"אם הגעתי למעמד שלי בתיאטרון חיפה, הרי זה הודות לכך שלא נתתי שישימו עלי תווית מסוימת, גם לא של שחקנית קומית, הגם שהצחקתי כהוגן בהצגת 'בן ערובה'. תמיד פחדתי מתוויות מפני שידעתי שאם שמים על שחקן חותמת, הוא אבוד. כך גומרים שחקן. חוץ מזה, אף פעם לא הייתי שחקנית שאו שהיא משחקת, או שהיא ...מתה. למזלי, ידעתי לקחת את התיאטרון איזי ולא שכחתי שיש לי גם משפחה".

הדוברת, בקולה המתנגן, הייתה שחקנית העבר רות סגל, מי שהייתה הגברת הראשונה של תיאטרון חיפה והלכה אמש לעולמה בגיל 92. סגל - שהייתה שחקנית נפלאה, ידעה לרגש את הקהל בתפקידים כמו מאשה ב"שלוש אחיות"; לייזה ב"פיגמליון"; מירנדולינה ב"הפונדקית"; האומנת ב"האב" ובעיקר בסי ברג'ס בהצגת "המחרשה והכוכבים" מאת המחזאי האירי שון או'קייסי, התפקיד שהקנה לה את פרס מרגלית - אמרה את הדברים דנן בראיון מיוחד בקיץ 76' לרגל הופעתה בתפקיד שוורציסקה בהצגת "פופר" מאת חנוך לוין.

"אני ילידת פולין. שומעים, לא? נראה לי שאני שחקנית מאז שיצאתי מהבטן של אמא שלי. ארטיסטית, אמרו עלי. בגיל חמש קיבלתי פרס ראשון בתחרות של כשרונות צעירים. אפילו במלחמה (בשואה) לא הפסקתי לשחק, כשאמא ואני הסתובבנו בגלוי בוורשה, מחופשות כנוצריות. ככה היינו הולכות לכנסייה כמו כולם. אולי בגלל זה אני שונאת את הנצרות. ב-46' עלינו ארצה וכאן למדתי בבית הספר החקלאי 'עיינות'. אחרי הצבא התחתנתי ונסעתי עם בעלי לקנדה - הוא ללימודי פילוסופיה ואני לבית  הספר הדרמטי באוניברסיטת טורונטו.

"התקבלתי לתיאטרון חיפה ב-62', שנה אחרי שנפתח על-ידי יוסף מילוא וכשכבר היה לי ניסיון בלהקות חובבים בעיר. התחלתי את הקריירה בתיאטרון בקפיצה לתפקיד הגברת עם החתול בהצגת 'קרנפים' מאת יונסקו. מאז אני בתיאטרון חיפה. מה יש לי לחפש בחוץ? אני יודעת שבתל-אביב יש יותר הזדמנויות, כולל סרטים, רדיו וחלטורות, אבל הפיתויים האלה לא מדברים אלי. מה כבר תל-אביב, הוליווד? בסך הכל קצת יותר תושבים. זה לא נראה לי כמשהו שאי אפשר לחיות בלעדיו.

"אני לא חושבת שהפסדתי איזה דבר בכך שאני מתמידה בתיאטרון חיפה, שבשבילי הוא בית ואיש איננו רוצה להתבלט בו על חשבון רעהו. אני לא אמביציונית ולא נדחפת לשום מקום. זאת, כשאני סלקטיבית מטבעי ודוחה הצעות שלא נראות לי. כשאני רואה סרטים, שהוצע לי לשחק בהם וסירבתי להם, אני אומרת לעצמי - 'סגל, היה לך חוש!'

"אולי יש פגם באישיות שלי, שכל מה שמסביב למקצוע, רחוק ממני ואין לי דחף חולני לזרקורים. לא מעניינים אותי טורי הרכילות וכחיפאית, אני לא מרגישה שייכת לשחקונה, כשאני גם כמעט לא קוראת ביקורות. כאן אסור לאבד פרופורציות. לשם מה להפוך עולמות ולהיכנס להיסטריות בגלל איזו ביקורת? הרי בסך הכל הן נכתבות על-ידי אנדים ולא על-ידי אלוהים.

"עכשיו אני בהצגה של חנוך לוין, שבעבודה איתו נוצרה אווירה משפחתית סביבו. שוורציסקה ,שאני משחקת ב'פופר' שלו, היא אשה אגואיסטית, לא סימפטית באופן מיוחד, אבל אני נמנעת מלהגזים איתה. זאת קומדיה שנועדה להצחיק את הקהל, מין פאן-שואו, או פארסת-כיס בלי מסג'ס (מסרים) ושאר דיבורים גבוהים.

"בדרך כלל אני שחקנית של הצגה אחת. אני מסכימה להיכנס לחזרות על הצגה חדשה, רק כשהצגה שאני משחקת בה היא לקראת סיום. צריך שיהיה זמן לספר טוב או לקונצרט. הרי העבודה בתיאטרון לא מוכרחה להיות עבדות. המנוחה חשובה לי. בגלל שאני לא כל-כך חזקה מבחינה פיזית, בלי מנוחה אני פשוט נשברת".   

עד כאן קטעים מהראיון עם סגל, בקיץ 76', בביתה על הכרמל.

סגל הציגה שלוש הצגות-יחיד והופיעה כשחקנית אורחת בתיאטראות התל-אביביים. התבצרותה בחיפה תרמה למיעוט הופעותיה על המסך. מהן ניתן לציין את השתתפותה ב-77' בסרטו של אברהם הפנר,"דודה קלרה", לצד חנה מרון ולצד עדנה פלידל. כעבור 30 שנה בדיוק חזרה אל המסך ב"אסקימוסים בגליל", סרטו של יונתן פז.

מבין ילדיה, נעמי ויהונתן, שנה לאחר הופעתה ב"דודה קלרה", בנה החל את מסעו בעקבותיה כשחקן כמומו ב"אסקימו לימון".

יהא זכרה ברוך.