לפני 25 שנה נפגשו השחקנים סשה (ישראל) דמידוב ואפרת בן צור לראשונה על הבמה של תיאטרון גשר בהצגה “כפר”, בבימויו של יבגני אריה. ההצגה, שקצרה שבחים רבים, סימנה את תחילתו של אחד הרומנים המקצועיים הבולטים בעולם הבמה הישראלי, ומאז הספיקו דמידוב, 64, ובן צור, 52, לככב יחד בשלל הצגות בתיאטרון, בהן “הדיבוק”, “שונאים. סיפור אהבה”, ”מינכהאוזן” ו”הכלה וצייד הפרפרים”, שעולה מחר על במת תיאטרון גשר בבימויו של יאיר שרמן.

“אני מאוד אוהבת את סשה, ואני חושבת שהוא שחקן מדהים ויפה ובן אדם שמאוד כיף לעבוד איתו”, אומרת בן צור כעת. “ההיכרות העמוקה שלנו מייצרת שחרור והנאה בעבודה, שמשתקפים גם על הבמה, ואנחנו יכולים להיות על הבמה חשופים. זה מעצים אותי כשחקנית”.

“אנחנו גם תלויים זה בזה”, מוסיף דמידוב. “יש הרגשה שהקשר הקדום בינינו מאפשר לנו את החופשיות בינינו והביטחון זה בזה. אנחנו פרטנרים שקוראים זה את זה בצורה מדויקת, וזה תענוג. לפעמים זה קשה כמו שקורה בכל זוגיות, אבל זה הפך להיות אהבה מאוד חזקה בין פרטנרים”.

המחזה “הכלה וצייד הפרפרים”, שכתב נסים אלוני בשנת 1966 בהשראת הציור הידוע של חברו, הצייר ואיש התפאורה יוסל ברגנר, מתאר מפגש אקראי בין שתי דמויות בגן עירוני: מי, כלה צעירה שבורחת מחתונתה לאחר שהחתן לא הגיע לחתונה, וגץ, פקיד בחברת ביטוח שמקדיש אחר צהריים אחד בשבוע לציד פרפרים.

בדיאלוגים בין השניים הם חולקים פסיפס חוויות מחייהם ומהשקפותיהם. הצגת הבכורה של “הכלה וצייד הפרפרים” התקיימה בשנת 1967 בתיאטרון “בימות” בכיכובם של יוסי בנאי וגילה אלמגור, ומאז הוצג המחזה שבע פעמים נוספות בשלל תיאטראות בארץ ובחו”ל.

“זה מחזה סוריאליסטי שמרגיש כמו חלום, אתה נכנס לתוך תת־מודע”, אומרת בן צור. “יחד עם זה, יש לו שפה חדה וחריפה והדיאלוגים שנונים וקצביים. מצד אחד יש בזה משהו נורא מופשט, ומצד שני הטקסט קונקרטי ולא מופשט. אני זוכרת שראיתי את ‘הכלה וצייד הפרפרים’ לא על הבמה בלייב, אלא את הסרט, וקראתי על זה הרבה. התפקידים האלה נכתבו במיוחד בשביל יוסי (בנאי – ד”פ) וגילה (אלמגור – ד”פ) עם מטבעות לשון שהתאימו בדיוק להם”.

מה חשבתם כשהציעו לכם להשתתף בהצגה?
דמידוב: “לא הכרתי את המחזה הזה קודם, בשבילי זה היה גילוי מיוחד. לפני כן ידעתי מי זה שייקספיר, צ’כוב, מולייר וכן הלאה. כשקראתי את המחזה לראשונה הרגשתי שזה משהו יוצא דופן, שזה מרתק ומאתגר אותי, בייחוד המסתורין של לרצות לגלות עוד ועוד מהמחזה”.

בן צור: “נחשפתי למחזה הזה לפני הרבה שנים, תמיד רציתי לשחק בו, אבל השנים עברו וזה לא קרה. בזמן הקורונה, כשהתקשרה אליי מנכ”לית התיאטרון לנה קריינדלין ושאלה מה אני חושבת על ‘הכלה וצייד הפרפרים’, אמרתי לה שתמיד חלמתי לשחק בזה, אבל זה מחזה לבחורה צעירה. אז היא אמרה: ‘זה נכון, אבל בתיאטרון אפשר לקחת דברים לכל מיני מקומות’, וזה מה שעניין את הבמאי יאיר שרמן. לא עניין אותו לעשות את זה בהכרח תואם גיל, אלא להביא לבמה שני אנשים שנשכחו בתוך הזמן, כך שכל הגילים נמצאים בהם. זה קנה אותי והייתי מוכנה להצטרף לחוויה”.

דמידוב ובן צור (צילום: ישעיה פיינברג)דמידוב ובן צור (צילום: ישעיה פיינברג)

להיכנס לתוך זיכרון
מי שמלווה את המחזה מוזיקלית היא תזמורת “סימפונט רעננה”, כשההצגה בנויה בצורה בלתי שגרתית: הקהל ממוקם על הבמה, ואילו השחקנים ממוקמים במושבי הקהל, והתזמורת מנגנת מהיציע. “התזמורת מוסיפה כוח להצגה”, אומרת בן צור. “בגלל שהחתן של הדמות ‘מי’ הוא חלילן בתזמורת, היא מדברת הרבה על הקריירה של בעלה האמן הגדול שזונח אותה, והתזמורת נוכחת כמו מין תפאורה, אבל היא מנגנת בלייב, לא מוזיקה מוקלטת; מוזיקה חיה ונושמת, וצליליה בוקעים מתוך הקהל”.

“זה די מתקשר לתקופה הזו”, אומר דמידוב. “יבגני אריה (הבמאי ומייסד תיאטרון גשר – ד”פ) סיפר שבתקופת הקורונה הוא צפה בהרבה תזמורות סימפוניות וראה שבסוף הקונצרט, בגלל שלא היה קהל, הנגנים מחאו לעצמם כפיים והפכו לרגע להיות הקהל. זה מה שאנחנו עושים פה במובן מסוים”.

לדברי הבמאית ומנכ”לית התיאטרון, לנה קריינדלין, הרעיון לעיבוד הנוכחי נולד בהשראת הסגר. “השתמשנו בהרגשה הזו של ריקנות בתיאטרון ובעקבותיה החלטנו למקם את הקהל במקום השחקנים”, היא אומרת. “אנחנו מתרגשים וסקרנים לגלות איך יגיבו על זה. למרות שעשינו כמה הצגות קטנות בהאנגר, במשך שנה וחודש לא פתחנו את אולם התיאטרון הגדול במתחם נגה, וכולנו מחכים לזה בקוצר רוח. אנחנו מצפים שהנהירה של הקהל לאירועי תרבות, לאחר תקופת הקורונה, תישאר, כי תיאטרון הוא מאוד חיוני לחיים שלנו”.

איך מרעננים מחזה משנות ה־60 לשנת 2021?
דמידוב: “בשבילי זה היה פשוט מחזה מדהים, עמוק ומרתק. הרגשתי שהוא רלוונטי, ויחד עם אפרת ויאיר הבמאי – ניגנתי את התווים האלה, והמנגינה הזו הייתה לי חדשה ומרתקת”.

בן צור: “קרה משהו בתקופה הזו שישבנו בבית וכל העולם נעצר. העולם שלנו, שחקני התיאטרון, נעצר במיוחד כשהתחילה הקורונה כי לא ידענו מתי נחזור לתיאטרון, אם בכלל. כשקראו לנו לחזרות ולעבודה על המחזה, מעבר לזה שמאוד התרגשתי להתעסק בחומר הזה, גם התרגשתי להתעסק בו דווקא בתקופה שבה לא קורה כלום. ההרגשה הייתה כמו להיכנס לתוך זיכרון - גם מבחינת הזמן שהמחזה נכתב בו וגם הניסיון להפיח בו חיים חדשים.

המחזה הזה מאפשר מרחב חיפוש גדול כיוון שהוא כמו מתהלך בשכבות התחתונות של הנפש, והדבר הזה מאפשר לו להיות רלוונטי תמיד. תמיד אפשר לחפש עוד ועוד איך אתה מחבר את זה לזמן של היום. אפשר גם להחליט שאתה הולך עם הדבר הזה עד הסוף ומנסה לגלות מה יקרה. סשה ואני, ביחד עם יאיר, נכנסנו למין מגרש משחקים כזה, מין שעשוע גדול של העבודה על הדבר הזה”.

דמידוב ובן צור בהצגה (צילום: ישעיה פיינברג)דמידוב ובן צור בהצגה (צילום: ישעיה פיינברג)

סמל להוויה

אילו נקודות דמיון מצאתם בין המחזה לבין תקופת הקורונה?
דמידוב: “שאבנו מהתקופה הזו השראה באופן טבעי. ספגנו את המצב שבו אנחנו נמצאים, בין אם אנחנו רוצים או לא. כל האנושות נעלמה בזמן הזה, כמו התחושה של הדמויות במחזה: הכל היה מוזר, קצת מפחיד, כמו להלך בחלום”.

בן צור: “יש במחזה הרבה נושאים שיהיו תמיד רלוונטיים, למשל יחסים בין בן לאביו. הקריין שמדבר בתוך הפארק ומתייחס למלחמה שמתרחשת בחוץ - מזכיר את המצב הביטחוני, הפארק הוא מעין גן עדן, כשבתוך גן העדן הזה יש כללי התנהגות של נכון ולא נכון, איך אמורים להתנהג ואיך לא אמורים להתנהג. יש התייחסות להרס ולחורבן שאדם מביא, וזה רלוונטי לתקופה הזו”.

איך עברה עליכם תקופת הקורונה?
בן צור: “מאוד התגעגעתי לתיאטרון. זה היה לי חסר כי אני רגילה להיות באזור היצירתי, להיות בתוך חדר חזרות, להתעסק עם טקסט, לחשוב, להמציא דברים, לחיות בעולם המשחק שדרכו אני מביאה את עצמי, בעוד שבמציאות הייתי צריכה להיות מציאותית ופרקטית”.

דמידוב: “אני אוהב את התיאטרון ואוהב לשחק, אלו החיים שלי. אבל בתקופת הקורונה מצאתי את עצמי ללא לחץ העבודה, נשמתי לרווחה וניצלתי את הזמן לדברים שאני אוהב, כמו לראות סרטים וליהנות ממשחק של שחקנים אחרים. ראיתי הצגות תיאטרון במחשב ואהבתי לגמוע את החיים של השחקנים, את הרגשות והמחשבות, מעבר למשחק עצמו. זה קסם לי, ואני לא רוצה להיפרד מהדבר הזה”.

הגעתם לתובנות או למסקנות מהתקופה הזו?
בן צור: “התרבות כרגע מנסה לחיות מחדש, ואני מקווה שהחדש הזה יעורר מקומות יותר אמיתיים ויצירתיים דווקא מהצד שלנו, האמנים. אולי להיות פחות מסחריים, פחות לְרצות את הקהל ולעשות דברים מהממים ורלוונטיים שיש בהם כוח”.

דמידוב: “בתקופה הזו למדנו משהו ואני מקווה שהשתנינו לטובה. אני מקווה שהתקופה הזו תגרום לנו להיות יותר במשא ומתן עם התרבויות שלנו ולהרגיש זה את זה, במקום להתעסק במלחמות ובמשחקים פוליטיים”.

אתם מרגישים שחזרתם לשגרה?
בן צור: “עוד לא חזרנו לשגרה, אני מקווה שזה יקרה בקרוב. אני מרגישה שדברים מתחילים לחזור לעצמם”.

אופטימיים?
דמידוב: “אני אופטימי. אני חושב שאנחנו צריכים לחיות את חיי התרבות בכל מצב ומקרה שיהיו”.
בן צור: “אני חושבת שאנחנו חוזרים לעבוד. לגבי אופטימיות, זה דבר יותר רחב שנוגע בהמון אספקטים שהתרבות קשורה אליהם, אבל אני רוצה להיות אופטימית וכדאי שנהיה אופטימיים ונקווה לטוב”.

תיאטרון גשר, הבית המקצועי שלכם, מציין בימים אלה 30 שנה להיווסדו. מה החשיבות שלו בתרבות לדעתכם?
דמידוב: “הייחודיות של התיאטרון מורגשת מאוד, ולא מעט בזכות יבגני אריה. זו זכות עבורנו ועבור העולם שיש במאי כזה”.
בן צור: “גשר הוא סמל, בתוך ההוויה של התרבות הישראלית ההיסטורית, למבנה אחר של יצירה שמכוונת למקומות של אמנות מובהקת ורצון לעשות דברים שהם פחות מסחריים, ויותר עמוקים ומעניינים. אני לא יודעת עד כמה תיאטרון יכול לשרוד ככה היום, אבל הוא סמל של הדבר הזה”. 

תאריכי ההצגות הקרובות:
חמישי, 22/4, 20:00;
שבת, 24/4, 20:30;
ראשון, 25/4, 20:00;
חמישי, 6/5, 20:00;
שבת, 8/5, 18:00, 21:00.