המגפה עולה על במת התיאטרון או בעצם בחצר שלו. מדובר בהצגת "הדבר", על-פי אלבר קאמי ובעיבוד ניל בארטלט, שתוצג ממוצ"ש בתיאטרון החאן ואולי יהיו שיראו בה מסיבת סיום מקברית לקורונה. את תמיד במאית, הצועדת בעקבות החדשות? - אני שואל את במאית ההצגה, מור פרנק, הגם שהתשובה ידועה לי מראש.
"עלית עלי", מגיבה פרנק וצוחקת. "כבמאית, אני דווקא אוהבת להרחיק בהתייחסות לכאן ולעכשיו. הגם שהקורונה מהדהדת בהצגה שלנו, איך שאלי ביז'אווי - שגם חיבר להצגה פזמונים, שאותם הלחין יוסי בן-נון, מה שמוסיף להצגה צבעוניות - ואני העברנו להצגה שלנו בעיבוד שלה היא מסוגננת ולא ריאליסטית, משהו שאני לא נוהגת לעשות. ההרחקה פה היא בסגנון ובתיאטרליות, המאפשרת לי מבט על התקופה הנוכחית, שאנחנו עדיין נמצאים בה".
פרנק, 50, שלדבריה שלוש המילים שהכי מגדירות אותה הן מילים, אנשים ודמיון, גדלה בקיבוץ רעים, בנגב הצפוני, "מה שגרם לי להיות קשורה לטבע ולירוק". "מצד שני אני מאוד-מאוד אורבנית, כשמתמיד אני זוכרת עצמי נוסעת עם הורי להצגות בתל-אביב", היא מוסיפה. "החופשה השנתית שלנו הייתה לנסוע לפסטיבל עכו ולראות בשלושה ימים את כל ההצגות שם. למעשה, יותר משהייתי קיבוצניקית, הייתי ילדת תיאטרון".
בעצם, פרנק היא דור שני בתיאטרון, לאחר שבימים רחוקים סבה, משה פרנק, עבד כתאורן בהבימה. הדבר הכי מסעיר שאני יודעת על עבודתו שם, זה שהוא היה מספר איך היה מכוון את הזרקורים אל חנה רובינא", פרנק מעידה. "ממנו עברה הזיקה לאמנות לאבי, עמי, אם כי הוא פנה לכיוון אחר והוא עד היום אחת הדמויות המרכזיות בקיבוץ רעים".
פרנק, שלמדה במגמה לבימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, סגרה לימים מעגל עם סבה, כאשר ביימה בהבימה את "סיפורי הינשוף" של נסים אלוני, שהיא עיבדה להצגה וגם את הצגת "דיבוקים", בעקבות סיפורי דיבוק מהמאה ה-16. "נמשכתי למילים ודרכן הפעלתי את הדמיון החזותי שלי ולא חיכיתי שמישהו ימציא את זה בשבילי", היא מעידה על עצמה.
פרנק גרה בקרית-טבעון עם בן-זוגה, שיש לו חברה למיזוג תעשייתי ועם שלושת ילדיהם. "אנחנו עובדים במשפחה בעונות", היא מספרת. "כך אני מביימת בעונת החורף והוא בעיקר בבית עם הילדים וכשהוא עובד בקיץ בטירוף, אני עם הילדים. יוצא שאני במאית של חורף, אם כי זה קצת השתבש לנו בגלל הקורונה".
היא מלמדת בימוי בסמינר הקיבוצים ומשחק - בסטודיו ניסן נתיב. בימים אלה רצה בתיאטרון חיפה בבימוייה ובעיבודה הצגת "מאחורי העיניים", על-פי נאוה סמל ובגרסה עברית-ערבית, משהו לא שכיח בתיאטרון. מפתיע? - כפי שנרמז לעיל, לפרנק תמיד הייתה דרך משלה בתיאטרון.
"אותי לא מעניינים גימיקים", היא מצהירה. "ההצגות שלי הן מינימליסטיות במתכוון, כדי לא להפריע לשילוב המורכב בין אנשים למילים. זאת, כשהדמיון מייצר בתוכי תמונה חיה ואסתטית, שבה יש לקהל מקום מיוחד".
התרעות פיקוד העורף