לו היה מקסים גורקי, מגדולי סופריה של רוסיה, היה מגיח ממקום קבורתו מזה 85 שנה ובא לצפות במחזהו "ילדי השמש", העולה הערב על במת "החיפאית", קבוצת צעירי תיאטרון חיפה, לא בטוח שהוא היה מזהה בהצגה את יצירתו. לדברי איתי דורון, במאי ומנהל הקבוצה (שהחליף קצת לפני הקורונה את קודמתו המבריקה, הבמאית רוני ברודצקי), הוא והשחקנים שעמו התאימו את ההצגה למציאות שבה הם פועלים.

"זה נובע ממיקום התיאטרון בהדר, שכונה קשה, שבה הוא הרבה פעמים בבחינת פיל לבן ומקום שנפתח חצי שעה לפני הצגה ומבחינת התושבים שם הוא סגור רוב הזמן. ההצגה הקודמת שלנו הייתה על-פי ספר של יואל הופמן יפה, שברירית ועדינה. אחריה היינו עולים בסופ"שים להפגין בבלפור. משהו בדיסוננס הזה גרם לנו לרצות שהחומר הבא שניגע בו יהיה עם בוץ לפרצוף ומטפל בביצה שבחיים. זה מה שעשה גורקי באופן מדהים עם המחזה, שאותו כתב כשישב בכלא, על קריאתו למהפכה ב-1905".

גם אתה קורא?
"אני משתדל לשאול את השאלות המתבקשות והתיאטרון בארץ לא מספיק שואל אותן. הוא מריץ הצגה אחר הצגה ולא שואל למה, בעצם, התיאטרון מקבל כסף מהציבור? מה מייחד אותו כמוסד ציבורי? איך הוא ממקם את עצמו מול השכנים שלו, האוכלוסייה שהוא נמצא בה ואיך הוא קם כל בוקר ומנסח תשובות  לשאלות האלה". 

כאן משלח דורון, ג'ינג'י מזוקן שאיננו שומר דברים בבטן, אחת מבליסטראותיו ויורה: "כל התיאטראות העירוניים בארץ, למעשה התיאטראות הממסדיים, פועלים בתוך איזו מערכת מאוד-מאוד סזיפית ומשעבדת, שלפעמים אמנם יש בה הצלחות אומנותיות גדולות, אבל אינם ממלאים את הייעוד שלהם".

איתי דורון (צילום: יוני גרין)איתי דורון (צילום: יוני גרין)

מה המיוחד בעבודתכם על "ילדי השמש"?
"אנחנו עובדים דרך אטיודים, כלומר אלתור מובנה על המחזה של גורקי תוך כדי השתחררות מהמחזה המקורי".

גורקי יודע על זה?
"כמובן לא, אבל כנראה הודות לו אני פה. זאת, לאחר שב-1923 הוא נתן את ההמלצה לאגודת הסופרים העבריים באודסה, כולל ביאליק, טשרניחובסקי וגם הסבא-רבא שלי, אהרן ליטאי, שהיה עיתונאי, לעלות לארץ. לכן, במידה מסוימת אני חש כמי שחב תודה לגורקי".

ואתה מכבד אותו או מתעלל בו?
"לדעתי, אני מכבד אותו מאוד בכך שאני מביא אותו לקהל הישראלי בשפה שהוא מבין אותה, כשהשחקנים כותבים מדי ערב על הבמה את הטקסט שלהם כפי שהם מנסחים אותו בעצמם תוך כדי הפחת חיים בחומר של גורקי".

"החיפאית" מונה כיום שבעה שחקנים צעירים - שלא כולם באים מרקע של משחק והם מחויבים לגור בעיר שבה פועל התיאטרון שלהם, קרי חיפה,  בדיוק כמו הלהקה הצעירה, שהוקמה בימים אלה בתיאטרון באר-שבע. בעבודת הווידיאו, שעמרי רוזנבלום יצר להצגה משתקף החוץ של התיאטרון, "בבחינת לערבב קצת בין העולם ל...אולם".

משטף דבריו של דורון קשה להאמין שהינו רק בן 29. הוא מזכרון-יעקב, בנם של עובדת סוציאלית ושל איש סטארט-אפ יוצא חיל הים. כשהוא נשאל איך יצא להם מהפכן של תיאטרון שכמותו, הוא משיב "ממש בטעות, אני חושב, אולי מתוך רצון שהיה לי להיות כמו איתי הרבה יותר מפורסם ממני... טיראן". 

למרבה ההפתעה, השכלתו התיאטרונית די אוטודידקטית והוא קפץ לאחר הצבא קפיצת-ראש לבימוי הצגה לפסטיבל עכו, כשב"חוצפתו" הלך ישר על המחזה "קוריולנוס" של שייקספיר, לא פחות, שקטפה שלושה פרסים ואיתה יצא, לשווייץ, לצפון מקדוניה ועוד.

כאן אנחנו מגיעים לקריירה הבינלאומית המתהווה של דורון, שהרחיק איתה עד בייג'ינג ושנגחאי שבסין, אבל על כך - כולל בימוי בחו"ל של הצגת "הילד חולם" מאת חנוך לוין בחו"ל, שבה התערבב מה שקרה על הבמה עם גל הפליטים מסוריה, ששטף את אירופה באותה שנה - אולי בפעם אחרת.

מעניין, שדווקא כשהוא נשאל לסיום מה החלום שלו, דורון מתלבט מעט בתשובתו ולבסוף אומר: "אתה יודע מה? - בוא, נאמר, שלהמשיך ליצור".

בינתיים, כשנראה שעוד נכונו לו גדולות ונצורות, מומלץ לכם לתייק את שמו בזכרונכם.