המגפה עולה על במת התיאטרון או בעצם בחצר שלו. מדובר בהצגת "הדבר", על-פי אלבר קאמי ובעיבוד ניל בארטלט, שתוצג ממוצ"ש בתיאטרון החאן ואולי יהיו שיראו בה מסיבת סיום מקברית לקורונה. את תמיד במאית, הצועדת בעקבות החדשות? - אני שואל את במאית ההצגה, מור פרנק, הגם שהתשובה ידועה לי מראש.

"עלית עלי", מגיבה פרנק וצוחקת. "כבמאית, אני דווקא אוהבת להרחיק בהתייחסות לכאן ולעכשיו. הגם שהקורונה מהדהדת בהצגה שלנו, איך שאלי ביז'אווי - שגם חיבר להצגה פזמונים, שאותם הלחין יוסי בן-נון, מה שמוסיף להצגה צבעוניות  - ואני העברנו להצגה שלנו בעיבוד שלה היא מסוגננת ולא ריאליסטית, משהו שאני לא נוהגת לעשות. ההרחקה פה היא בסגנון ובתיאטרליות, המאפשרת לי מבט על התקופה הנוכחית, שאנחנו עדיין נמצאים בה".

מתי עלה הרעיון להציג את "הדבר"?
"איכשהו יצא שלקראת השבוע הראשון של הקורונה אודי בן-משה, המנהל האמנותי של החאן ואני קבענו להידבר לגבי הצגה שאביים בו. בגלל הקורונה הוא הציע לי את 'הדבר', רעיון מבריק. הייתי בטוחה שעד שנעלה את ההצגה תיגמר הקורונה ותתאפשר לנו פרספקטיבה מסוימת".

והעיבוד של בארטלט?
"הוא נעשה לפני הקורונה והספר של קאמי נכתב בשנות ה-40. ציר העיבוד הוא בוועדת חקירה שפועלת בעקבות מגפה וזה מה שעובד חזק".

נראה שכמי שמוכרת כבמאית של "פרויקטים", הצגה כזאת מתלבשת לך כמו כפפה על יד.
"לגמרי! מה שמעניין ומסעיר אותי זה לקחת דברים שלא נכתבו כמחזות ולהתאים אותם לבמה. כלומר, לא להתבסס על דברים מהמוכן, שייקספיר וכאלה, מחזות שנטחנו על הבמות אלפי פעמים. ואם כבר להציג משהו מוכר, אז לפרק אותו לגורמים, כפי שעשיתי עם 'הוא הלך בשדות', של משה שמיר. לא רק לפרק, אלא גם ללוש את החומר, לבדוק ממה הוא עשוי ולדייק דרכו את מה שברצוני לומר".

מור פרנק (צילום: יסמין להב)מור פרנק (צילום: יסמין להב)

כל הכבוד לגישה הבלתי מתפשרת שלך, אבל מצד שני במידה מסוימת זה מרחיק אותך מהמרכז.
"אני לא ממש מתעניינת במרכז. לכן, אולי, אני גרה הרחק ממנו, בקרית-טבעון. גם אם העבודה שלי היא ברובה בתל-אביב, אני מחוץ לבראנז'ה. לא מדבר אלי להצליח כמו הדרך שאני עושה. מה יש לי לחפש במיין סטרים? - הרי הוא אף פעם לא משך אותי ולא ראיתי בו מטרה. המטרה שלי היא למצוא בצידי הדרך את כל האבנים שאני רוצה להפוך".

מיקום ההצגה בחצר הקסומה של החאן הוא משל לכיכר העיר?
"ממש כך, מה גם שכשהתחלנו לרוץ עם הנושא אי אפשר היה להציג באולמות. יש במת זירה והקהל יושב קרוב מאוד למתרחש, כשהתפאורה של אלכסנדרה נרדי משתלבת נהדר בתפאורה הטבעית של החצר".

איזה פתרון מצאתם לחולדות שבסיפורו של קאמי מסתערות על העיר (אוראן שבאלג'יריה)?
"בהצגה שלנו הן מופיעות באופן דמיוני. די בעטלפים של הקורונה ואין צורך להוסיף. כך מי שקרא את הספר של קאמי אם יש לו חששות, הוא יכול להרגיש בטוח".

אם אינני טועה, בהצגתך יש ניצוץ פמיניסטי.
"אתה לא טועה. במקור זאת אמורה להיות הצגה של שישה שחקנים גברים, מה שנראה לי לא מוצדק. 'לכן, הפכתי שתיים מהדמויות לנשיות - אלמנה עשירה, שמשחקת עירית פשטן ואת רמון, העיתונאי שבא מבחוץ לסקר את המגפה, הפכתי לעיתונאית, ריימונד, שמשחקת נטלי אליעזרוב".

כשלראשונה מ-2014 את מביימת כעת בחאן, שבו ביימת עד אז שש הצגות, זה בשבילך כמו לחזור הביתה, או שאת רואה את עצמך כבמאית נודדת ועצמאית ללא בית?
"אני בדרך כלל במאית עצמאית, אבל אין ספק שהחאן הוא ממש בית בשבילי, מקום שאני נהנית בו מעבודה יצירתית באווירה נטולת אגו. לא משנה כמה שנים עברו מאז שביימתי בו, אני מרגישה כעת כמי שחוזרת הביתה. זה לא מפריע לי לחפש תמיד את הפרויקט הבא, את הקבוצה הבאה. אני לא רוצה להיתקע בשום מקום ומעדיפה להתקדם כל הזמן".  

פרנק, 50, שלדבריה שלוש המילים שהכי מגדירות אותה הן מילים, אנשים ודמיון, גדלה בקיבוץ רעים, בנגב הצפוני, "מה שגרם לי להיות קשורה לטבע ולירוק". "מצד שני אני מאוד-מאוד אורבנית, כשמתמיד אני זוכרת עצמי נוסעת עם הורי להצגות בתל-אביב", היא מוסיפה. "החופשה השנתית שלנו הייתה לנסוע לפסטיבל עכו ולראות בשלושה ימים את כל ההצגות שם. למעשה, יותר משהייתי קיבוצניקית, הייתי ילדת תיאטרון".

''הדבר'' (צילום: יעל אילן)''הדבר'' (צילום: יעל אילן)

בעצם, פרנק היא דור שני בתיאטרון, לאחר שבימים רחוקים סבה, משה פרנק, עבד כתאורן בהבימה. הדבר הכי מסעיר שאני יודעת על עבודתו שם, זה שהוא היה מספר איך היה מכוון את הזרקורים אל חנה רובינא", פרנק מעידה. "ממנו עברה הזיקה לאמנות לאבי, עמי, אם כי הוא פנה לכיוון אחר והוא עד היום אחת הדמויות המרכזיות בקיבוץ רעים".

פרנק, שלמדה במגמה לבימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, סגרה לימים מעגל עם סבה, כאשר ביימה בהבימה את "סיפורי הינשוף" של נסים אלוני, שהיא עיבדה להצגה וגם את הצגת "דיבוקים", בעקבות סיפורי דיבוק מהמאה ה-16. "נמשכתי למילים ודרכן הפעלתי את הדמיון החזותי שלי ולא חיכיתי שמישהו ימציא את זה בשבילי", היא מעידה על עצמה.

פרנק גרה בקרית-טבעון עם בן-זוגה, שיש לו חברה למיזוג תעשייתי ועם שלושת ילדיהם. "אנחנו עובדים במשפחה בעונות", היא מספרת. "כך אני מביימת בעונת החורף והוא בעיקר בבית עם הילדים וכשהוא עובד בקיץ בטירוף, אני עם הילדים. יוצא שאני במאית של חורף, אם כי זה קצת השתבש לנו בגלל הקורונה".

היא מלמדת בימוי בסמינר הקיבוצים ומשחק - בסטודיו ניסן נתיב. בימים אלה רצה בתיאטרון חיפה בבימוייה ובעיבודה הצגת "מאחורי העיניים", על-פי נאוה סמל ובגרסה עברית-ערבית, משהו לא שכיח בתיאטרון. מפתיע? - כפי שנרמז לעיל, לפרנק תמיד הייתה דרך משלה בתיאטרון. 

"אותי לא מעניינים גימיקים", היא מצהירה. "ההצגות שלי הן מינימליסטיות במתכוון, כדי לא להפריע לשילוב המורכב בין אנשים למילים. זאת, כשהדמיון מייצר בתוכי תמונה חיה ואסתטית, שבה יש לקהל מקום מיוחד".