למלחין אוררם אגם יש שם שאין מלבדו לאיש וגם אב, מענקי האמנות המודרנית, שרק הוא יכול היה להעניק לבנו שם כזה במובן של אור רם, המתכתב איכשהו עם יצירותיו המרהיבות. בשני הקרוב יוכל הקהל להתרשם מהמוזיקה של אגם הבן בקונצרט המוקדש בהוקרה לאביו הנודע, בביצוע אנסמבל "מיתר" בניצוחו של יובל צורן, שייערך באודיטוריום רקאנטי, במוזיאון תל-אביב לאמנות.

בקונצרט יבוצעו שתי יצירות, שאותן הלחין אוררם עם השראה מעולם הקבלה. האחת, "נשמה יתרה", מוקדשת לאמו המנוחה, כלילה אגם ע"ה והשנייה, "תשע", מוקדשת לאביו, בן ה-93, יעקב אגם. "אני שמח על שיתוף הפעולה עם האנסמבל, שהוא הרכב יוצא מהכלל, המבצע במיומנות מוזיקה עכשווית", מצהיר הבן.

"מהקבלה למדנו, שבשבת נכנסת בקדושה עוד נשמה לגוף", הוא מסביר. "אני לקחתי את זה כסמל של כוחות נוספים, המעודדים יצירה. ה'תשע' שביצירה השנייה היא מספר שאבי הרבה להשתמש ביצירות האמנות שלו".

אוררם, איך היה לגדול עם אב כה מפורסם?

"לא הרגשתי בכך שום דבר מיוחד. זכיתי לגדול בעולם שיש בו הרבה צבעים וצורות, מה שהשפיע עלי, כולל משחק על בסיס קבלי שהמצאתי לפני שנים ומפתחים אותו בדרום קוריאה. אבי עודד אותי בכיוון של יצירתיות, כולל כמובן ללמוד מוזיקה וקישר אותי עם אישים בתחום, כמו ז'אק לואי מונו וקלוד בליף. הוא מאמין בכישרון שלי ואומר שאני צריך לנצל אותו. אבי הוא דמות דומיננטית בחיי, אם כי לא תמיד זה קל, כשהוא כולו באמנות שלו".

אגם הבן, 58, רואה את עצמו כתושב חוזר. "אמנם גדלתי בצרפת ולמדתי מוזיקה בג'וליארד, בארצות הבית, אבל נולדתי בארץ כמי שהמשפחה שלו מצד אמא היא ממייסדי רחובות", הוא מספר. "מבחינתי, החזרה הסופית לארץ בגיל 35 הייתה מבורכת. יש לי תחושה מיוחדת למקום הזה, שבו נמצאים השורשים שלי".

כאן אוררם, בעבר חסיד חב"ד, שעיסוקו בקבלה לא תמיד היטיב עמו, מפתיע באומרו: "אני רואה את המצב בארץ כמצב גאולתי, מצב של התהוות לקראת הגאולה".

אנסמבל מיתר (צילום: יובל אביטל)אנסמבל מיתר (צילום: יובל אביטל)

אני שומע את דבריו אלה של אוררם - והזיכרון שלי נושא אותי אל קיץ 86', כאשר נחנכה בכיכר צינה דיזנגוף המזרקה הקינטית, השנויה במחלוקת, פרי חזונו של אביו לצלילי ה"בולרו" של רוול ומתוכה פרצה מעין להבת אש שהדהימה את כל רואיה. אז יעקב אגם, לבוש בחליפת ספארי אפורה, כשלראשו קסדת-לבד בהירה, מצוידת בפטנט מיוחד למיזוג-אוויר ואני ניתקנו מההמון הצוהל והסבנו בבית-קפה סמוך לכיכר.

"המזרקה היא פסל סביבתי שהותאם לדינמיות של תל-אביב ואי אפשר להציב אותו במקום אחר; אפילו לא בירושלים", הוא סח. "עבדתי המון שנים על פיתוח טכניקה שתמנע מהאש לכבות את המים. הטכניקה באה אצלי לידי ביטוי בשימוש באמצעים המתקדמים ביותר שניתנים להשגה".

"אני שמח שאפשר לראות יצירה כזאת במרכז עיר כמו תל-אביב", אמר עוד. "העבודות שלי מוצגות בחוץ ופתוחות לכל. הבעיה היא שאנשים הולכים למוזיאונים כמו לבתי-קברות כדי לראות מה קרה לאמנות, בעוד שאני רוצה שכל הסביבה שלהם תהיה כמו מוזיאון".

"השאלה היא מה מקיף את האמנות הסביבתית", הוסיף. "כאן, בכיכר דיזנגוף, יש איזו אלימות חזותית, הגורמת להרגשה לא נוחה. הבט על הבית האפור והכמו-מתפורר הזה, עם הטיח הנופל, הנראה כאילו כל רגע יכופף את פסל המזרקה שלי. האם אתה רוצה לומר שאין בכך אלימות חזותית?"

אגם האב לא נראה לי מאושר במיוחד. "צר לי, שלפעמים אני מרגיש במקום שבו גדלתי וצמחתי כאילו אין נביא בעירו", הלין. ..."יש המבקרים אותי כאן על שיש זיקה בין העבודות שלי לבין יהדות. אם בעולם כולו אני מופיע בתור אמן יהודי, בישראל היהדות כמו שייכת לדתיים בלבד".

נחזור לאוררם. אני מזכיר לו איך בראשיתה הוכרה מזרקת טיפוחיו של אביו כאחד מפלאי תבל ועם הזמן עברו לכוון אליה חיצים מורעלים. "כן, שמעתי על זה", מגיב הבן המלחין. "בארץ קשה עם אמנות. אנחנו חברה שמתמודדת עם הרבה בעיות ולא תמיד יודעים לתת את הכבוד הראוי. לי מספיקה הפינה שלי, אם כי לא תמיד אני פנוי לכתוב את המוזיקה שאני רוצה לכתוב".