עד שנמצאה מסגרת שקלטה אותו היו סיוט אחד גדול. רצתי איתו ממקום למקום ומטיפול לטיפול”.

ספר על בנך.
“אורי מוגדר כאוטיסט ברמת תפקוד בינונית. בניגוד לאוטיסטים ברמת תפקוד גבוהה, הוא לא יכול ללמוד בבית ספר רגיל ונאלץ ללמוד בבית ספר מיוחד”.

במה מתבטאת רמת התפקוד הבינונית שלו?
“אורי מדבר ומתקשר. ‘אבא’ הוא קורא לי, לפעמים ‘אלון’. יש לו זיכרון פנומנלי, הלוואי עליי, לגבי אנשים, מקומות, מספרים ועוד. כשהוא קורא ספר, הוא יודע אותו בעל פה ואוהב להקריא ממנו לאחיות שלו, איה וגילי, תאומות בנות 6. במחיצתן הוא המנהיג, אבל לפעמים קשה לו עם הרעש שהן עושות”.

באים אליו חברים בני גילו?
“לצערנו זה לא קורה למרות שאורי הוא ילד חברותי ומאוד רוצה חברים. רק הבן של עירית (קפלן), שהוא בגילו, חבר שלו מתמיד. פעם בשבוע הוא פוגש ילדים במצבו בארגון ‘כנפיים של קרמבו’”.

הוא ראה את ההצגה?
“לא. אבל לפני ההצגה הראשונה הבאתי אותו לתיאטרון. העליתי אותו אל הבמה והושבתי אותו על הכיסא של יונתן. הוא היה מבסוט. צילמתי אותו והרגשתי שכאילו קיבלתי ממנו את ברכת הדרך להצגה”.

ספר על הדמות של יונתן.
“יונתן הוא מעריץ גדול של טלוויזיה. רואה בה המון תוכניות וחולם להיות על המסך, שכולם יראו כמה שהוא יודע הכל, זוכר הכל. נעים לו לשמוע מיורם שהוא ייקח אותו לטלוויזיה. יונתן עובד כשליח בחנות פרחים. למרות כל הידע שלו בנושא, אסור לו להיות בקשר עם הלקוחות, כי הוא לא פרזנטטיבי ולא ממש מסתכל לאנשים בעיניים”.

חיקוי של קוני למל
דהן, בת־ימי במקור, יחגוג מחרתיים, 20 באפריל, יום הולדת 49. הוא, חצי מרוקאי, חצי טורקי, ארטיסט מאז שהוא זוכר את עצמו, משהו שלא היה לו מנוס מפניו. “הייתי הנכד הראשון, הבן הראשון, האחיין הראשון, שממנו ציפו כל הזמן לקטעים”, הוא מספר. “כבר בגיל 3 עשיתי חיקוי של קוני למל”.

לאביו הייתה רשת קטנה של מגדניות, ובאחת מהן הוא היה מושיב את בנו ליד הקופה ו”הצחקתי את הלקוחות”. “בתקופה ההיא הגיעו אלינו, לבת ים, הרבה עולים מרוסיה”, הוא נזכר. “כדי להשתתף במאמץ הקליטה שלהם, אבא היה עושה להם מבצעים של חצי מחיר לפני השבת. הם היו באים בהמוניהם, ואני למדתי מהם איך לדבר במבטא רוסי בלי להבין יותר מדי”.

עזרת גם באפיית העוגות?
“לא עזרתי. אני אלרגי לאבק, כולל קמח. אלמלא כן, מי יודע, אולי הייתי ממשיך עד היום במורשת המשפחתית באיזו קונדיטוריה”.

כשאביו ניסה להעביר את הביזנס שלו לניו יורק, “מצאתי את עצמי בבית ספר דתי, שתלמידיו היו עם פאות וציציות”, הוא מספר. “זה היה יותר מדי בשבילי. דרשתי מאבא שלי להעביר אותי לבית ספר רגיל. כך התגלגלתי לבית ספר ש־90% בו היו אפרו־אמריקאים. ביניהם הרגשתי מאוד אאוטסיידר. שם לא הזיק לי לדעת להצחיק”.

אחרי שמשפחת דהן שבה ארצה, ביקש דהן ללמוד בבית ספר לאמנות וסורב על ידי אביו. “כשתהיה בן 18 תעשה מה שתרצה, אבל עכשיו תעשה מה שאני רוצה”, אמר. דהן ציית, אך כישרונו התפרץ גם בתיכון שבו למד, כשבערב כישרונות שנערך שם, הוא, תלמיד כיתה ט’ בלבד, ביקש להנחות ונענה בחיוב, “כי לא היו מועמדים אחרים”. דהן הנחה, הצחיק בין הקטעים וזה היווה לו כרטיס כניסה לסדנת משחק, וגם להופעה כבן נוער בסרט טלוויזיה ראשון. במקביל עבד בליצנות.

לאחר שירותו הצבאי, סיים דהן בהצטיינות את לימודיו בבית צבי. בניגוד לרבים מעמיתיו השחקנים, הוא לא נאלץ לנדוד יותר מדי בין התיאטראות השונים ולאחר שהות בקבוצת הצעירים של הבימה ובתיאטרון “הספרייה”, הוא תקע יתד בקאמרי. אחד מתפקידיו הרבים, אפשטיין בהצגה “גורודיש” מאת הלל מיטלפונקט, הביא לו ב־2015 את פרס התיאטרון כשחקן משנה. “אפשטיין הוא במידה מסוימת מה שאני, אלון, במציאות”, הוא אומר. “הטיפוס, יד ימינו של גורודיש, רואה דברים מעבר, כפי שאני רואה דברים שאנשים נורמטיביים לא מבחינים בהם”.

באותה שנה היה דהן מועמד גם לפרס השחקן הראשי על הופעתו המבריקה בתפקיד אברם בהצגה “הכיתה שלנו”, כלומר שני תפקידים אשכנזיים מובהקים בעונה אחת. “כנראה שעם כל המרוקאיות שבי טבוע אצלי גם משהו שונה עד שיש הפונים אליי בטעות ברוסית”, הוא אומר. “כשאני מנסה לתקן, לא מאמינים לי. זה מזל גדול לשחקן כשיש לו מנעד תפקידים רחב, ואני בהחלט לא מקופח משום צד”.

מי אנחנו
מבין שלל הופעותיו של דהן על המסך זכורה במיוחד הופעתו בסרט “סיפור גדול”, סרטם של שרון מימון וארז תדמור מ־2009. “בתפקידים שלי אני בר מזל כי אני מגיע לביטוי די מכובד, ייתכן שיותר ממה שחלמתי עליו כשהגעתי למקצוע”, הוא אומר. “אבל עדיין אני לא מרגיש כמי שמנצל את מלוא הפוטנציאל שלו, אולי מפני שאני אף פעם לא מסופק ויש לי רעב בלתי נגמר לעוד ועוד תפקידים”.

על רקע הרעב הזה היה לדהן מוזר להיות מושבת בשנת הקורונה. “כמי שמאז בית צבי היה רגיל לשחק כמעט כל ערב חוץ מאשר ביום כיפור, הריק שהשתלט היה משהו טראומטי, איום ונורא”, הוא מספר. “עם כל הדיכאון, לפחות יכולנו להתנחם בכך שאם גם בברודוויי ובווסט אנד לא שיחקו, אז מי אנחנו?”.

אחרי שנה בבית, איך היה לחזור לשחק?
“אומנם שרירי המשחק קצת חלודים, אבל הכל חוזר מהר מאוד לתקנו. נראה לי שבהצגה הראשונה של ‘גאון בכלוב’ עברתי מעין חוויה חוץ־גופית. משהו כמו חלום. אומנם המצב הבריאותי שלי כעת לא משהו, אבל כשעליתי על הבמה לא הרגשתי כמי שהולך עליה, אלא הייתה לי תחושה של ריחוף באוויר”.