על רקע הצעת החוק הפולנית השנויה במחלוקת, שתקשה על השבת רכוש לניצולי שואה, הסופרת, המשוררת וניצולת השואה הלינה בירנבאום דיברה ביום רביעי האחרון בשימוע בפני חברי הסנאט הפולני במטרה להביא לביטולו של החוק. "היה חשוב לי להגיד את הדברים, להעמיד אותם במקום, להזכיר מה שאף אחד מהנואמים לא הזכיר", אומרת כעת בירנבאום בת ה־91, שדיברה בשימוע בשיחת זום מביתה.
"הזכרתי שגדלתי בתוך הפחד, בתוך הדם, בגופות השרופות שלנו. את הנשמה שלנו מכסה האדמה הפולנית. אז הם לא יכולים להגיד לי שזה לא שייך לי ולא מגיע לי. ראיתי לפני כמה ימים הפגנה ענקית שהייתה בוורשה נגד להחזיר לנו כסף. הם אומרים שאנחנו רוצים כסף על מה שלא מגיע לנו".
לפי החוק המחולל סערה, תביעות רכוש של ניצולי שואה, שעודן תלויות ועומדות ולא הגיעו להכרעה ב־30 השנים האחרונות, יופסקו או יימחקו. הצעת החוק הזו, שמאיימת לפגוע ביחסים בין ישראל לפולין, כבר אושרה בבית התחתון של הפרלמנט בפולין, אך חקיקתה טרם הושלמה.
לקראת השימוע אמר שר החוץ וראש הממשלה החליפי יאיר לפיד: "הניסיון של פולין להעביר עוד חוק שמנסה לטשטש את ההיסטוריה ולהסיר אחריות על רכושם של ניצולי השואה הוא ניסיון פסול ולא מוסרי". במסגרת השימוע קראה גם הממונה בשגרירות ישראל בוורשה טל בן ארי יעלון לחברי הפרלמנט הפולני להקשיב לקולותיהם של ניצולי השואה ולשקול מחדש את אישורו של חוק זה.
"איך אפשר לחוקק דבר כזה נגד היהודים אחרי כל כך הרבה דברים שקרו בפולין?", תוהה בירנבאום כעת. "הם אומרים שזה לא שייך לנו ושאנחנו נלך, ושהגרמנים שילמו לנו. זה כואב מאוד וגם כואבים מאוד כל גילויי האנטישמיות שעכשיו רואים בפולין. ב־2021 עוד מחוקקים חוקים נגדנו, היהודים?".
עולם לא נורמלי
בירנבאום, ילידת ורשה, בת הזקונים של פולה ויעקב גרינשטיין, הייתה בת 10 כשפולין נכבשה בידי הנאצים, והיא ומשפחתה הועברו לגטו ורשה. במאי 1943 הועברה למיידנק, ולאחר מכן הגיעה למחנה אושוויץ. בינואר 1945 הועברה למחנה ראוונסבריק בגרמניה, ובפברואר של שנה זו הועברה למחנה נוישטאדט גלבה.
"את כל המשפחה איבדתי בשואה", היא מספרת. "את אמא שלי במיידנק, את אבא שלי בטרבלינקה, את אח שלי באושוויץ. גם אני הייתי במיידנק, כבר בתא הגזים. בדיוק בלילה הזה לא הספיק להם הגז והעבירו אותי לאושוויץ עם כל המשלוח. הייתי שנתיים באושוויץ, מגיל 13 עד 15. ב־1 בינואר 1945, לפני צעדת המוות, ירו בי, והייתה לי יד משותקת. עברתי את השואה ממש, בכל החוזק שלה".
בשנת 1947 עלתה ארצה עם קבוצה של השומר הצעיר. אחד מבניה, הפזמונאי והמפיק המוזיקלי יעקב גלעד, כתב עליה את שיר הנושא באלבום "אפר ואבק" של הזמר יהודה פוליקר.
בשנת 1986 שבה בירנבאום לפולין עם קבוצה של ישראלים וביקרה במחנות. בעקבות הביקור היא החלה לתעד את זיכרונותיה ואת עברה. בשנת 1988 סיפרה את סיפור חייה בסרט "בגלל המלחמה ההיא", שעקב אחר הפקת התקליט "אפר ואבק" ובוים על ידי אורנה בן דור. באוקטובר 2015 קיבלה את אות הכבוד של ורשה על תרומתה לתיעוד גטו ורשה.
למעמד הנוכחי הגיעה בעקבות פניית משרד החוץ הישראלי. "שאלו אם אני מוכנה לדבר בשם ניצולי שואה, ומובן שהסכמתי", מספרת בירנבאום. "שמעתי הרבה על החוק הזה. יש גם הרבה פולנים שמתקוממים נגדו. ידידים ומכרים שלי כותבים לי שהם מתביישים בממשלה שלהם".
התרגשת מהמעמד?
"קמתי באותו יום בבוקר וכתבתי מה שאני רוצה לומר. היו לי 5־7 דקות לדבר. הייתי במתח רב, בכל זאת אלה דברים חשובים מאוד. פחדתי ללכת לאיבוד עם כל מה שיש לי בראש, אז כתבתי בפולנית את הדברים שאני רוצה לומר. הייתה מנחה, מישהי בכירה משם, שפתחה את הדיון, הסבירה כמה החוק הזה נחוץ, שאחרי 30 שנה כבר לא ידרשו יותר ולא ישבשו להם את החיים ויעזבו בשקט את האנשים שגרים שם, אחרת זה יעורר שנאה".
מה אמרת בדברייך?
"סיפרתי את מה שעברתי בשואה בכל השלבים שלה ושחזרתי בגיל 15, אחרי שש שנים של כל המחנות, לוורשה ההרוסה. לא היה אפשר לזהות את הרחוב שבו היה הבית שלנו. למזלי, מצאתי את אחי הגדול. אחרי כמה חודשים התחילו פוגרומים. הפולנים סחבו אנשים יהודים מרכבות והרגו אותם בכל מיני זוועות איומות. הפוגרום המפורסם ביותר היה בעיר קיילצה ב־4 ביולי 1946, שבמהלכו גם זרקו נשים יהודיות בהריון מהחלונות, נשים שעברו את השואה, את אושוויץ. בשנת 1946 הצטרפתי לקבוצת השומר הצעיר בוורשה, עליתי ארצה בעלייה בלתי לגאלית.
הגעתי לתל אביב ב־2 בדצמבר 1947. אמרתי לחברי הסנאט שהשואה לא הותירה אחריה עולם נורמלי, שהיו הרבה קשיים וטרגדיות גדולות לכל אחד. אמרתי שאני לא יכולה להבין איך בפולין בשנת 2021 מחוקקים חוק שמנשל את היהודים שנרצחו מהרכוש שלהם. אני נולדתי בוורשה וגרתי ברחוב נוביניארסקה (Nowiniarska) ורציתי לציין את שם הרחוב, כדי שיראו שאני מכאן, שאני ספוגה בפולניות הזאת. גרנו בדירה גדולה שהייתה שייכת להורים של אמא שלי עד ספטמבר 1939, ואז הגיעו הגרמנים והפציצו את ורשה, והרחוב נשרף כולו. היו המון פצועים ומתים בין הפולנים, בין היהודים. אז הגרמנים עוד לא עשו סלקציה את מי להרוג, הפצצות נפלו על כולם.
"אחר כך היה הגטו, שרפו מתים מרעב ברחובות כי לא היו מספיק דירות בשבילם בגטו, ואני חייתי עם זה. אחר כך הגרמנים מצאו פתרון לצפיפות הזאת: טרבלינקה, מיידנק, אושוויץ. סיפרתי שאני למדתי על בשרי מה זה חוק שאוסר משהו על יהודים. אסרו על היהודים לחיות והרגו אותם ושרפו אותם, וקודם לקחו את כל הרכוש שלהם עד לשיער ראשם, כדי לעשות בד מהשערות. את כל זה חייתי. חזרתי לוורשה ב־1946 זקנה בת 15.
"אמרתי גם שהבתים ההרוסים האלה והאדמה של פולין כיסתה את האפר של היהודים שרצחו אותם ושרפו אותם ושאין עדיין חוק שאפשר לפנות גם את האפר של היהודים", היא מוסיפה. "בסוף אמרתי שאולי זה בכלל איזה חלום בלהות ושאני אתעורר ממנו והכל יהיה בסדר ויחזור הצדק, ושתי המדינות שלנו, היהודית והפולנית, יחיו בשלום. סיימתי את דבריי בזה שאני מאמינה בכך".
"דיברתי בקולם"
בירנבאום סקפטית בנוגע להשפעה בפועל שתהיה לנאומה. "אני לא מאמינה שמה שאמרתי בסנאט הפולני יעזור לבטל את החוק", היא אומרת. "אחרי השואה קרו הרבה דברים נוראיים, אבל אני אומרת שאם היה יכול להיות קיים אושוויץ וכל מה שבו - אז כל דבר אפשרי ואין מה להתפעל".
שאלו אותך שאלות אחרי הנאום?
"לא. זו הייתה ישיבה אחרונה של הפרלמנט לפני ההחלטה על קיומו של החוק. דיבר שם גם רב מפולין שהביא דברים מהתנ"ך וציטט מעשרת הדיברות את 'אל תגנוב'".
איך הרגשת אחרי שדיברת?
"הרגשתי שעשיתי דבר גדול, הרגשתי שכל מילה הייתה כמו פצצה וגם דיברתי חזק עם רגש. יש לי סיפוק רב על הדברים שאמרתי להם. פרסמתי אצלי בפייסבוק את מה שאמרתי בפולנית ובאנגלית. היו כבר פולנים שכתבו לי בתגובה מילים לא יפות. מצד שני, מישהו כתב לי בפייסבוק שהוא הרגיש שדיברתי על קרובי המשפחה שלו שנספו שם. דיברתי בקולם. היה לי סיפוק גדול שיכולתי לדבר מהלב שלי, מהדם שלי. ככה דיברתי וככה זה התקבל. היה לי סיפוק שיכולתי בקצרה ובחוזק להוציא כל מה שהיה לי על הלב. טוב שאני עוד ישנה ויש לי עוד את יכולת הביטוי".
לדברי בירנבאום, גם אם החוק בסופו של דבר יאושר, הרי שבכל זאת לדבריה הייתה חשיבות רבה. "יש אנשים עם לב, ויש גם אנשים עם ראש ויש צעירים ויש גם כאלה שלא יודעים את מה שאני אמרתי", היא אומרת. "גם היהודים בישראל, בשנים הראשונות של המדינה, עד למשפט אייכמן, לא ידעו ולא רצו לדעת. גם אם זה לא יעזור לבטל את החוק, זה לא אומר שאנשים לא יחשבו על מה שאמרתי".
