אלי גורנשטיין רב הפנים - שחקן, זמר, צ’לן, במאי, מדבב־על וגם סבא טרי - התנסה בסצינות רבות ב־50 שנות הקריירה המגוונת והפורייה שלו, אך דווקא הספונטנית מביניהן היא זו שנחקקה בזיכרון הציבורי ונעשתה הכי מזוהה איתו.

זה קרה לו אי אז ב־77'. גורנשטיין, אז בן 25, זמר־בדרן לפני הפריצה שלו כשחקן, לוהק למגינת לבו לתפקיד משני של חשמלאי, ולא של זמר כרצונו, ב"הלהקה", סרט הביכורים של אבי נשר.

“’עליך לעשות משהו שיציל את הלהקה, כמו השלכת לבֶּן על עצמך - וזה ימנע את פירוקה’, כך זרק לי אבי נשר, במאי הסרט, את הכפפה", הוא מספר.

“אז הרמתי אותה. אלתרתי, בלי טקסט כתוב ומתוך אזהרה שאין מדים חליפיים לגבוה שכמותי וחייבים לצלם בטייק אחד. רואים אותי צועד מהאוטובוס לאט־לאט ופתאום רץ בטירוף אל טוביה (צפיר – שגילם את במאי הלהקה, יב"א), מטיח בו דברים קשים שאלתרתי על הרגע ומשפריץ את הלבן על הפנים שלי. כולם היו בהלם, כולל אני שהייתי המום מעצמי. זאת הייתה שליפה שהפכה לסצינת קאלט בקולנוע הישראלי".

גורנשטיין בסרט ''הלהקה'' (צילום: מתוך הסרט)גורנשטיין בסרט ''הלהקה'' (צילום: מתוך הסרט)

גם בחיים אתה מתפרץ בבת אחת?
“יש בכך משהו. דברים קטנים עלולים לשגע אותי, כמו שומר בחניון שמחליט לא לתת לי לעבור כשאני ממהר, ואני מסוגל להתנפל עליו בדברים שלא קשורים אליו, ואחר כך אני מתחרט עליהם. למזלי, זה לא קורה לי הרבה, אבל כשזה בא, אז כמו שצריך".

החל מהערב יככב גורנשטיין בהצגה החדשה “נופים קסומים", העולה בתיאטרון באר שבע. “בהצגה עבדתי לראשונה עם הבמאי אילן רונן", הוא מספר.

“לאורה ריבלין ואני מציגים את ננסי וביל, שני דיירים קשישים בדיור מוגן. החיים שלהם מתנהלים באופן שגרתי, עד שאאוט אוף דה בלו יוצאת לה הכרזה שהיא רוצה להתגרש. ביל כל כך נפגע מהצעד שלה, שבמעין התקפת אמוק הוא אוסף מכל הבא ליד כדי להסתלק מהבית. אבל לא לדאוג, בסוף הם נשארים ביחד. בקיצור, יש מה ללמוד מההצגה הזאת".

מה מביל יש או אין בך?
“בטח יש משהו, ומן הסתם אני מתקשר יותר עם ניצה, אשתי, מאשר ביל עם ננסי. אצלנו אשתי היא היציבה. לעומתה, אני לפעמים חולמני, מוטרד ממה שיהיה, וכל פעם מנסה להמציא את עצמי מחדש. אני מאמין שאם שחקן מגלם דמות על הבמה, היא קודם כל הוא, למרות כל המסיכות".

“רק לא לתרבות"
לדברי גורנשטיין, ההצגה הייתה אמורה לצאת לפני כשנה ונדחתה שוב ושוב בגלל הקורונה. “לעומת אירופה, פה התיאטרון כמעט נעלם, ומהזיכרון שלי כמעט נעלם הטקסט", הוא מוחה. “לא היה לי קל לשנן את הטקסט מחדש. הלימוד בעל פה לא קל לי. אני חוזר עליו שוב ושוב, גם כשאני יוצא בבוקר לטיול עם הכלבה שלי, נינה, שמכירה הרבה תפקידים שלי".

יש לך קובלנות על היחס לתרבות בזמן הקורונה?
“לעומת אירופה, כאן אף פעם לא התייחסו לתרבות כמו שצריך, גם בזמנים נורמליים. בזמן הקורונה דאגו לכל, רק לא לתרבות. הגענו למצב שחשבנו שכבר לא יהיה תיאטרון, ואולי יהיה צורך להמציא משהו אחר. זה אבסורד. התיאטרון קיים 2,000 שנה, מאז יוון העתיקה. ואילו כאן הייתה לנו הרגשה שהתרבות כאילו נכחדה. לשר טרופר אולי היו כוונות טובות, אבל הדברים היו די תקועים".

אז אתה מתגעגע למירי רגב?
“מירי רגב לא אשת תרבות. אם היא הייתה דואגת לכלל התרבות כמו שניסתה לממש את האג’נדה המזרחית, אולי זה היה עוזר לנו, אבל היא לא הבינה שעל התרבות להיות חופשייה ונטולת צנזורה".

מה יחסך לראש הממשלה נתניהו?
“נתניהו מדרדר אותנו לתהומות. כן, אני מאמין שהוא זה שהדליק את השטח לקראת מבצע ‘שומר החומות’. ביבי מפרק מה שסביבו. הוא גאון, הוא מניפולטור. מקיאוולי היה יכול לקחת אצלו שיעורים פרטיים. את כחול לבן הוא פירק. את בנט הוא פירק. את ממשלת השינוי המתהווה הוא פירק. כל הזמן הוא עובד למען עצמו ולא למען המדינה".

מלכים ואנשי שררה
את גורנשטיין פגשתי לראשונה ב־75’. הוא היה אז ילדון בן 23, משוחרר זה מקרוב משירותו הצבאי בצוות הווי חטיבת הצנחנים ולהקת פיקוד המרכז, שבצירוף קומי של הפכים הופיע עם צחי נוי בצמד “חומה ומגדל".

מאז כיכב ב"טלפלא", שיחק את א"ד גורדון, את הכנר על הגג ושלל תפקידים אחרים על כל במה אחרת, שר בקונצרטים ובאופרות עם קולו העמוק, ניגן בצ’לו, דיבב את הזאב ב"כיפה אדומה" וגם את סקאר ב"מלך האריות", ונשאר הוא, תמיד נעים הליכות ואיש שכולו תרבות.

עם ה־1.95 מ' שלו, גורנשטיין הוא תמיד הגבוה מכולם. “יש בכך יתרונות וגם חסרונות", הוא מציין. “נמנעים ממני התפקידים העסיסיים של המשרתים, שאל להם להיות יותר גבוהים מהאדונים שלהם. במקום זה, עם הגובה ועם קול הבס שלי עשיתי הרבה תפקידים של מלכים ושל אנשי שררה שונים למיניהם".

אלי גונשטיין ומולי שולמן מתוך נופים קסומים של תיאטרון באר שבע (צילום:  רון ביטרמן)אלי גונשטיין ומולי שולמן מתוך נופים קסומים של תיאטרון באר שבע (צילום: רון ביטרמן)

המשרתים חסרים לך?
“אני לא עושה חשבונות כאלה, אם כי אני עדיין רוצה לעשות את דון קישוט, שראשו בעננים ורגליו הארוכות לא ממש על הקרקע. אני מת שמישהו ייזום את הפקת המחזמר הנפלא הזה ואוכל לעשות את דון קישוט בעקבות מי שהיה לפניי הגבוה של התיאטרון הישראלי והערצתי אותו - גדעון זינגר. יש כמה שחקנים שהבטיחו לי להיות הסנשו פנשה שלי".

כיום, כמעט בן 69, הוא נהנה להיות סבא לנכדתו שי, ופניו מכוסים בזקן מכסיף. “זה כמתחייב מהחוזה לקראת סדרה שהולכים לצלם", הוא מספר כמי שהולך לגלם קברן בסדרה חדשה בשם “שישו ושמחו", שתעסוק ברבנות הצבאית ובלהקה שלה. בנוסף, הוא צפוי לככב בסרט חדש בבימוי מיכל בת־אדם, להקליט שיר חדש עם יוצרים מהזמר המזרחי, להעלות מופע בצוותא עם יהושע סובול ואיילה אשרוב ועוד.

במהלך שיחתנו גורנשטיין שולף את הסמארטפון ומראה לי תהליך איפור, שבו הוא הופך למפלצת. “את מי אתה מזהה?", הוא שואל. “אייכמן", אני משיב בחרדת מה. “לא טעית!", קובע. וכך מתברר כי גורנשטיין, שהוא נכדו של איש הרוח פליקס ולטש, שברח בדקה ה־90 בעור שיניו מפראג ערב כניסת הנאצים אליה, הולך לשחק את דמותו של הצורר בסרט.

מה מדאיג אותך בימים אלה?
“החרדתיות שלי יצאה החוצה כשבגיל 67 הוצאתי לגמלאות מהקאמרי, התיאטרון ש־20 שנה היה לי כבית. 'תמשיך לשחק אצלנו, אבל כעצמאי’, אמרו לי. ואני, שאף פעם לא הייתי מובטל, התחלתי לחשוש לעתיד שלי. אבל איך שהדברים מסתדרים, נראה שהגזמתי בחששות שלי. אני דואג יותר למדינה".