גרנו בכל צורות ההתיישבות שלמדנו עליהן בשיעור מולדת: מושב, קיבוץ, עיירת פיתוח, בתי מלון. אבא גם גר לפעמים בבתי סוהר כמו רמלה, באר שבע, שאטה ודמון”, סיפר דודו דותן במערכון “הצגה שלא ראיתם (סיפור חיי)”, שהועלה לראשונה בתוכנית הבידור שלו “כנס דודו דותן לדורותיו” ב־1991, כשברקע נשמעים קולות הצחוק של הקהל.

אומנם עבור הקהל זה אולי נשמע כבדיחה, אך עבור דותן זו הייתה פיסה אוטוביוגרפית. חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1996, דותן הוציא לאור את ספרו “שד קטן”, שחשף לראשונה את סיפור חייו ואת עלייתו מהמקום הנמוך ביותר אל פסגת עולם הבידור. בשנת 1998 הפך הספר להצגת יחיד שנשאה את אותו השם, ובה הוכיח לראשונה, אחרי 30 שנות הומור, את כישוריו הדרמטיים כשחקן.

דותן נולד בחיפה ב־1949 כדוד ברגר, בנם הבכור מתוך חמישה ילדים של אריה ושושנה ברגר. אביו היה עבריין שנכנס ויצא מבית סוהר לעתים קרובות. “אבא שלי היה איש מקסים, הוא דיבר נהדר, הוא היה שרמנטי ודון ז’ואן רציני”, סיפר דותן בראיון טלוויזיוני ליאיר לפיד בשנת 1998. “לפעמים כשאני מסתכל במראה, אני רואה אותו, וזה לא פשוט כי הוא קשור אצלי בסיטואציות לא נעימות... הוא היה פנטזיונר והיה ממציא דברים והיינו מאמינים לו... הוא גם איים על אמי, אחיי ואחותי והיה אלים כלפינו”.

עוד בהיותו ילד עברה משפחתו להתגורר בדימונה, ובשל היעדר דמות אב, דותן תפס את הפיקוד על הבית וסייע לאמו בפרנסת המשפחה. “מאחר שאביו היה עבריין ולא תפקד כאבא, האחים הקטנים שלו ראו אותו, באופן טבעי, כדמות אב, ודודו גם לקח על עצמו את התפקיד הזה, בעיקר כמפרנס שלהם, אבל גם בתור האח הבכור”, מספרת גרושתו, הזמרת עירית דותן. “הנסיבות אילצו אותו להיות בתפקיד זה, כשהוא עצמו עדיין היה נער צעיר. מכאן התפתח הקשר שלו והאהבה שלו לילדים”.

את חוש ההומור ירש מאמו. “למרות שהיא הייתה קשת יום, היה לה הומור”, סיפר בראיון עבר ליעל דן בתוכנית “שיחה אישית”. “היא הייתה מצחיקה דווקא בשעות הקשות. היא אהבה לצחוק על עצמה. הצחוק הזה הוא סוג של כלי נשק”.

כילד שגדל למשפחה ענייה וקשת יום, דותן מצא מפלט במשחק. “לא הייתי ילד שמח”, סיפר באותו ראיון. “הייתי עורך את העיתון וראש ועד הכיתה ובמועצת התלמידים, אבל לא הייתי מצחיק ולא הייתי הבדרן של הכיתה. הלכתי ללמוד משחק בחוגים דרמטיים ושיחקתי בתפקידים ראשיים בהצגות דרמטיות. הייתי ילד עם המון פנטזיות ודמיון חולני. בגלל שלא היה לי כסף לנסוע בכרמלית, הקמתי רכבת צעצוע בעצמי. ייסדתי את תיאטרון הילדים הראשון בדימונה. הייתי הבמאי, הכותב ולפעמים גם הקהל. תמיד התפעלתי מכך שיש לי כושר ארגוני. הייתי יוזם”.
בשנת 1963 החליט לנסות לראשונה את מזלו בתחרות כישרונות צעירים שארגן עיתון “מעריב” במועדון ויצו בתל אביב. “אני זוכר שעלה לבמה ילד שמנמן בן 14 עם חיוך מלא אהבה ותשוקה להצליח”, משחזר חברו השחקן יואל ליבה. “כבר אז ראיתי שיש לו כישרון אדיר. הוא עשה חיקויים ומערכונים, והיה האנטיתזה של כוכב, אבל היה לו בייגלה מעל הראש. הוא היה כוכב”.

בשנת 1966 הגיע שוב לתחרות כישרונות צעירים, הפעם ל”תשואות ראשונות”, תוכנית הכישרונות של קול ישראל. “פגשתי אותו שם לראשונה כששנינו השתתפנו בתוכנית, וכבר אז הוא היה מצחיק וכריזמטי”, נזכר חברו אבי טולדנו. “הוא עשה שם קטע על ‘פרפר נחמד’, וזכה באחד המקומות הראשונים. כבר אז היה ברור שיש פה כישרון”.

לאור ההצלחה הזמין המפיק גיורא גודיק את דותן להשתתף בהצגה המצליחה “המלך ואני”. בשנת 1967 התגייס לחטיבת גולני, לחם במלחמת ששת הימים ובלט בממדי גופו הגדולים (“בשיאי שקלתי 137 קילו”, סיפר לאהוד מנור בראיון בשנת 1992). לאחר המלחמה סופח לצוות הווי גולני ומשם ללהקת פיקוד צפון.

דותן, שחתם קבע בלהקת פיקוד צפון ואף שימש בשלב מאוחר כמפקדה, השתתף בארבע תוכניותיה המצליחות ביותר: “שמח בצפון” (1967), “על הרמה” (1968), “קצת מזה וקצת מזה” (1969) ו”מהצפון באהבה” (1970). “הגיע אלינו ללהקה בחור נמוך ומתוק שהקסים את כולנו”, מספר הזמר מוצי אביב, אז כוכב הלהקה.

מוצי אביב (צילום: אלי דסה)מוצי אביב (צילום: אלי דסה)

“באותה תקופה דדו (דוד אלעזר), אלוף הפיקוד, ידע על המצוקה המשפחתית שלו ואישר לו להופיע בערבים בחלטורות באזרחות כדי לפרנס את המשפחה. דודו היה רך לבב, מקסים ומוכשר. כאמן הוא היה ממציא הומור, חיקה בלהקה זמרות נשים, והיה פנומנלי בכך. הוא היה איש אמיתי, חם ומוזיקלי. בתקופה הזו הוא לא תכנן להיות כוכב, אלא ההצלחה הייתה עבורו הישרדות ופרנסה למשפחה. בהמשך הוא חשב על כוכבות. אני זוכר שבנסיעות של הלהקה, הוא נהג לכתוב על פתק גדול את שמו 100 או 200 פעם, לגזור את הנייר לחתיכות קטנות ולזרוק את הניירות תוך כדי נסיעה מחלון האוטובוס כי הוא חשב שאם יראו את הפתקים ויקראו את השם – יכירו אותו והוא יתפרסם”.

דודו דותן בלהקה הצבאית (צילום: באדיבות המשפחה)דודו דותן בלהקה הצבאית (צילום: באדיבות המשפחה)

במהלך העבודה על תוכניתה החדשה של הלהקה - “על הרמה” - שהושפעה ממלחמת ששת הימים, החליט דותן לשנות את שם משפחתו מברגר לדותן, לאחר ששמע לראשונה בחזרה את אחד מלהיטי התוכנית, “עמק דותן”. “במלחמת ששת הימים היה קרב קשה מאוד בעמק דותן, ובמאי התוכנית שמעון ישראלי פנה לדליה רביקוביץ' שתכתוב שיר על הקרב. לאחר היסוס היא הביאה טקסט ששמעון הלחין”, מספר אביב. “כשהתחלנו את החזרה הראשונה על השיר, דודו כל כך התרגש ממנו, קם פתאום ואמר: ‘מהיום אני דותן’. עד היום, במפגשי איחוד הלהקה, אנחנו שרים את השיר הזה לזכרו”.

תחילה בלט דותן בלהקה לבד, אך בהמשך ציוות לו הבמאי יוסי צמח ז”ל את מי שהפך לחצי השני שלו, השחקן דובי גל, אז חייל טרי שהצטרף ללהקה. “דודו היה סוליסט בלהקה, הוא תמיד הופיע עם חיקויים ומערכונים לבדו, והיה רגיל לכך”, אומר גל. “כשהגעתי, יוסי (צמח) זיהה את הפוטנציאל שיש לנו יחד, והחליט להפוך אותנו לצמד בשם ‘השמן והרזה’. נהגנו לשיר בתור חתן וכלה את ‘סינדרלה רוקפלה’ של צמד העופרים, וזה קרע את הקהל מצחוק. זה הצליח בצורה בלתי רגילה. בהמשך יוסי תפר לנו עוד מערכונים כצמד”.

דובי גל (צילום: כריזמה פיקסל)דובי גל (צילום: כריזמה פיקסל)

כדברי גל, בהתחלה התקשה דותן לעבוד בצמד: “זה היה לו קשה בהתחלה, אבל הוא היה חברותי מאוד והסתדרנו היטב. היה לנו גם מערכון של מערבון שבו דודו היה סנצ’ו פנצ’ו ואני מנהל בר. זה גם היה להיט בהופעות. חשבנו אחר כך להמשיך את הצמד באזרחות, אבל זה לא הסתדר כי היינו עסוקים בפרויקטים שונים”.

איך הוא היה כמפקד הלהקה?
“היינו חבורה מגובשת ורצינית וכיבדנו אותו מאוד. אני זוכר שהוא תמיד פחד מאוד מסכנה. כשהיינו עוברים ברחוב הראשי בעזה, הוא היה חרד לחייו ונהג להתיישב על מדרגות האוטובוס ליד הדלת האחורית, כדי שאם יירו על החלונות, הוא יהיה מוגן. הוא היה אדם חביב מאוד. לא היה קשוח או רע. הוא היה פטפטן, אהב מאוד לדבר והתחבר תמיד עם הבנות. הוא תמיד שמר על מצב רוח טוב”.

“דודו היה עבורי הרבה מעבר לחבר”, מספרת הזמרת עדנה לב, חברת הנפש הקרובה של דותן, עוד מימי הלהקה הצבאית. “הוא תמיד היה זה שמרים אותי. תמיד דאג לי. הייתי הראשונה בלהקה שידעה את הסיפור הקשה שלו. לא אשכח את היום הזה שישבנו באוטובוס ליד בית החייל, הוא התיישב לידי, הניח את ראשו על כתפי, סיפר לי על אבא שלו שיושב בכלא ומירר בבכי. ההומור היה מפלט עבורו. הוא היה אדם מיוחד כל כך, נתן לכולם מהנשמה. אהב לעזור לאנשים. הוא תמיד היה דוחף אותי ומעודד אותי לעשייה”.

עדנה לב (צילום: שלומי יוסף)עדנה לב (צילום: שלומי יוסף)

איזה זמר

“בתוך כולנו יושב שד כזה, לפעמים יותר משד אחד. זה מין משהו, או מישהו, שמרגיש עצוב ובודד בפנים, ולא מוכן שנהנה מהחיים ונשכח אותו. בדרך כלל זה שד מהילדות. אתה גדלת, התבגרת, התחתנת, הולדת ילדים, אבל השד הזה נשאר בדיוק באותו גודל. אז הוא מתפתל וחובט וכועס, ומציק לך. אתה חייב להוציא אותו. וברגע שהוא יצא, אתה צריך להוריד לו מחבת על הראש. אין דרך אחרת להיפטר ממנו. ואתה חייב להיפטר ממנו!”. (דודו דותן).

בשנת 1969 פגש דותן בלהקה הצבאית את עירית, שהפכה לאשתו הראשונה. “בזמן השירות הצבאי המשותף שלנו בלהקה פיתחתי רגשות חמים במיוחד כלפי דודו, וגם דאגתי שהוא ידע מזה, אבל דודו היה מאוהב בברטה, חברה בלהקה, שהשתחררה שנה קודם”, מספרת עירית דותן. “הייתי מתיישבת קרוב לדודו בנסיעות להופעות, באוטובוס של הלהקה, והוא פשוט לא התייחס אליי. זה היה לי עצוב, אך קיבלתי את המציאות של אהבתו לברטה, כי הוא לא הפסיק לדבר עליה. כעבור שנה, דודו סיים את שירותו הצבאי בלהקה והשתחרר. אני המשכתי בצבא כחיילת־זמרת סולנית, עם הגיטרה שלי. הופעתי לבד במוצבים, בכל הגבולות של המדינה, והשתחררתי אחרי שנה”.

עירית דותן (צילום: מירי צחי)עירית דותן (צילום: מירי צחי)

עם שחרורה, הוזמנה להופיע על אוניית תענוגות של צים, לצד זמרים ותיקים. מי שהצטרף כבדרן לשיט היה לא אחר מאשר דותן, שהגיע עם אמו שושנה. “על האונייה התחיל הרומן בינינו”, מספרת עירית. “זה היה אינטנסיבי כל כך עד שבאונייה עצמה דודו הציע לי נישואים אל מול עיני הנוסעים הישראלים. אמא שלו גם נראתה שמחה מהבחירה. כשהשיט הסתיים והאונייה עגנה בנמל חיפה, ידעתי שחיי הולכים להשתנות מקצה אל קצה. דודו הזמין אותי לגור איתו בתל אביב, ברחוב דיזנגוף 66. עזבתי את בית הוריי ואת לימודיי באוניברסיטת חיפה, וקבענו תאריך לחתונה”.

בתקופה זו החל דותן להופיע במועדונים ברחבי הארץ. בשנת 1971 הופיע לצד דודו טופז, גבי ברלין ואסתי כץ במחזמר “דודו השמן".
לקראת החתונה הציבה לו עירית אולטימטום. “החלטתי לפתוח בינינו לדיון את נושא המשקל, שפגע בבריאותו”, היא משחזרת. “הודעתי לו שאם הוא לא מפחית ממשקלו 20 קילו לפחות, אין חתונה”.

איך הוא התמודד עם זה?
“בהתחלה היה לו קושי לקבל את הגזירה הרעה, אבל גם דודו הבין שזאת בעיה בריאותית שהוא צריך להתמודד איתה. בתוך תקופה קצרה הוא נרתם למשימה בצורה שהפתיעה אותי. הוא הפך לחדור מוטיבציה, וכשראיתי שהקילוגרמים מתחילים לרדת בעקביות, קבענו תאריך - חורף 1971. החופה הייתה ברבנות, והמסיבה הגדולה במועדון ‘כליף’ ביפו. ובקשר למשקל, דודו עמד במשימה בעזרת כוח רצון יוצא מגדר הרגיל, ומאז לא חזר יותר לאותו משקל גבוה, וגם הפך, על הדרך, לבחור נאה”.

בשנת 1972 החליטו דותן ואשתו הטרייה לעבור לפריז כדי לקדם את הקריירה שלה. “הוא רצה את הכי טוב בשבילה”, מספר טולדנו. “הייתי בפריז באותו זמן עם אשתי ליאורה, והיינו יוצאים מדי ערב לארוחות משותפות, אבל מהר מאוד הוא הבין שהוא רוצה לחזור לארץ ולהתבסס בישראל”.

לצד ההופעות, באותן שנים הרבה דותן להשתתף בתוכניות רדיו וטלוויזיה, כיכב בפסטיבלי שירי ילדים וצבר פופולריות: בשנת 1971 הוציא תקליט ראשון, “דודו דותן שר ומספר לילדים”, בשנת 1973 הוציא שני תקליטי מערכונים ראשונים - “דודו דותן בהופעה פומבית”, ובשנת 1977 הוציא את התקליט “לשיר זה כמו להיות זמר”. לאור ההצלחה קיבל בשנת 1974 ספיישל טלוויזיוני משלו, “הערב עם דודו דותן”, שבו טבע את משפט הקאלט על חברו אבי טולדנו, שאותו נהג להציג במבטא מרוקאי הומוריסטי: “אבי טולידנו? איז’ה זמר!”.

“במלחמת יום הכיפורים התהדק הקשר בינינו כשהפכנו לחוליית בידור יחד”, אומר טולדנו. “הייתי עולה לבמה בסיני מול החיילים ואומר במבטא מרוקאי: ‘דודו דותן? איז’ה בדרן!’, ואז הוא היה נכנס עם הידיים על הפנים והיה אומר: ‘אבי טולידנו? איז’ה זמר!’. קראו למערכון הזה ‘איזה בדרן, איזה זמר’, וזה תפס כמו אש בשדה קוצים”.

אבי טולדנו (צילום: מירי צחי)אבי טולדנו (צילום: מירי צחי)

בשנת 1975 עבר דותן להתגורר בלונדון עם רעייתו עירית. “גם אני גרתי ושיחקתי שם, אבל לא הבנתי מה יש לו לחפש שם כי בישראל הוא היה עושה 40־50 חלטורות בחודש, אבל הוא התעקש שהוא רוצה להעלות תוכנית באנגלית”, נזכר ליבה. “זה היה לו קשה כי הוא לא ידע את השפה על בוריה, אבל הוא התאמץ והעלה מופע באנגלית, וזה היה מוצלח. אחרי זה הוא גם הופיע בניו יורק”.

עם שובו לארץ החל דותן להתמקד בהנחיית אירועים וכבש את מעמדו כאחד המנחים הבולטים. “אין אירוע נוצץ בתל אביב שהוא לא הנחה”, מצהיר טולדנו.

“לדעתי דודו היה קודם כל קומיקאי־בדרן־מנחה קלאסי”, אומר השחקן טוביה צפיר. “הייתי אומר שהתכונות שלו כמנחה היו טבעיות, זאת אומרת האלתורים, התגובות המהירות וההתאמה שלו לאירוע המסוים שהוא הנחה. יצא שהוא הנחה לנו אירועים משפחתיים, למשל את בר המצווה של הבן הקטן שלי יוני, וזה היה מדהים. הגמישות האינטלקטואלית שלו וההומור עשו את האירוע. הוא היה מנחה גאוני והמשיך את המסורת של אורי זוהר. היה לו כושר אלתור נדיר וקולע בול, והוא עצמו לא היה איש שמח, אבל כשהוא היה עולה על הבמה, הוא היה פצצה של אנרגיה, הומור וצחוק עם המון נגיעות עכשוויות. הוא גם עשה חיקויים, בעיקר של שושנה דמארי ויפה ירקוני שזכורים לטובה, אבל בעיניי, הגאונות והמיוחדות שלו כמאלתר אפיינו אותו יותר מכל”.

טוביה צפיר (צילום: פליקס קריס)טוביה צפיר (צילום: פליקס קריס)

כישרון האלתור הוביל את דותן להנחות בשנת 1977, לצד דלית אורמיאן, את תוכנית הרדיו ההומוריסטית ועטורת הפרסים של קול ישראל “לצון נופל על לצון”. “הוא ידע לעשות את העבודה”, אומר מושיק טימור, ממשתתפי התוכנית. “הוא היה מצחיק גם מאחורי הקלעים, היה לו חוש הומור משובח. היינו נפגשים מדי פעם בלי שום קשר לשידור, וערב שישי אחד נפגשנו אצל אחד החברים, ואמרתי להם שעכשיו אני חוזר לאולפן הרדיו בתל אביב כי יש לי שידור אחרון של התוכנית שאני משדר בלילה, שכן מנהל הרדיו החליט להוריד אותה. חזרתי לרדיו והתחלתי את השידור, ופתאום קיבלתי שיחת טלפון ושמעתי אישה שאמרה לי: ‘משה! אני קוראת לכולם לצאת לרחובות, להפגין ולשרוף! לא ניתן שיורידו את התוכנית!’. אחרי זה כל הטלפונים שהגיעו לאולפן היו באותה רוח. כעבור דקה זיהיתי שזה דודו, אבל לא הרסתי לו את העניין. כעבור זמן מה קיבלתי טלפון ממנהל הרדיו שביקש לעלות לשידור, והוא הרגיע את המתלוננים הרבים ואמר שהמליאה תתכנס שוב ותאפשר את המשך שידור התוכנית כרגיל. ואומנם כך היה. התוכנית לא הופסקה. דודו התחיל את המרד הזה בדרך הייחודית שלו”.

מושיק טימור (צילום: אלי דסה)מושיק טימור (צילום: אלי דסה)

בשנות ה־80 וה־90, לצד מופעי יחיד, הגיש דותן גם פינות בישול בטלוויזיה (“החיים כבישול”), תוכניות שידוכים (ובראשן “זה מה יש”) , תוכניות ילדים (“ציפי ללא הפסקה”), תוכניות אירוח שונות תוכניות רדיו מצליחות. אולם חבריו מעידים כי ההצלחה שלו הייתה מלווה בלא מעט חששות.

“בכל דקה ובכל רגע הוא פחד שלא תהיה לו עבודה, מציאות החיים הטמיעה בו את זה, ממה שהוא עבר בתור ילד”, מסביר ליבה. “כשאתה נמצא במקום של עצב, כשהעצב אופף אותך, זה מצלק אותך, והצלקת הזו ליוותה אותו כל החיים. הוא פחד מהשקט התעשייתי במקצוע, הדאגה של הישרדות החיים ליוותה אותו והותירה בו משקעים. יום אחד הוא צלצל אליי ואמר שיש לו חלום להופיע בהבימה, ואחרי כמה זמן הוא צלצל להזמין אותי להבימה להצגה ‘שד קטן’. הוא היה יוזם דברים בגלל החשש הזה. אמרתי לו שצריכים לחטוף אותו כשחקן תיאטרון, אבל הוא פחד מזה כי הוא רצה לשרוד את החיים. הוא פחד להתפרנס מעט כמו שחקן תיאטרון. ההצגה של ‘שד קטן’ הייתה מקפצה והוכיחה לכולם שהוא יכול להיות שחקן דרמטי אדיר, ובהקשר זה הוא גם די התפספס”.

יואל ליבה (צילום: פרטי)יואל ליבה (צילום: פרטי)

“כולם התפעלו מההצגה הזו ומהכישרון הדרמטי שלו”, אומרת לב. “בפעם הראשונה הוא חשף קבל עם ועדה את הצד השני שלו, הרגיש, הפגוע והאוהב, וזה היה מצמרר פשוט”.

“הקהל אהב אותו, אך לדעתי דודו היה מתוסכל מזה שלא שיתפו אותו מספיק בתוכניות טלוויזיה משמעותיות”, אומרת עירית דותן. “הוא גם היה מתוסכל מזה שלא הכירו בו מספיק כשחקן מוכשר בקולנוע הישראלי”.

“הסיפור הלא קל עם אביו שהיה בבית סוהר ליווה אותו רוב הזמן”, מוסיף טולדנו. “דודו היה כותב מכתבי חנינה, לא רק לאבא שלו, אלא גם לאסירים נוספים. הוא עבר תלאות רבות, אבל ייאמר לזכותו שהוא פילס את דרכו בשני המרפקים שלו, ולא היה לו קל אף פעם. בחייו הוא לא קיבל את המעמד והכבוד הראויים לו. אני חושב שרק אחרי מותו גילו עד כמה הוא היה כישרוני”.

“הוא היה אדם מדהים”, אומרת חברתו הקרובה ציפי שביט. “אדם שלקח את הכאב הפרטי שלו ואת חייו הלא פשוטים והמורכבים והפך אותם למצחיקים, נהדרים ומיוחדים עם המון חמלה לאנשים מבוגרים, לאנשים חולים, לאנשים שאין להם. לא היה אדם חומל כמוהו, שרואה את מי שזקוק למשהו, למילה, לכסף. הוא היה אמן בכל נשמתו, גם בצחוק שלו וגם בעצב, גם בלספר סיפור כואב ורב צער מהעבר שלו וגם בלתאר את האושר שלו. הוא אהב קהל, ואנשים אהבו אותו מאוד. הוא היה חרוץ, כתב לעצמו את החומרים. הוא היה איש שלקח את החולשות והצרות שלו והפך אותן לחוזקות”.

ציפי שביט (צילום: פרטי)ציפי שביט (צילום: פרטי)

חרזן בחסד

“כשאבא הכה את אמא, הייתי בורח אל מתחת למיטה או סוגר את עצמי בשירותים, ואומר בלי קול: תסלח לי אלוהים שאני מדבר אליך מכאן, אבל בבקשה, תעשה שהוא ימות’. אחר כך היה משתרר בבית שקט גדול, והייתי מתגנב ויוצא ממחבואי. אמא הייתה נכנסת למקלחת, ויכולתי לשמוע אותה בוכה יחד עם המים הזורמים. כשיצאה נדף ממנה ריח של אישה חדשה, ואבא היה מנשק את כף ידה, לוקח אותה אל חדר השינה, סוגר אחריו את הדלת ופותח את הרדיו. ואני הייתי נכנס למיטה, עוצם עיניים, סותם אוזניים, ואומר לאלוהים: ‘לילה טוב אלוהים, ואל תשכח את מה שביקשתי’” (דודו דותן).

בשנת 1978, לאחר שבע שנות נישואים, ילדה עירית את בתם הבכורה, מיכל. בראיון שהעניקה ל”מעריב” בשנת 2018 סיפרה מיכל כי אביה היה “האבא הכי חם בעולם. הוא היה עוצם עיניים ומודיע: ‘שאף אחד לא יעז לנשק או לחבק אותי’. מובן שעשינו בדיוק ההפך. כזה הוא היה – מזיל דמעות כמו תינוק שנהג לצחוק על עצמו, ובוכה גם בפרסומות”.

בקיץ 1979 התגרשו דודו ועירית, ובשנת 1980 נישא בשנית למירי כהן. לשניים נולדו שני ילדים: יוני, סוכן ומייצג אמנים, ונילי, עובדת בחברת החלל הישראלית SpaceIL. מאז פטירתו דואגת כהן להנציח את מורשתו של בעלה. “הוא היה אבא בלתי רגיל, כזה שדואג ומרעיף אהבה על ילדיו ועל אשתו בצורה מעוררת התרגשות והשראה”, אומרת שביט.

בשנת 1996 חווה משבר משפחתי כשבנו יוני לקה בסרטן. “זה היה קשה לו כי הוא היה צריך בערב ללכת ולהצחיק אנשים, וכשהיה חוזר הביתה היה מתפרק”, אומר טולדנו. “זו הייתה תקופה קשה מאוד, והוא היה נשבר ובוכה לעתים. אבל יוני יצא מזה והבריא, ודודו חזר לעצמו”. מלבד היותו קומיקאי, דותן גם חש משיכה מיוחדת לעולם הילדים, ולאורך השנים כתב 15 ספרי ילדים. “את ספר הילדים הראשון ‘שירים של אבא על מיכל ועל בכלל’ הוא הקדיש לבתנו המשותפת, ובהמשך הקדיש ספרים גם ליוני ולנילי”, מספרת עירית דותן.

“הוא היה חרזן בחסד עליון”, מוסיפה שביט. “היה לו את הכישרון לקחת עט ונייר ולהצליח להוציא משהו כל כך מחמם לב, כל כך מדויק, כל כך רהוט וכל כך מנוסח טוב”.

לצד ספרו האוטוביוגרפי, גם כתב על התחביב הנוסף שלו – טיולים ברחבי העולם. “חבר משותף שלנו הכיר בינינו, וזו הייתה חברות מהרגע הראשון”, אומר איש התקשורת גדי סוקניק, שנהפך לחברו הטוב. “בכל כמה זמן נהגנו שלושתנו לנסוע יחד להרפתקאות בחו”ל. בניגוד להרבה אמנים, שהם אולי מוכשרים אבל צריכים טקסטים מוכתבים, דותן היה איש אשכולות. הוא היה תמיד מלא אנרגיה, כל הזמן המציא את עצמו מחדש. בכל מה שקשור לאמנות, הוא היה איש אשכולות. כשהתחלף דור והוא היה נוכח פחות בטלוויזיה, הוא כתב ספרים והצגת תיאטרון מוצלחת. כשהיו תקופות חלשות לאמנים, הוא כתב מדריך למטייל בקפריסין. כל הזמן נבעו ממנו הכישרונות והיוזמות”.

גדי סוקניק (צילום: רפי דלויה)גדי סוקניק (צילום: רפי דלויה)

אהבה נוספת שלו הייתה הבישול. “הוא היה מטורף על בישול, זו הייתה אהבה גדולה שלו, הוא תמיד נהג לבשל ואהב לאתגר את עצמו בזה”, אומר טולדנו. “אני זוכר שפעם אחת הגעתי אליו, והוא הכין ממולאים עם בשר שהוא תפר עם חוט, וזה נראה לי כמו עבודת נמלים. היו לו ידי זהב”.

בשנות ה־70 נמנה דותן עם מקימי איגוד אמני ישראל (אמ”י), ובשנת 1999 אף מונה למנכ”ל האיגוד, תפקיד שאותו מילא בנאמנות עד יומו האחרון. “הדאגה שלו לאמנים הייתה טבועה בדמו”, אומר צפיר. “הוא היה אדם עם לב ענק והוכיח את עצמו בשטח מדי יום ביומו”.
“הוא לקח יותר מדי ללב את האחריות שלו כיו”ר אמ”י”, אומר ליבה, העובד בשנים האחרונות באיגוד. “הוא לקח באופן אישי את הקשיים של האמנים. היה חשוב לו שלכולם יהיה טוב, הייתה לו אובר־רגישות, והוא לא הרפה עד שדברים הסתדרו. הוא היה דואג לשחקניות מבוגרות לשיניים תותבות, היה מארגן חבילות מזון לאמנים שאין להם. הוא היה מיוסר אם לא היה מצליח לדאוג לאיזה אמן”.

בשנים האחרונות לחייו החלו הלחצים והמתחים הנפשיים לתת אותותיהם בדותן. “הוא היה לחוץ מאוד, לא מצא שום זמן לעצמו כי היה עסוק בלעזור לכולם ולעשות למען כולם, והלחצים האלה גרמו לו ללא מעט מתחים”, מסביר סוקניק.

“בשנים האחרונות ידעתי שהוא חולני קצת”, מוסיף טולדנו. “מלבד הלחצים בעבודה שגרמו לו ללא מעט התרגשויות מיותרות, היו לו בעיות בכליות ובעיות עם הרגל. הוא לא היה איש בריא לגמרי”.

בתחילת ספטמבר 2001 היה דותן לחוץ במיוחד, מאחר שלצד עבודותיו השוטפות החל לעבוד על תוכנית בידור חדשה. אך טלפון מחברו סוקניק גרם לו לקחת פסק זמן קצר לטובת שיט יאכטה בטורקיה. “זו הייתה תקופה שהיו עליי לחצים רבים, והייתי חייב להירגע, אז החבר המשותף של דודו ושלי, שיש לו בעלות על חצי יאכטה בטורקיה, הציע שניסע לשוט בטורקיה לסוף שבוע”, מספר סוקניק. “דודו היסס בהתחלה כי הוא אמר שיש עליו לחצים כבדים, אבל שכנענו אותו. לאחר שנחתנו בטורקיה ועלינו ליאכטה, דודו הרגיש נפלא. הוא ישב על היאכטה והתרונן, עד כדי כך שהוא סיפר שבזמן האחרון, מרוב לחצים, הוא מקבל כדורים להורדת לחץ דם, אבל מפני שהוא הרגיש באותו יום כל כך טוב הוא לא לקח אותם. בדיעבד אני יודע שכשמפסיקים לקחת כדורים כאלה - זה עלול לגרום לנזק”.

בערב יום שישי עגנו השלושה בדרום טורקיה והלכו לטייל. כששבו מאוחר בלילה, הלכו לישון, אך את מה שקרה למחרת בבוקר איש לא היה יכול לנבא. “בשבת בבוקר דודו והחבר המשותף השכימו קום”, מספר סוקניק. “אני זוכר שישנתי בקבינה של היאכטה ופתאום החבר השלישי בעט בדלת, ואמר לי: ‘אני חושב שדודו מת’. מיד טסתי יחד איתו למזח ומצאתי את דודו איפה שהוא השאיר אותו. פרצנו את הדלת וראינו את דודו שוכב על המקלחת. ניסינו להנשים אותו, ללא הצלחה, ואז הזעקנו אמבולנס וסחבתי אותו פיזית אל האמבולנס. משם הוא הובל לבית חולים פרימיטיבי, הרופא בדק אותו וקבע את מותו”.

כשגופתו הובאה לישראל, לאחר לא מעט ביורוקרטיה, הוצב ארונו של דותן בתיאטרון הבימה. מאות אמנים הגיעו להלווייתו וחלקו לו כבוד אחרון. דותן נטמן בבית העלמין ברמת השרון. “שד קטן”, הצגתו האחרונה, המשיכה לעלות גם לאחר מותו, ואת דמותו גילם רמי דנון.