אחרי שנכנסתי להיכל התרבות והשומר בכניסה סרק את הברקוד שעל הכרטיס, היה לי משהו כמו עוד חצי שעה לתחילת ההצגה. כזאת אני, מהמקדימות. את הזמן ניצלתי כדי לרענן קצת את זיכרוני לקראת המחזמר, פשוט כי נראה לי שאת "לא רק בלונדינית" המקורי ראיתי בערך בגיל 16. מיד קפצו לי כל הביקורות שלגוגל יש להציע, והבילד-אפ רק התגבר. כל מי שצפה במחזמר טען שמדובר ב"שעתיים וחצי של כיף", ואני הסקרנית כבר לא יכולתי לחכות להיכנס לאולם ולצפות באניה בוקשטיין המחומצנת.
מלאה בציפייה התיישבתי בכיסא שלי, ואז בכיסא אחר שהיה פנוי, ואז בעוד אחד אחר כי הראש של ההוא ממול קצת הסתיר – ואז, שואו טיים! איך שהתחילה ההצגה התחלתי להרגיש קצת לא נוח בכיסא, הזמרים קצת זייפו, ההומור היה קצת הזוי ובאופן כללי אווירה של מסיבת סיום כיתה י"ב. מיהרתי להתאכזב, אני מודה, אבל אז צצו כמה קולות בראש שאמרו לי "די, זה רק התחיל, תני הזדמנות", אז נשענתי אחורה וניסיתי להבין על מה כולם מדברים. זה אמנם לקח שעתיים וחצי, אבל בסוף הבנתי.
אז קצת בשביל מי שפחות מכיר: הסרט המקורי , בו מככבת ריס ווית'רספון אהובתי, מתמקד בנערה צעירה ומאוהבת בשם אל וודס שמוכנה לעשות הכל כדי לשכנע את האקס החתיך שלה, וורנר, שהיא הכי שווה, אבל גם הכי רצינית. אחרי שהיא מצליחה באורח פלא להתקבל להרווארד, האוניברסיטה היוקרתית, צעד אחר צעד היא מצליחה להשתמש בכישוריה הנשיים כדי להפגין יכולות בתור עורכת דין – ואף מצליחה לזכות את הנאשמת במשפט. על רקע העלילה הסופר פמיניסטית, היא מתאהבת בבחור שדווקא כן מאמין בה בשם אמט, ויאללה Happy Ending.
המחזמר, שנצמד דווקא בצורה לא רעה לסרט ולגרסה המקורית שהועלתה בברודווי, משום מה מרגיש כמו הגרסה הסאטירית לעלילה שאני כל כך אוהבת. כל משפט מתנגן על פני מוזיקה מגוחכת (שלהגנתה כדאי לציין שהתנגנה על ידי תזמורת חיה), חבורת הבנות שמלווה את אל מתנהגת בצורה הכי סטריאוטיפית שאפשר, וגם ההומור הרגיש כאילו נכתב בידי אבא שלי אחרי רצף של בדיחות לא מצחיקות בארוחת שישי. מזל שאת רובן סיפרה אניה בוקשטיין, שמלבד העובדה שהיא פשוט לא בלונדינית, דאגה למלא את התפקיד ברצינות הראויה לו – שזה בעצם אומר הכי קליל וזורם.
אז אמנם הבמה צבעונית, התלבושות מרהיבות, התפאורה מעניינת ועוז זהבי (שזה שם תואר בפני עצמו), אך החלק הראשון של ההצגה הרגיש מאולץ, כאילו מישהו כתב אותו מהר כדי לעבור כבר לחלק הבא. מה כן אהבתי? את ששי קשת. ואת הכלב. אבל אז נכבו האורות, והקריין יצא בהצהרה שלא שמעתי כבר כל מגיפת הקורונה: "אנו יוצאים להפסקה של 15 דקות". עם בייגל ביד קיוויתי שאולי אחרי ההפסקה אני אבין על מה כולם דיברו, ולא תאמינו – אבל זה אשכרה קרה.
הסצנה הראשונה אחרי ההפסקה נפתחה עם מיי פיינגולד, שמיד הצליחה לגרום לי להגיד "הו, תודה רבה באמת". מכאן, העלילה התחילה לקבל את הכיוון שייחלתי לו - בדיחות מצחיקות (אבל באמת, בלי לזלזל באינטליגנציה של הצופים), קשר מעניין בין הדמויות, ובעיקר סצנת הבום-טראח של חנה לסלאו, שגרמה לי להיזכר למה אני כל כך אוהבת את הסרט. פתאום התחלתי להרגיש שהנקודות מתחברות, הדינאמיקה בין הדמויות מתחילה להיות הגיונית והעלילה מתפתחת לכיוון שרציתי.
אז נכון, בהתחלה ממש לא צחקתי, ואז צחקתי ממש, אבל עדיין הרגשתי שמשהו חסר. לדעתי רק עכשיו, כשאני כותבת את הכל, אני מבינה – אנחנו כבר לא ב-2001. הבעיה של המחזמר היא בכלל לא בהפקה, בשחקנים או בהומור, אלא במוסר ההשכל. היום אנחנו כבר יודעים שההתלבטות בין "גיי או אירופאי", כמו בשיר ששרו כל הקאסט בבית המשפט, כבר ממש לא מתקבלת בהומור. ההחפצה של הספרית את השליח ו"החבילה" שלו, אם הייתה מתרחשת מחוץ לבמה הייתה מסתיימת באיזו תביעה רצינית או לפחות שיימינג, ההתעסקות בבלונדיניות טיפשות כבר לא ממש רלוונטית והרעיון של "חיו באושר ועושר" כבר זוכה לגלגול עיניים.
כן, אני מודה שהייתי רוצה לקוות שעוד כמה שנים שאני אמצא את עצמי שוב באולם, צופה באותו המחזה בדיוק רק בלי כל הסטריאוטיפים הקלישאתיים. משהו שקצת יותר יתאים לשנה בה זוגות הומואים סוף כל סוף יכולים להביא ילדים לעולם ונשים התחילו לצבוע את השיער ללבן. אז נכון, כששאלו אותי איך היה עניתי "לא יודעת" עם פרצוף מבולבל, ומפלס האיי-קיו שלי קצת צנח למשך שעתיים וחצי, אבל אין ספק שכיף לפעמים להתנתק מהכל ופשוט "להיות בלונדינית". בין כל הסגרים, הקורונה והציניות של העולם, אין כמו מחזמר לנקות את הראש, להישען אחורה ולצחוק - אם זה על ההפקה או איתה זה כבר לבחירתכם.