לתפוס את השחקנית טלי שרון לשיחה בימים אלו של פוסט־קורונה זו משימה מאתגרת במיוחד. לאחר שבתקופת הקורונה מצאה משכן קבוע בתל אביב לבית הספר למשחק שהקימה לפני שמונה שנים, “סדנאות משחק טלי שרון”, היא מתמרנת כיום בינו לבין היותה אם לשלוש בנות, בין צילומים לסדרות ולסרטים ובין אהבתה החדשה־ישנה לתיאטרון.

“הרבה זמן לא הייתי בתיאטרון וחזרתי לזה כי רציתי לחוש את חיי השחקן בצורה אותנטית יותר”, היא מספרת לרגל עליית ההצגה “הדירה של רוזה” בכיכובה בתיאטרון באר שבע. “אף פעם לא הייתי לגמרי שחקנית תיאטרון ורציתי לדעת איך זה מרגיש לרוץ מהצגה להצגה, לעבור את התהליך המפרך עד שההצגה עולה, לעשות חזרות, להרגיש את המגע עם הקהל. התגעגעתי לעשות תיאטרון. בגלל שזה יחסית חדש עבורי, אני מרגישה מאוד מחויבת לזה ומאוד נרגשת. אני מרגישה את אותה התלהבות שמרגישים בסיום בית ספר למשחק”.

איך את מוצאת את הזמן לכל הדברים שאת עושה?
“אני לא מוצאת את הזמן, אבל אחרי תקופת הקורונה אני אומרת לעצמי: ‘אל תתלונני, אין מצב שאת מתלוננת אחרי השנה הזו. אסור לך’. אני כולי באדרנלין מטורף ואני רוצה לבלוע את הכל, וזה באמת משמח המון. אני מנסה לתמרן בין הכל. קשה לומר שאפשר להיות אמא במשרה מלאה וגם לנהל קריירה במשרה מלאה. אין דבר כזה. אני תמיד חייבת להתפשר, וכל הזמן יש רגשי אשמה, אבל מאוד חשוב לעשות את האיזון הזה כי אחרת אני, באופן אישי, קמלה. אני לא יכולה להיות רק אמא או רק שחקנית, אני חייבת למלא את המאגרים משניהם ועושה את המיטב”.

במרכז ההצגה החדשה, שנכתבה על ידי שחר פנקס ואיה קפלן שגם מביימת, ניצבת דמותה של רוזה בת ה־80 המתמודדת עם משבר כשבניה מנסים למכור את דירתה ולהעבירה לבית אבות. ברקע ישנו סוד גדול שעתיד להתגלות. שרון מגלמת את דמותה של אורלי, כלתה של רוזה.

“אורלי מרגישה מחויבת למשפחה שלה ונמצאת במקום שבו היא יודעת שהיא צריכה לעשות שינוי ולהשתחרר מהמשפחה, להתקדם ולדאוג לעצמה, ועם זאת מרגישה קצת תקועה”, היא מספרת. “הדמות שלי רואה ברוזה מעין דמות אם, והן קשורות זו לזו, אך אני פוגעת בה מאוד כחלק מהסכסוך. זו הצגה שנכנסת לעולם הזקנה והדמנציה בצורה מופלאה”.

איך הייתה העבודה על ההצגה?
“תיאטרון באר שבע הוא מאוד שונה בנוף התיאטראות בעיניי כי יש בו משהו ביתי ומשפחתי. משהו קסום. הקאסט (שכולל את סנדרה שדה לסירוגין עם רבקה מיכאלי, מולי שולמן, רון ביטרמן ואדוה עדני - ד”פ) מדהים ונורא כיף לעבוד עם אנשים טובים. המפגש עם הקהל הוא מרגש. לראות אולם מלא בקהל, בייחוד אחרי שנת הקורונה, זו תחושת ניצחון, ונראה לי שאתמכר לתחושה הזו”.

כמו הצגות אחרות, גם ההצגה הזו הייתה אמורה לעלות ב־2020, אך נדחתה בשל הקורונה. “זה הרגיש כמו תינוק תקוע שרק מחכה לצאת החוצה ונתקע בחבלי לידה קשים”, מתארת שרון. “עכשיו סוף־סוף יצאנו עם ההצגה לאור, וזו תחושה נהדרת”.

איך זה היה לחזור לבמה?
“זו הייתה תחושה של נס שאינו מובן מאליו. תקופת הקורונה גרמה לי להעריך את הדבר הזה. התקופה הזו שינתה לי את הפרספקטיבה על החיים ולמדתי להעריך את הבמה מחדש. גם הרגשתי שהקהל הגיע אחר, שלם יותר”.

''הדירה של רוזה'' (צילום: מעיין קאופמן)
''הדירה של רוזה'' (צילום: מעיין קאופמן)

איך שרדת את תקופת הקורונה?
“כל תקופת הקורונה הציפה את העניין של שחקנים שנשארו פתאום בלי עבודה. למזלי, עוד לפני זה דאגתי שיהיה לי מקור פרנסה נוסף בדמות בית הספר למשחק. היה לי מאוד עצוב לראות את מה שקרה עם החברים שלי, השחקנים שהיו בחל”ת במשך יותר משנה, והרבה מהם פרשו מהמקצוע או מצאו את עצמם בלי עבודה ורעבים ללחם. זה היה עצוב וכואב. עם זאת, היה לי מעין רגע של השלמה וסיפוק עצמי לגבי זה שדאגתי לעצמי כי עבדתי קשה בשביל להצליח לעשות את זה”.

מה עשית במשך הזמן הזה?
“עבדתי מסגר לסגר. היה לי ניסיון לעבור לזום בבית הספר למשחק, אבל לא סבלתי את זה. זה פשוט נורא ללמד משחק כך כי המפגשים שאני מקיימת אלו מפגשים עם אנשים שמלכתחילה רוצים להיות בחדר אחד עם עוד אנשים ולחוש את האנרגיה הפיזית. זה משהו שמסך לא יכול להעביר. אז עצרתי את הסדנאות במשך הסגרים".

"מה שכן, ניצלתי את הזמן הזה כדי לבלות עם הבנות שלי (מבן זוגה השחקן אסף סולומון – ד”פ) כמו שלא ביליתי מעולם: טיילנו המון, וזו הייתה שנה שבמהלכה גיליתי את שבילי ישראל. גיליתי מקומות בארץ שהייתי בהלם שהם קיימים. יש לנו מדינה כל כך יפה. גם קראתי ספרים, שמעתי מוזיקה והספקתי לעשות דברים שבזמן רגיל אני לא מספיקה. היה לתקופה הזו את הקסם שלה”.

מתוך ההצגה ''הדירה של רוזה'' (צילום: מעיין קאופמן)
מתוך ההצגה ''הדירה של רוזה'' (צילום: מעיין קאופמן)

כמו 40 פסיכולוגים

שרון (42), שגדלה בהוד השרון, פרצה לתודעה הציבורית עוד במהלך לימודי המשחק שלה בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, כששיחקה בטלנובלה “מיכאלה”. בהמשך שיחקה בשלל סדרות כמו “טלנובלה בע”מ”, “סרוגים”, “בני ערובה”, “מגדלים באוויר” ו“אוטונומיות” וכן כיכבה בשלל סרטים בקולנוע כגון “למראית עין”, “שלוש אמהות”, “ההיא שחוזרת הביתה”, “נורמן” ו”הרמוניה”. למעשה, עד לפני עשור היא כיכבה ללא הפסקה על המסך שלנו עד שהחליטה לסור קצת הצדה מאור הזרקורים ולהתמקד בדברים אחרים.

“אל תשכח שהייתי באור הזרקורים המון שנים, ישר מבית הספר למשחק”, היא אומרת. “ממש נשאבתי לתוך העולם הזה בלי הפסקה. לא שאני מתלוננת לשנייה כי זה דבר מדהים שקרה לי, אבל היה איזה רגע שעבדתי רצוף ועשיתי המון תפקידים ורציתי קצת הפסקה”.

למה?
“רציתי להתמסר למשהו אחר. היו רגעים שהתגעגעתי לעשייה האינטנסיבית, אבל הבנתי שזה הזמן שלי להקים משפחה. לא היה זמן אחר. הייתי בשנות ה־30 לחיי, ולא הייתה לי אופציה לחכות עם זה. החלטתי שאני רוצה להיות אמא”.

את שלמה עם ההחלטה?
“כן, שלמה לחלוטין. עכשיו כשהבנות גדלו, אני מרגישה שהחיים שלי התחילו והתמלאתי באנרגיות חדשות. אני כבר ישנה טוב בלילה ומחכה בציפייה לראות מה שנות ה־40 לחיי יביאו”.

איך זה לנהל חיים משותפים עם שחקן?
“תמיד חשבתי שכל העניין הזה של להיות נשואה לשחקן - מוציא קנאה והשוואתיות ותחרותיות ואגו, אבל גיליתי שאצל הרבה מהזוגות שאני מכירה המקומות האלה קיימים, וזה לא משנה באיזה מקצוע אתה. השאלה היא כמה זה קיים, כמה מדברים על זה וכמה נותנים לזה את המקום. אז זה לא כזה משנה שאנחנו באותו מקצוע כי תמיד יש אופציה שאשווה את עצמי לפרטנר שלי. אנחנו מאוד מבינים זה את זה ומדברים באותה שפה,.

"החיסרון הוא שאתה מקבל מראה של עצמך כל הזמן. זה עולם ששנינו נמצאים בו, ואין לנו לאן לברוח. אבל העולם שלנו לא צר: אנחנו מדברים לא רק על משחק ותיאטרון, אלא הרחבנו את עצמנו לעוד תחומים וכמובן יש לנו עסק משפחתי נפלא ששואב את רוב זמננו – הבנות שלנו”.

המטרה השנייה ששרון הציבה לעצמה בשנים האחרונות הייתה “לפתוח עסק עצמאי ולא להיות שחקנית שתלויה באודישנים או בתפקיד”. “השתדלתי כל הקריירה שלי לברור תפקידים ולא לעשות דברים שאני לא מרגישה שאני יכולה להתחבר אליהם או שאני לא שלמה איתם כי אז זה לא יֵצא טוב”, היא אומרת.

“מאחר שיש לי עסק עצמאי והפרנסה שלי לא תלויה רק במקצוע המשחק, זה מאפשר לי לברור עוד יותר את מה שאני רוצה, ואני עושה את זה. זה גורם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי ולא להרגיש פספוס שאני לא בוחרת תפקיד שלא מתאים לי. בגלל שאין לי תלות בדבר הזה, אז אני יותר חופשייה”.

במה בית הספר למשחק שלך שונה מאחרים?
 “מלבד ללמד משחק כל מי שרוצה, המטרה היא להביא לאנשים את עולם המשחק בצורת כלים לחיים. זה משהו שתמיד עניין אותי, ואני מרגישה שאני מצליחה לתת לאנשים משהו אדיר - היכולת לעבור תהליך מדהים בחייהם בזכות הכלים של המשחק. זה מרגיש לפעמים כמו עזרה של 40 פסיכולוגים. בבית ספר יש מורים מוכשרים שמעבירים סדנאות, ואני גם מעבירה את התכנים האלה לשלל גופים, כולל משרד הביטחון. אני רואה אנשים שמגלים את עצמם מחדש, שומעים את הקול של עצמם ולא מפחדים להרגיש. יש בזה משהו משחרר”.

מה הטיפ שאת נותנת לתלמידים?
“אני סולדת מהמקומות שמוכרים חלומות לריק. אני חושבת שמי שרוצה להיות שחקן - צריך להבין שהוא צריך לרצות את זה ברמה שהוא לא רוצה לעשות משהו אחר ומוכן להיות מחויב לזה. חשוב ללמוד משחק כי זה מקצוע לכל דבר ובעיקר זה עובד על ביטחון עצמי. בסופו של דבר אתה צריך להביא את עצמך ולהשמיע את הקול שלך על הבמה כדי להיכנס לדמות ולהיות כלי שדרכו עוברת הדמות. אתה צריך להציג עומקים חשופים ולפעמים אפלים אצלך; מקומות שאנשים מפחדים להסתכל עליהם. זה דורש אומץ”.

טלי שרון ואסף סלומון (צילום: אינסטגרם)
טלי שרון ואסף סלומון (צילום: אינסטגרם)

בלי שטיקים

לאחרונה שרון הפציעה מחדש על המסך כשגילמה את דמותה של השוטרת אמירה ארגמן בדרמת הלהיט מבית yes, “בת השוטר”, שבקרוב תעלה בעונה שנייה וכוללת תעלומת רצח, קונפליקט בין חרדים לחילונים ומשברים של בני נוער.

“ממש לא האמנתי שהסדרה תתפוס כל כך חזק”, היא מודה. “אני נורא אוהבת את זה שהיא הצליחה כי יש בסדרה הזו משהו מאוד תמים. המפגש עם העולם החרדי הוא גם יפה בעיניי. אין שם חייזרים או מדע בדיוני, אין שטיקים בסדרה הזו, והיא מאוד פשוטה בנרטיב שלה. היא מדברת בגובה העיניים, ואני חושבת שבגלל זה הנוער אהב אותה”.

בנוסף, בימים האלה היא מצטלמת לעונה השלישית של דרמת המתח “כפולים”, סיימה לאחרונה את הצילומים לסדרה “ילדות סכסכניות” של הבמאית טליה לביא, ואחרי הקיץ היא צפויה להצטלם לסרטה החדש של הבמאית מאיה דרייפוס. “חוץ מזה אני מאושרת ממה שאני עושה וזה מה שחשוב”, היא אומרת. 

ההצגות הקרובות:
14 ביוני, 17:00, בבית ציוני אמריקה
15 ביוני, 20:30, בהיכל התיאטרון בקריית מוצקין
16 ביוני, 20:30, בהיכל התיאטרון בקריית מוצקין
25 באוגוסט, 20:30, בתיאטרון באר שבע
26 באוגוסט, 20:30, בתיאטרון באר שבע