עוד לא חלפה שנה מאז נחתמו הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ, ופירותיהם הזה כבר ניכרים בשטח. אחד מהם הוא בחירתו של השייח’ ראשיד אל־קליפה, נצר לבית המלוכה בבחריין ואמן פעיל ובעל השפעה בארצו, להציג שתיים מיצירותיו בתערוכה המוצגת בימים אלה בביאנלה הים־תיכונית בחיפה תחת הכותרת: LIVING TOGETHER- CROSSING BORDERS. “אני מבין שהפכתי להיות מפורסם בישראל אם מראיינים אותי על האמנות שלי בעיתון ישראלי”, צוחק השייח’ אל־קליפה בשיחת הזום שלנו.

למעשה, החלטתו להציג כאן את יצירות האמנות שלו נשענה על קשר מוקדם שלו עם האמן ואוצר הביאנלה בלו סימיון פיינרו (יחד עם אביטל בר שי), שעמו נפגש ב־2017 בביאנלה שהתקיימה בנפאל. “בלו הזמין אותי להציג בישראל, אבל זה היה לפני הסכמי השלום בין המדינות”, מספר אל־קליפה. “הבטחתי לו אז שלמען האמנות אהיה מוכן להציג בישראל. אני מאמין ביכולת של האמנות והתרבות ליצור גשר בין בני אדם”.
“לפני שנתיים נפגשנו שוב והידקנו את הקשר, ועם חתימת הסכמי השלום וכינון הקשרים בין המדינות, הבשילו התנאים להשתתפותו והוא נענה להזמנתי”, אומר פיינרו מצדו.

אומנם יצירות האמנות שלו מוצגות בחיפה, אבל אל־קליפה עצמו לא הגיע ארצה לרגל התערוכה. “לצערי אני לא יכול לצאת מארצי ולבוא לישראל למרות שיש טיסות ישירות”, הוא אומר. “יש מגבלות תנועה בגלל הקורונה. אני מחכה שהמצב יתייצב ואז אבוא לישראל. זה יהיה כנראה בסוף השנה. אני מאוד מקווה לפגוש את יעקב אגם וגם לבקר במוזיאון שלו. בפעם הראשונה נחשפתי לעבודות שלו ב־1983 כשהציג במוזיאון בוושינגטון”.

שייח ראשיד אל קליפה (צילום: באדיבות האמן, שיח ראשיד אל קליפה)שייח ראשיד אל קליפה (צילום: באדיבות האמן, שיח ראשיד אל קליפה)


כיצד הגיבו בסביבתך על השתתפותך בביאנלה בישראל?
“בבחריין לא נשמעה עליי ביקורת שלילית. אבל ברשת אל־ג’זירה בקטאר השכנה פורסמה ביקורת חריפה על כך שאני משתף פעולה עם ישראל. אבל אני לא מודאג.אני רואה בהשתתפותי בביאנלה בישראל אפשרות לשוחח דרך האמנות ולאו דווקא כפעולה פוליטית. אני שואף שיהיה שיתוף פעולה אמנותי נרחב בין ישראל למדינות המפרץ”.

איך זה מרגיש להציג את יצירותיך דווקא בעיצומו של מבצע צבאי של ישראל ברצועת עזה?
"אני דואג לכם. חשוב לי להדגיש ולומר: אני אמן ולא מעורב בפוליטיקה, אבל המלחמה שלכם צודקת. אני תומך בשלום, באחווה ובשגשוג של כל העמים. אני מאמין שאין מקום בעולם לגנגסטרים ולטרוריסטים. ברור שצריך לעזור לפלסטינים המסכנים והעניים ולהציל אותם מהמצב. למזלי, מעולם לא הייתי תחת מתקפה של טילים או הפצצות. אבל אין ספק שזה מצב מפחיד, בוודאי לילדים קטנים. הטראומה הזאת תישאר איתם כל החיים. על המנהיגים לדאוג שיהיו להם חיים של שלום וביטחון. אני מקווה שבביקורי בישראל כבר ישרור השלום".

אל־קליפה, 69, הוא כאמור בן למשפחת המלוכה הבחריינית שבראשה עומד היום המלך חמד בן עיסא אל־קליפה. סבו מצד אביו היה בעבר מלך בחריין. “התואר שלי מקביל לנסיך או דוכס במערב”, הוא אומר.

הנטייה לציור ולאמנות ניכרה בו מילדות. בהגיעו לגיל 16 הציג תערוכת יחיד ראשונה באחד המלונות בבחריין וכעבור זמן קצר, ב־1972, נסע ללמוד אמנות בבריטניה. “אבא שלי רצה שיהיה לי מקצוע אחר, כמו עורך דין או אדריכל”, הוא מספר. “הוא לא חלם שהבן שלו יהיה צייר או מעצב. אבל כשהסברתי להורים שלי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, הם לא התנגדו”.

שייח ראשיד אל קליפה (צילום: באדיבות האמן, שיח ראשיד אל קליפה)שייח ראשיד אל קליפה (צילום: באדיבות האמן, שיח ראשיד אל קליפה)


אל־קליפה מספר שהוא גם אספן אמנות לעת מצוא ורוכש בעיקר יצירות של אמנים צעירים מבחריין “כדי לתמוך בהם”. על פי הערכות, ההון של משפחתו עומד על כ־14 מיליארד דולר.


“מעשה אמיץ”


אל־קליפה הוא אחד מ־60 אמנים, חלקם אמנים מחו”ל, המשתתפים בביאנלה הים־תיכונית הרביעית (שתינעל ב־15 ביוני), שמוצגת במרכז האקדמי ויצו בחיפה. בין האמנים ישנם כאלה מאיראן, אפגניסטן וטורקיה.

בביאנלה הוא מציג עבודות אלומיניום מינימליסטיות שתלויות כתבליטים על קיר. “העבודות של השייח’ בביאנלה מעוררות התרגשות והתלהבות בשל היותו האמן הראשון ממדינות המפרץ שמציג בישראל מאז הסכמי אברהם”, אומר פיינרו. “הזיקה שלו לאדריכלות האסלאמית מושכת את תשומת הלב של אדריכלים, של מרצים ושל סטודנטים. הסכמתו כאמן מבחריין להציג בגלוי בישראל היא מעשה פתוח ואמיץ. אמנים אחרים ממדינות שיש לנו איתן קשרים, כמו ירדן, מצרים ואפילו מרוקו, רוצים להשתתף אבל חשים מאוימים במדינותיהם וחוששים לחשוף את זהותם בפומבי”.

אל־קליפה נחשב אחד המשפיעים בסצינת האמנות בארצו. המנהלת האישית שלו היא אישה, ולדבריו הוא מרבה לעודד נשים אמניות לקחת חלק פעיל בעולם האמנות של בחריין. “בהתחלה האמניות התביישו להציג את האמנות שלהן”, הוא מספר. “עודדנו אותן, ולשמחתי היום אני יכול לומר שהן טובות הרבה יותר מאמנים גברים. בחברה שלנו קיימת פתיחות לקבל אותן ואת האמנות שלהן. ללא השתתפות נשים באמנות, בחברה, בצבא, במדע ובפוליטיקה, איכות החיים והתקדמות החברה היו מצטמצמות לפחות בחצי”.