"איציק ויינגרטן הוא האבא האמנותי שלי", אמר בימים אלה אחד השחקנים הבולטים בתיאטרון הישראלי על מנהל בית הספר לאמנויות הבמה של מכללת סמינר הקיבוצים. ויינגרטן, שלששת תאריו בוויקיפדיה - שחקן, במאי, סופר, פזמונאי, תסריטאי ומחזאי - חשוב להוסיף את התואר השביעי, המתלווה לעשייתו, כאיש-חינוך, חוגג בעיצומם של ימים סוערים אלה את יום הולדתו ה-70. זו סיבה ראויה לצאת עמו למסע בין תחנות חייו.

רחובות: "נולדתי ברחובות, אז עיר ההדרים והמדע, בשכונת אפרים, בעלת האוכלוסייה המגוונת, להורים יוצאי פולין - אבא שעבד בפרדסים ואמא שעבדה בבית-אריזה. ערכים שקיבלתי בקן השומר הצעיר בעיר, כמו שוויון וזכויות האדם, מנחים אותי עד היום. 'שבע ארצות בשבעה ימים', כך נקראה הצגת הסיום שלנו ביסודי, שבה הופעתי בתפקיד הראשי בהדרכת המורה הנפלא יצחק בן-ישראל. עדיין לא חלמתי להיות שחקן ולגבי העתיד חשבתי על ספרות וציור. בסוף הכל התכנס לי בתיאטרון".

נולה צ'ילטון: "לאחר שירות צבאי 'מרתק' כשלם בבקו"ם, באתי עם חבר הילדות שלי ברחובות, דליק ווליניץ, ללמוד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. דליק התקבל לכיתת המשחק של נולה צ'ילטון. 'יש עוד מרחובות?', היא שאלה אותו מתוך התפעלות ממנו. כך נהייתי התלמיד של נולה המדהימה, שרואה בתיאטרון חלק ממארג חברתי ולא כמשהו מסוגר לעצמו ומאמינה שהוא נועד כדי לתקן את העולם ולשנות אותו. דרכה מצאתי בדיוק מה שחיפשתי עד אז. למחייתי עבדתי כמאכיל לאמות הגואנקו בגן החיות הישן של תל-אביב וכמרכזן לילי בבית-מלון".

איציק ויינגרטן, דליק ווליניץ (צילום: פרטי)איציק ויינגרטן, דליק ווליניץ (צילום: פרטי)

קרית-שמונה: "בעקבות נולה, הייתי בקבוצת השחקנים שהתמקמה בקרית-שמונה לשנת התנדבות בעיר הפיתוח. בין הקטיושות ולצד שיעורי משחק שלה, הדרכנו את התושבים והצגנו להם. מאז קרית-שמונה הבית השני שלי".

"קריזה": "ההצגה הראשונה שלי בתיאטרון חיפה, בבימוי נולה, כמלקט וכעורך החומר, גם כשחקן".

"שיר-אהבה בדואי": "השיר המצליח ביותר שלי. כתבתי אותו עם יצחק קלפטר, מנגני 'קריזה', למופע 'שיחות סלון' של יהונתן גפן. קלפטר היה המבצע המקורי עם יעל לוי, עד שהוחלף בידי דייויד ברוזה. הלחן שלו שבה את ליבי. נתתי לעצמי דרור להקשיב ללחן היפהפה שלו, שבהשפעתו כתבתי את השיר מבלי להיות איש-מדבר, שהכיר את הווי הבדואים". 

"סורגים": "כתיבה עם חיים מרין לאחר תחקיר בבתי הסוהר ברחבי הארץ ומשחק בבימויו של עודד קוטלר. גם כתבתי את פזמוני ההצגה עם שלמה גרוניך. האחים ברבש יצרו בעקבות ההצגה את הסרט 'מאחורי הסורגים' - בלעדיי. מבחירה אני מחוץ לעשייה הקולנועית".
רומיאו: "לא להאמין, אבל אפילו הייתי בתיאטרון חיפה רומיאו ב'שייקספרימנט', גם כן בבימוי של עודד. יוליה שלי הייתה חוה אורטמן, חברתי מפרויקט קרית-שמונה".

"עבירת מוסר": "הייתי ממקימי תיאטרון נוה-צדק, שייסד עודד קוטלר, איש בעל חזון, שהפך חורבה בדרום העיר למרכז תרבות, שם אני ואשתי הראשונה, עפרה ויינגרטן, הופענו בעירום (!) בהצגת 'עבירת מוסר' של המחזאי הדרום אפריקאי אתול פוגארד, שהיה לוחם גדול באפרטהייד - סיפור אהבה אסורה בין לבנה ושחור. כבמאי, אגב, אינני בין הבמאים המפשיטים".   

גליה פרדקין: "עפרה ואני הכרנו בחוג לתיאטרון באוניברסיטה, עלינו יחד לקריית-שמונה והמשכנו לנוה-צדק. היינו יחד 13 שנה ולנו בן משותף, אבל גליה, במאית עם סגנון משלה, היא האשה של חיי ולנו שלושה ילדים".

"ג'וני שב משדה הקרב": "הצגת היחיד הראשונה שלי, שבה ביים אותי אילן אלדד על-פי המחזה האנטי מלחמתי החריף של דלטון טרמבו. 'הילד', כך מכנים אותי עד היום אילן ואשתו, דינה דורון. לאחר עבודה זהירה ומעמיקה איתו רצתי אלף פעם עם ג'וני".

גילה אלמגור: "התאהבתי בסגנון הצגות היחיד, שאותן אני בוחר בפינצטה. גילה, שבראשית דרכי כשחקן שיחקתי איתה ב'ילדי קנדי' ב'בימות', הציעה אותי כבמאי הצגה על-פי ספרה 'הקיץ של אביה' וזה היה אושר גדול לביים אותה, שחקנית שעם הכישרון הענק שלה נותנת את כל-כולה. ההצגה של גילה, שאותה ביימתי בשורה של הצגות, היא ההצגה הישראלית המוצגת ביותר בעולם".

איציק ויינגרטן, גילה אלמגור (צילום: פרטי)איציק ויינגרטן, גילה אלמגור (צילום: פרטי)

ליא קניג: "עם כל ההערצה לגילה, היא לא תכעס אם אומר שליא קניג היא השחקנית מס' 1 שלי, שאותה ביימתי בהכי הרבה הצגות, כולל הצגת היחיד 'אוסקר ודודה רוזה'. בעיניי היא מהשחקניות הגדולות ביותר. כשהיא עולה על הבמה, כאילו כל מאורות העולם מופנים אליה. יש לנו דיאלוג נעים ויצירתי והעבודה איתה תענוג. לשמחתי, לגליה ולי יתאפשר להצדיע לה בפסטיבל ישראל הקרוב".

איציק ויינגרטן, ליא קניג (צילום: פרטי)איציק ויינגרטן, ליא קניג (צילום: פרטי)

אורנה פורת: "יחסית לשתי הענקיות, ביימתי מעט את אורנה פורת, ענקית אחרת, כולל ב'מכתב אהבה', הצגת יחיד שכתב לה המחזאי הספרדי הדגול פרננדו ארבאל. נסענו לפסטיבלים בעולם, כולל בגרמניה, ארץ הולדתה, עם החומר הכי אנטי מלחמתי שיכול להיות - ודווקא בעברית!"

"לרקוד עם אבא": "הצגת היחיד שלי, שאותה כתבתי בעקבות מות אבי ואיתה זכיתי בתיאטרונטו. זו הצגה לא אוטוביוגרפית על קשר בין אב לבנו, שהועלתה בהבימה, גם באולם הגדול וריגשה אנשים עד דמעות. לא יהיה מוגזם לומר שאיתה הקפתי את הגלובוס עם תחושה כשגריר של המדינה".

"מנחם מנדל": "הצגת יחיד נוספת שלי, שגם אותה כתבתי וביימתי והעליתי אותה בבית ליסין. זו הצגה, שבה חזרתי להווי ילדותי ברחובות, כאשר אבי וחבריו 'אימצו' כבן משפחה ערבי מהסביבה".

"הר אדוני": "לא הודעתי על פרישה מקריירה של שחקן, אבל אחרי ההצגה בחיפה, על-פי ארי דה לוקה, חדלתי. הבמאי שבי, עיסוק האהוב עלי במיוחד, ניצח סופית את השחקן שבי, אם כי בלי נדר, מה גם שיוצא לי לא אחת להחליף שחקנים מסיבה זו או אחרת בהצגות שלי. שחקן נשאר שחקן".

הסמינר: "לא רק הבימוי לקח אותי מהבמה, אלא גם ההתמסרות שלי לניהול בית הספר לאמנות הבמה של סמינר הקיבוצים, תפקיד שאני ממלא מ-2002. אני רואה זכות בטיפוח שחקני, במאי ומעצבי העתיד. זאת, לאחר שמתוך בחירה דחיתי את כל ההצעות לנהל תיאטראות, מאחר שלדעתי הניהול שלהם מאפשר פחות יצירה ודורש פשרות אמנותיות תוך מאמץ למצוא חן והתחמקות מנגיעה במהות".

אידיאלים: "אכן, אני מודה שאני איש-של-אידיאלים. זה מה שהביא אותי להיות חבר בוועד המנהל של תיאטרון יפו, שנחיצותו מתבלטת בימים טרופים אלה ולנכונותי להיות יו"ר הוועד המנהל של תיאטרון 'אלעד' בערבה. זאת, מתוך אמונה בחשיבות של קיום תיאטרון בפריפריה".