"ההצגה חייבת להימשך", כך נאלץ שוקי וגנר, הבמאי הוותיק שמביים את המחזמר "התחנה", על ההווי בגלי צה"ל, להשתמש בקלישאה המוכרת עם ההודעה על בחירתה של דפנה דקל ככוכבת הנשית של ההפקה, שתעלה בתיאטרון חיפה בנובמבר, במקום מירי אלוני, שנאלצה לפרוש לאחר שרגלה נגדעה בעקבות זיהום חמור.

"עם יד על הלב אוכל לומר שמלכתחילה דפנה הייתה בין המועמדות לתפקיד, לאחר ששיחקה אצלי בתיאטרון חיפה את אמא של צ'רלי צ'פלין במחזמר 'צ'פלין' וכעת היא משתתפת עם אלון אופיר בהצגה המוזיקלית 'שוק המציאות'", אומר וגנר. "כך היה הכי טבעי בעולם לפנות לדפנה, יוצאת להקת הנח"ל כמו מירי והיא נענתה בלי היסוס, כמובן תוך הבעת צער על מה שקרה למירי".

ומירי?
"דיברתי איתה לאחר הניתוח שהיא עברה והיא אמרה לי בדמעות - 'אני רוצה להודות לך על שנתתי בי כזה אמון, כשבחרת אותי לתפקיד, אבל כעת ברור לי שלא אוכל להמשיך איתו, כי צפויה לי תקופת שיקום ואתה רשאי לזרום הלאה עם ההפקה בלעדיי".

וגנר משחזר את מה שאירע לזמרת אהובת הקהל: "בחזרות הבחנו שהרגליים של מירי היו מאוד-מאוד נפוחות עם פצע בולט. 'מירי, את חייבת לטפל בזה', אמרתי לה. אז התחילו הסתבכויות רפואיות ולנו הייתה הרגשה לא טובה. יום אחד קיבלנו ממנה הודעה שהיא לא תוכל להגיע לחזרה בגלל חום גבוה וסחרחורת. לאחר שסירבה להצעת התיאטרון להתאשפז, שלחנו לה אמבולנס. כעת, היא מודה שבכך הצלנו את חייה".

וגנר, 71, מביא את ניסיונו רב השנים כשחקן וכרקדן, כבמאי וככוריאוגרף, למחזמר "התחנה", שכתבו דפנה אנגל ושי להב ואותה מנהל מוזיקלית טל בלכרוביץ'. "לא היה לי קשר ישיר עם תחנת גלי צה"ל, שסביבה נרקמה עלילת 'התחנה'", מודה וגנר. "כשהיינו בלהקה צבאית (הוא שירת ב-71' בצוות הווי סיני עם מוני מושונוב, יצחק קלפטר ושלמה יידוב - י. ב-א), השמעת השירים שלנו בגלי צה"ל הייתה בשבילנו משהו שלא ייאמן, אבל גם אז, כמו היום, איימו לסגור את התחנה, מה שכמובן לא מצא חן בעינינו".

"עם הזיכרונות מאז נעניתי בלי לשאול יותר מדי שאלות לפנייה מתיאטרון חיפה לביים את 'התחנה', בעקבות 'צ'פלין' ו'שוק המציאות', כאמור", הוא מספר. "הרעיון המקורי של מנהלת התיאטרון, ניצה בן-צבי, היה לשלב אותי מראש כבמאי בתהליך כתיבת המחזמר, מה שהוא חלום רטוב של במאים, מה גם שיש כאן מסר פוליטי וחברתי".

נגד סגירת התחנה?
"יותר מזה. אני שם מראה מול עם ישראל ואומר לו - 'ידידיי היקרים, לסגור מקום ולגרש אנשים מהבית, זה דבר שהורס מדינות, כפי שכמעט קרה בהתנתקות, שבה מעוגנת עלילת 'התחנה', תוך קישור בין שני הדברים. כדי להעצים את הדרמה, זה מתרחש תוך כדי סיומו של קורס כתבים יוקרתי בגלי צה"ל, כשהכתבים הצעירים נאלצים לא רק לעסוק בגירוש מגוש קטיף, אלא שאחד מהם הוא מתנחל, שנאלץ לסקר את גירוש משפחתו מתוך בית הכנסת".

זה עמית סגל?
"בוא נאמר, שהדמות במחזמר שאבה השראה ממנו. אני לא משמיע כאן את דעותיי הפוליטיות מהצד השמאלי של המפה, אבל אני בדעה שיש לחבק גם את אלה שאנחנו לא מסכימים עם דעותיהם. אני עצמי מחבק דרך המחזמר הזה בחיבוק אמיץ את אנשי גוש-קטיף, שזכו לכינוי 'האנשים בכתום'".

תתן רמז לאיך שהמחזמר נפתח?
"המחזמר נפתח ביום האחרון של קורס הכתבים, שבו נוחתת עליהם פצצה לאמור - 'חבר'ה, עברתם את הקורס, אבל לא תקבלו מיד מיקרופון ליד, כי זאת תקופה רגישה, שבה הוא כלי-נשק, שאף עלול להפיל ממשלות'. זה מעורר מהומת אלוהים. בסופו של דבר, הדיווח שלהם מההתנתקות הוא מרגש ביותר וגם אמין ביותר. במילים אחרות זו דרמה אמיתית, מאוד ישראלית, עם שירי התקופה, לאו דווקא מוזיקה מקורית, מסשה ארגוב עד עדן בן-זקן. בגלל הדרמה שעוטפת אותם, השירים מקבלים פתאום משמעות מצמררת. עד כמה? - די אם אספר, שההקראה הנוכחית הסתיימה בבכי, גם אם לא רואים את הפינוי עצמו".

אם נעבור אליך, באיזו משפחה גדלת?
"גדלתי בגני-יהודה, היום חלק מסביון, במה שמכנים 'משפחה פולנית אצילית', בן של פרדסן ושל רואת חשבון, שהייתה גם מורה".

מה עוללת לווילונות אצלכם?
"אמא'לה, איך אתה זוכר! כילד בן עשר החלטתי להקים תיאטרון במבנה נטוש של לול-תרנגולות אצלנו בחצר. כמסך לקחתי את הווילונות היוקרתיים שהיו בבית, הזמנתי את ילדי השכונה לצפות בהצגה תמורת כמה גרושים. היא הופסקה על-ידי צרחות של אמא, שחשבה שגנבו ממנה את הווילונות ולחרדתה גילתה מה עוללתי להם".

אחרי התקופה המאומצת רבת ההופעות בצוות ההווי הצבאי, שהתרוצצה במרחבי ארץ-ישראל השלמה והגדולה ובה נחשף כשרונו של מוני מושונוב, בעוד שוגנר פיזז, הצחיק ואף נתן את קולו בשיר, הוא הלך ללמוד משחק בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל-אביב. "אז אורנה פורת הפכה אותי  לבן-טיפוחיה", הוא מציין.

איך?
"אורנה קיבלה אותי לתפקיד הראשי של הנסיך בהצגת 'בת המלך', בתיאטרון לילדים ולנוער. יום אחד, לאחר שראתה הצגה שביימתי באיזה חוג דרמטי, היא אמרה לי - 'יש לי הודעה בשבילך; מהיום אתה במאי!' ונתנה לי - ב-78' - לביים את הצגת 'ארך ברך זוטא', שמשה בן-שאול כתב עם מוזיקה של דובי זלצר. היו שלא האמינו שאת ההצגה, בכיכובם של אריה אליאס ושל אתי גרוטס, עם ביקורות-הלל, ביים במאי בן 27 בסך הכל. אותה הצלחה היסטרית הייתה נקודת הזינוק שלי כבמאי".

מהתיאטרון נשאב וגנר במקביל אליו לבימוי אירועים גדולים כמו טקס הדלקת המשואות בהר הרצל וטקס פרס ישראל. הוא מודה שעל הצלחתו בבימוי האירועים שילם בתיאטרון. "ככה זה כאן, כשמאוד אוהבים לתייג אנשים", מעיר וגנר. "קיבלתי באהבה את התיוג שלי כבמאי של מחזמרים ושל אירועים, עד שבשלב מסוים עצרתי ומאז אני מתרכז בבימוי הפקות בתיאטרון כמו 'היירספריי'".

בתקופה שבה השתעשעת בבימוי אירועים נהיה צדי צרפתי המלך הנערץ של תחום המחזמר בישראל.
"צדי הוא חבר מתוק שלי ואני מאוד אוהב את העבודות שלו. הוא אכן מלך. למדתי ממנו המון ואני מעריך את המחמאות שהוא נתן לי על העבודות שלי. אף פעם לא הייתה בינינו תחרות, מה גם שזה לא באופי שלי, בפרט שאני שמח בחלקי ומאושר. יש לי לא מעט תכניות לשנים הבאות".

לפעמים החיים מתחילים בגיל 70.
"ככה אני מרגיש, אולי עד כדי תחושה שייתכן שאני לא בגיל הנכון, שעה שבעבודות בימוי שלי, כמו 'התחנה', אני מוקף להנאתי בחבר'ה צעירים".