לפני שנה וחודשיים נפגשנו דרור קרן, אחד משחקני האופי המבריקים של התיאטרון הקאמרי, ואני, לשיחה באחד מחדרי ההלבשה בתיאטרון. סימני עייפות ניכרו בו לאחר חזרה מתישה וגם דריכות מסוימת לקראת הבכורה. אז, בראשית הקורונה, הוא היה מוכן ומזומן לשלוף מתיבת הקסמים שלו כקוסם השולף יונים ממגבעתו את פייר, האב בהצגה “הבן”, מאת פלוריאו זלר, ולהמיס כדרכו את הקהל. אלא שאז פרצה המגיפה והכל בוטל. קרן לא האמין שזה קרה לו. “כשהעבודה על ההצגה נפסקה בבת אחת, הרגשנו כמי שאורז מתנה יפה - ואף אחד לא פותח אותה”, הוא אומר כעת, רגע לפני הבכורה המחודשת שתיערך ביום רביעי הקרוב, 12 במאי. “אז השלינו את עצמנו שחודש, חודש וחצי גג, חוזרים. איזה חוזרים. אחרי שלושה חודשים, כששערי התרבות נפתחו טיפה, עשינו גנרלית ומאז כלום. עכשיו צריך לחלץ את הטקסט שנשכח ממקום מנוחתו באחד מתאי המוח”.

לאחר שתי הצגות ישראליות במהותן שבהן כיכב - “אישה בורחת מבשורה” ו”סוס אחד נכנס לבר”, שתיהן מאת דויד גרוסמן, בהצגה הנוכחית קרן מצא את עצמו מפליג למחוזות אחרים - והפעם לצרפת. למרות המעטפת הפריזאית של התפקיד, קרן, שגדל בשדות שבעמק, מוצא בו את עצמו. “את מה שפייר עובר אני מכיר ולא מכיר”, הוא אומר. “כולנו מתנסים בהורות, כולל טלטלות בזוגיות, פרידות ומשברים. אני מבין את פייר לאחר שחוויתי פעמיים גירושים (בעבר היה נשוי למאיה חנוך, בתו של שלום חנוך, ולהם שני בנים; ולשירה רוזנפלד, שממנה יש לו תאומות – יב"א). אבל הסיפור בהצגה שונה לגמרי. לאחר שעזב את הבית והקים משפחה חדשה, פייר נקלע למצב שהוא לא צפה אותו. ההצגה נפתחת בכך שגרושתו באה אליו כרוח סערה וזורקת לו את בנם המתבגר שנקלע למשבר, שיגדל אותו עם התינוק שנולד לו בסיבוב ב’. זה הקטר של רכבת ההפתעות בהצגה.

“יש מצבים בהצגה שמזכירים לי מצבים מהמציאות”, הוא מוסיף. “כשזה נוגע בי, זה מטלטל, זה מאוד מאתגר, גם מציף שאלות בהצגה. אין כאן תשובות מוגמרות כמו שיש בסרט אמריקאי נוסחתי”.

דרור קרן (צילום: פיני סילוק)דרור קרן (צילום: פיני סילוק)


להתעסק כעת עם נפתולי משפחה פריזאית זה לא בריחה מהמציאות הישראלית המורכבת?
“לא רק שיש כאן נקודות השקה, אלא שברבות מההצגות שלי התמודדתי ישירות עם המצב, כמו בהצגה ‘אישה בורחת מבשורה’, שבה נגעתי בפצע הכי כואב עם השאלה המטרידה איך עוצרים את מעגל הדמים כאן. יש כאלה שלא אוהבים את זה וצועקים: ‘אל תערב פוליטיקה!’, ככה זה כשעל ראש הגנב בוער הכובע”.


נהייתי המצחיקן


קרן, 57, נולד בשכונת גבעת המורה בעפולה. “עברנו מקומות בעקבות השירות של אבא שלי בחיל האוויר”, הוא מספר. “עמק יזרעאל הוא מחוז ילדותי, מה שבא לביטוי בהצגה ‘על האש’, שכתבתי וביימתי. משם עברנו לבאר שבע, ובנעוריי התמקמנו בכפר סבא. איך נער מהדרום נעשה מקובל בחברה חדשה? מספר בדיחות. כך נהייתי המצחיקן של השכבה. כשחיפשו מועמדים לחוג דרמטי, כל הכיתה צעקה ‘דרור!’ ומצאתי שם את עצמי צועק ‘סליחות, סליחות!’ בהצגה ‘בוסתן ספרדי’ שהעלינו שם. נהיה לי ברור ששחקן זה מה שאני רוצה לעשות בחיים”.

בשירותו הצבאי בתיאטרון צה”ל הוא פגש את הבמאי איציק ויינגרטן, שאותו הוא מכנה “האבא האמנותי שלי”. “כשהייתי עדיין על מדים, איציק לקח אותי בלי לימודי משחק היישר לתיאטרון חיפה, שהיה אז בימי הזוהר שלו”, הוא מספר. “הרגשתי כמו שחקן ממכבי רמת עמידר שנלקח לשחק בברצלונה”.

דרור קרן בהצגה ''הבן'' (צילום: לימור פרומרמן)דרור קרן בהצגה ''הבן'' (צילום: לימור פרומרמן)


מחיפה נשלח לשנה מרוכזת של לימודי תיאטרון בלונדון, “שם יצאתי מאזור הנוחות שלי ומצאתי את עצמי מתמודד עם שייקספיר וכאלה”.
לאחר ששיחק גם בתיאטרון הבימה, עבר להיות השחקן הצבר הראשון בתיאטרון גשר. “עברו עליי ארבע עונות מרתקות ומלמדות בהנהגת יבגני אריה, איש לא פשוט שיש מה ללמוד ממנו”, הוא אומר. “אחריי הגיעה לשם אפרת בן צור, חברתי היקרה, שחקנית חושבת עם אומץ. מאז ועד ‘אישה בורחת מבשורה’ לא שיחקנו יחד - וזאת הייתה חוויה להיפגש שוב על הבמה”.

מדוע עזבת את גשר?
“הולכים קדימה. באיזשהו שלב לא התאים לי להמשיך שם. החיים נהיו קשים ותובעניים, ונדרשה התמסרות כמעט מסביב לשעון בעודי אבא צעיר. ראיתי שהמשחק שם טרף את חיי והפסיק להיות מתגמל, אז עזבתי”.

לאורך השנים שיחק קרן בכמה  תיאטראות ובשלל תוכניות וסדרות על המסך הקטן, בהן "שבתות וחגים", "מילואים", "בטיפול", "של מי השורה הזאת" ו"מטומטמת". בנוסף, שיחק על המסך הגדול, בין היתר, בסרטים "לילסדה", "אביבה אהובתי" ו"פעם הייתי". לא פעם הוא לוהק לאורך הקריירה לתפקידו של האנדרדוג, יש מי שיאמר - הלוזר. “הלוזריות הביאה לי את אחד המפגשים החשובים ביותר בקריירה, כשהבימה לקחו אותי לתפקיד החומק בהצגה ‘ההולכים בחושך’”, הוא אומר על כך. “סוף־סוף חנוך לוין, שכאילו חיכיתי לו כל חיי; מחזאי שבמשפט אחד שלו אפשר למות מצחוק ומבכי גם יחד. משם המשכתי איתו להצגה ‘אשכבה’, ומאז אני 22 שנה בתיאטרון הקאמרי”.

אתה מרגיש החמצה על שזכית לעבוד איתו רק בשתי ההצגות האחרונות שהוא ביים?
“אכזבה? כשחנוך בישר לי שהתקבלתי ל’ההולכים בחושך’, צרחתי מאושר וקפצתי עד התקרה. אומנם הייתי רוצה לעבוד איתו יותר, אבל הרווחתי אותו בשיאו, כשההצגות שלו שבהן שיחקתי היו כמו צוואות תרבותיות שלו, שהשפעתן ניכרת עד היום”.

בעבר הסתייגת פומבית מהעלאת ההצגה “זה אני”, המבוססת על שירי אייל גולן. מה דעתך עליה כעת?
“אכן, הסתייגתי, אבל ההנהלה החליטה מה שהחליטה ויש לי חברים שמשחקים שם. האם יש לי בעיה עם זה? כן, יש, אבל ההחלטה לא בידיי. בימים של פייק ניוז, כשמלעיטים אותנו בכל מיני רמות, אולי עדיף שלא אפתח את הפה. מפחיד לאן שהגענו במדינה”.

מה מפחיד?
“מפחיד שאדם לא יכול להגיד את האמת שלו, כשהיא מנוגדת לבון טון ולקונצנזוס, או מה שאומרים שהוא קונצנזוס”.

אתה איש של עקרונות?
“אני לא יודע ולא שם את עצמי בכותרות. כשיש לי מה להגיד, אני אומר גם אם זה לא עולה בקנה אחד עם מה שמצפים. אם יש הכרח, אוי ואבוי אם לא נשמיע קול. אני לא יכול להתחבא מאחורי המסיכות של התפקידים שלי. אם יש משהו שקשה לי איתו מצפונית או מוסרית, אני לא מסוגל לנתק את החיים מהאמנות”.

דרור קרן בהצגה ''הבן'' (צילום: עפר רוזנפלד)דרור קרן בהצגה ''הבן'' (צילום: עפר רוזנפלד)


סימן לשבר ניכר בקרן, מי שהוכתר בעבר יותר מפעם בטקס פרס האקדמיה לטלוויזיה כשחקן הטוב ביותר, שהוא קופץ משיא לשיא, כולל הופעתו הווירטואוזית בהצגה “סוס אחד נכנס לבר”, שבה השלים את הבימוי לאחר מותו הפתאומי של במאי ההצגה, מיכה לבינסון. על ההצגה “על האש” קיבל ב־2015 את פרס התיאטרון הישראלי על כתיבת המחזה. “זאת הצגה שהתפרצה מתוכי בעקבות מבצע צוק איתן, שראיתי בו סימן לשבר במדינה הזאת”, הוא אומר. “מבחינתי, בכתיבה שלה היה תלכיד של נסיבות ושל ביוגרפיה עם הרהורים לגבי המקום שלי במדינה, היקרה לי מאוד. ברקע עמד סיפורו של אבא שלי, שחייו ניצלו בשואה על הקשקש, וכאן נהיה קצין בצבא הגנה לישראל. מעבר לכך, אני עדיין מתקשה להאמין שזכיתי שענקית התיאטרון מרים זוהר שיחקה בהתנסות הראשונה שלי כבמאי. לא הייתה שחקנית מתאימה יותר ממנה לתפקיד סבתא גיזלה בהצגה ‘על האש’”.

קרן מברך כמובן על שובו של עולם התרבות. “מה שהיה הכי קשה לנו בחודשים הראשונים של הקורונה היא העובדה שבהינף של מגיפה עולמית נקרענו בבת אחת מהקהל”, הוא אומר. “שחקן לא יכול לממש את אמנותו בלי קהל, בניגוד למוזיקאי שיכול ללא נוכחותו להקליט ולהוציא שירים, לא כל שכן צייר, שכמעט כל אמנותו מתרכזת בסטודיו שלו. הקורונה הוכיחה שאי אפשר לעצור את המעיין הזה, השחקן מחפש את הנקיקים הנסתרים ודרכם מנסה ליצור בצורה אחרת”.

בשלב מוקדם של הקורונה הבין קרן שאם הקהל מנוע מלהגיע אליו, הוא ימצא דרך להגיע לקהל למרות הכל. “הופעתי עם הסטנד־אפ שלי, כולל חומרים שנכתבו במיוחד לימי הקורונה, ומצד שני הופעתי עם אשתי־אהובתי, גוני כנעני. חרשנו את הארץ: מושבים, קיבוצים, בתים פרטיים, דיור מוגן. זה עורר את השאלה איך אלה שהטילו את ההגבלות לא חיפשו פתרונות יצירתיים כדי לאפשר הופעות במקומות פתוחים. זה שלא נעשה שום מאמץ בכיוון מעורר תהיות לגבי יחס המדינה לתרבות, שיש לה צריכה מטורפת בארץ הזאת. כך גוני ואני מצאנו את עצמנו מעורבים בחלוקת סלי מזון במבצע של ארגון ‘פעימת הלב’. ההתגייסות הייתה מרשימה, אבל איפה המדינה בקטע הזה?”.

חלק ממה שמעניק לקרן מעט שקט כלכלי הוא היותו פרזנטור של חברת הביטוח הפניקס. “בשבילי זה בונוס, בעיקר כשיודעים לנצל את היכולת שלי כשחקן”, הוא אומר. “זה בהחלט מתגמל, כשבימי צילום ספורים של הפרסומת אני משתכר יותר מאשר בחודשים של עבודה מפרכת בתיאטרון. אני יותר מ־30 שנה שחקן תיאטרון, וברחוב צועקים אחריי את הפרסומת. בסיכומו של דבר, כשחקן אני מרגיש רחוק מלהיות מסופק או מנוצל”.