פוקס, טיפוס עסיסי בעליל, יודעת ידוע היטב, שגם אם תקפוץ עד השמים, לא יפסיקו לקרוא אחריה בכל מקום "גברת צ'יבוטרו". במקום לתקן שוב ושוב עד כדי מיאוס שאינה ולא הייתה כזאת, היא נהנית להערות אל קרבה את זרזיפי התהילה, הניתזים לעברה ונושאת תפילה אל אלוהי התיאטרון, שתצליח לעבור בשלום את ההצגה החדשה, שעם כמותה לא התמודדה אי-פעם.
בטרם נשוב אל אגדת הגברת דנן, נתייחס אל גיחת הביכורים (בגיל 72!) של פוקס אל במת היידישפיל. "כשקראו לי לשחק בהצגה, שמחתי", היא מעידה. "הרי גם אני א-יידישע מאמע. אחרי שעשינו חזרות והיינו מוכנים לפרמיירה, אז בא ששי (הזמר ששי קשת, המנהל האמנותי של יידישפיל) והודיע לנו 'פיני, נגמר, יש קורונה, הביתה!".
"הייתי בהלם", היא משחזרת במבטאה בעל ה"שיק" הצרפתי. "אחרי כל כך הרבה עבודה, עבודה קשה אפילו בחזרות, כשהרגשתי שעל הבמה זאת אמא שלי, לא אני. פתאום אין הצגה".
"עכשיו אני רזה, לא שמנה כמו פעם, גם לא ג'ינג'ית, איך שזוכרים אותי מהסיפור של צ'יבוטרו, אלא בלונדינית", היא מוסיפה. "סבתא בלונדינית, אתה מבין, של ג'וליה ושל אדל הקטנטנות מהבת שלי ואנחנו גרות בבת-ים דלת מול דלת. סבתא על אופניים חשמליים. עוד מעט אקנה קלנועית, איך שקוראים לזה כאן, כדי שאוכל לקחת את הנכדות לטייל. אין לי אוטו. הרי הרבה כסף אוטו פה".
עד כמה שזה יישמע מפתיע, סיפורה הפתלתל של פוקס החל בישראל, בגל העלייה הגדול ששטף את המדינה הצעירה ב-49'. "אני סברה!", היא מכריזה בחדוות ניצחון. פוקס הינה בת להורים ניצולי שואה. אביה, יליד פולין שהיגר לבלגיה, שרד את מוראות אושוויץ. ואמה, גם היא ילידת פולין? - פוקס התחקתה אחר גלגוליה בסרט תיעודי שביים דני סירקין, הבמאי המוכשר של "טהרן". הוריה נישאו בבריסל, בירת בלגיה, לאחר שאיבדו משפחה קודמת. לפוקס יש חצי אחות מקשר קודם של אמה.
הוריה עלו ארצה ב-49' לא מתוך ציונות, אלא בעקבות אחיה של אמה. אביה לא הסתדר במדינה המתהווה ותוך שלושה חודשים סב על עקביו חזרה לבלגיה. אמה הייתה בהריון מתקדם איתה והתעכבה עד לידת בתה כדי לשוב עמה לבלגיה. זו גדלה שם, אבל החותמת הצברית לא הרפתה ממנה, עד שבגיל 16 הגיעה לכאן, לקיבוץ משאבי-שדה בנגב ו"זה היה נורא!"
אבל לא אחת כפוקס תרים ידיים. כעבור שנתיים שבה לכאן, הפעם בעקבות מלחמת ששת הימים, כמתנדבת בקיבוץ חוקוק, מול הכנרת. "היו שם עוד חבר'ה מבלגיה וזאת הייתה חגיגה", היא מסכמת. "אבל פתאום קיבלתי טלפון מאמא שלי, שאבא חולה מאוד. תוך שנה הוא נפטר. אמרתי לאמא, שכבר אין לנו מה לחפש בבלגיה. היא הסכימה. באנו לישראל וגרנו שנה בחולון. האמא הייתה כאן מאוד לא מאושרת וסחבה אותי חזרה לבלגיה".
למען האמת, קשה לעקוב אחר כל גלגוליה של פוקס. בכל אופן, לדבריה חזרה הנה ב-95' והופיעה כזמרת בבתי המלון של אילת. אמה חלתה ונקברה שם. פוקס שבה לבלגיה והפעם התגלגל לה הגלגל לטובה. היא פגשה בבריסל את וירטואוז הכינור הצועני-הונגרי רובי לקטוש. פוקס, הצוענייה בנשמתה, חברה אליו ואל להקתו לסיבובי הופעות, מטוקיו עד ניו-יורק וכעדותה הוא ליווה אותה בחמשת אלבומיה.
תפנית נוספת בסיפורה של פוקס חלה לפני שש שנים. בתה, לולה, בעלת תואר בתקשורת, עלתה לארץ בעקבות נישואיה לבחיר-ליבה, יוצא מרוקו - ולא התקשתה לשכנע אותה לחזור לכאן. "אני לא אוהבת להיות לבד", כך פוקס מתרצת. "אבל זה לא היה פשוט. כשהיא העלתה את הרעיון, רק שאלתי אותה 'עוד פעם?!' וחיבקתי אותה. אמא יהודייה או לא? 'יאללה, חוזרים!', אמרתי לה. מה יש לי כבר לחפש בבלגיה?"
התחלנו עם צ'יבוטרו ונסיים, איך לא, עם צ'יבוטרו. "שלום, נעים מאוד, קוראים לי מרים", כך היא הציגה את עצמה בתשדיר הראשון לחברת החשמל ושילחה לחלל האוויר את הסיסמה "טוב שיש חשמל; חסוך שלא יחסר". איך הגעת לזה אז, בשנות ה-80? - אני תוהה.
"זה התחיל מפרסומת ל'אגד', שבה שיתף אותי במאי הפרסומות יורם לוי. מאז, חודשים, חודשים, לא שמעתי ממנו, עד שהתקשר ואמר שהוא רוצה לעשות איתי כניסיון משהו כמו שעשו המלאכיות של צ'רלי, שהיו רואים אותן מדברות עם מישהו בלתי נראה. 'ככה תדברי עם שכן שלך, שילמד איך לחסוך חשמל', הציע.
"יופי, איך קוראים לו?', שאלתי. 'צ'ובוטורו', יורם זרק שם רומני שקשה להגיד אותו. אני תיקנתי לצ'יבוטרו, מה שיותר קל להגיד. כך היו שומעים את השכן, אדון צ'יבוטרו, מלמד אותי איך לחסוך חשמל. עד היום לא ברור לי איך הפכו אותי, מרים פוקס, לגברת צ'יבוטרו. אבל מכיוון שהיו 100 אחוז רייטינג ושידרו את הפרסומת לפני החדשות, כולם הכירו את זה ולא יכולתי לעבור ברחוב בלי שיעצרו אותי. בהתחלה זה היה כיף, אבל מהר מאוד זה הפריע לי וחזרתי לבלגיה".
התרעות פיקוד העורף