ילדים של אף אחד: בארבעת העשורים האחרונים מאז פרסם את ספרו האייקוני "והילד הזה הוא אני", הסופר והמשורר יהודה אטלס נחשב למבטא קולם של הילדים. בספרו החדש "ילדים של אף אחד" שיצא לאור (בהוצאת מכון חרוב) לפני חודשים אחדים, פותח המשורר צוהר אל עולמם המיוסר של הילדים השקופים. ילדים ונערים מוכים, שסובלים התעללות פיסית ונפשית, הזנחה קשה, הרעבה, ניצול, גם ניצול מיני, ילדי אסירים, ילדי נרקומנים, ילדים יתומים שהאב רצח את האם, ילדים שהוצאו מהבית לפנימייה או לאומנה. אלה "הילדים של אף אחד", עליהם כתב אטלס בספרו הכולל 170 שירים קצרים וארוכים פוצעי לב.

שירים מתוך הספר הולחנו, עובדו והומחזו להצגה "ילדים של אף אחד" המועלת על בימת בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים. "בילדותי בחברת הילדים במושב עין עירון לא הכרתי ילדים בסיכון, שהגורל שלהם היה שונה משלנו", אומר יהודה אטלס בן ה-84. בסופה של אחת ממאות ההרצאות שלו, לפני שבע שנים, בבית דני בשכונת התקווה, קמה אשה, פסיכולוגית במקצועה, והציבה בפני הסופר והמשורר אתגר. "היא אמרה שקהל המאזינים בהרצאה הם אנשים שעובדים עם ילדים בסיכון, קרבנות אלימות, גילוי עריות, הזנחה ועוד. אבל על מדפי הספרים אין בנמצא ספר, שיר או מחזה בנושא, שיוכל לשמש אותם בעבודתם מול הילדים בסיכון. ואז היא הסתכלה לי ישר בעיניים ושאלה 'האם אהיה מוכן לכתוב ספר כזה?', השבתי ואמרתי ש'אני מתחייב לנסות'", שיחזר אטלס.

לרכישת הספר "ילדים של אף אחד" מהאתר הרשמי של מכון חרוב - לחצו כאן

במשך שש שנים וחצי אטלס חצה את הארץ לאורכה ולרוחבה, ראיין וגבה עדויות מפי אנשי מקצוע ומילדים בסיכון, נכון יותר מפיהם של מבוגרים בסיכון שהיו ילדים בסיכון (חל איסור לראיין ילדים בסיכון). "כשאמא משאירה אותך במוסד בגיל שש ומתרחקת מהשער מבלי להסב את הראש, אלה דברים שלא מחלימים מהם"), שמע וכתב על חוויות ילדות קשות ומטלטלות וממחקרו עיבד וכתב את  170 השירים בספר הנחלקים בין 11 השערים, וכולם שורפים את הלב בפשטותם, בכנותם ובישירות הפוגעת בול.

יהודה אטלס (צילום: רונית שני)יהודה אטלס (צילום: רונית שני)

"שאלו אותי ולא פעם 'איך זה שלא נשבר לך הלב, ואתה לא מתמוטט רגשית כשאתה כותב את השירים?", אמר אטלס, "אני חוטף את ההלם והזעזוע כשאני מראיין ושומע את סיפורם של הילדים - את סיפורו של הילד שהתנפל בסכין שלופה על אביו שהיכה את אימו. כשהקשבתי לסיפורן של אם ובת ב-18 שנות התמכרות האם לסמים, או מעדותו של הפליט האריתראי שנחטף עונה ונאנס בשבי במדבר. כשאני כותב את השירים אני נמצא בפאזה אחרת. אז אני עסוק בשאלה כיצד לכתוב את השיר הכי טוב שאפשר. אני חושב על המלים, סדר המלים והחרוזים. איך להתחיל ובמה לסיים את השיר, מתי ואיך להשתמש בהומור כדי לכתוב בצורה הכי אותנטית על הילד שלא ידע יד מלטפת של אמא אוהבת. ברגעים אלה אני כמו שחקן על הבמה שמשחק אדם שמתרגש, ושואף להראות לקהל שהוא מתרגש".

אטלס אינו חושף את הילדים בשיריו לא בשם ולא מקום, לעתים שיר אחד כולל סיפורים של שלושה אנשים, ומוסיף לשירים גם מדמיונו האישי. "היו פעמים ששלחתי שיר לאדם שראיינתי ולא כדי לקבל אוקיי לפרסום, אלא כדי לוודא שהצלחתי לשמור על האותנטניות והדיוק הרגשי".

היו פעמים שלא דייקת או התבקשת לשנות?
"לרוב הפידבק היה חיובי. באחד השירים כתבתי על ילדה דיסלקטית מקיבוץ והשתמשתי במילה שילדים ומבוגרים נהגו להטיח בה 'מטומטמת'. היא ביקשה ממני למחוק מהשיר את המילה שמציפה בה כאב גדול. לבסוף הצלחתי לשכנע אותה שהמילה מבטאת בדיוק את המצב. ילדה אחרת שהגיעה לארץ בגיל שש רק עם אמה, ובשל קשיים נשלחה להתחנך בפנימייה דתית. ושם, לאורך השנים בנו של הרב אנס את הילדה ובכל פעם איים עליה שאם תספר 'אלוהים בשמים יעניש אותה והיא תיצלה באש הגיהנום'. הילדה שהיא כיום אשה מבוגרת, סיפרה לי שרק לאחר שקראה את השיר, הפסיקה לפחד מעונשו של אלוהים".

בשיריו מקפיד אטלס לתת ביטוי לילדים ממגוון אוכלוסיות כמו ילדים אתיופים, ערבים, בדואים, פליטים ואחרים. "מרבית הילדים בסיכון מגיעים מאוכלוסיות עניות ולא משכילות אבל הם נמצאים בכל חתכי האוכלוסייה. למשל בתו לקויית הלמידה של עו"ד מצליח מאד, שהיה מכנה אותה בכינויים קשים פוגעים ומשפילים".

כזה הוא גם השיר המתייחס לסיפורה של גליה עוז על אביה הסופר עמוס עוז שאטלס מציגו בשיר כ'אמן מקורי':

"אבא שלי הוא איש מפורסם/ נערץ, מכובד, גם מעבר לים,/ אמן מקורי, שנון ומקסים/ דוקטור כבוד וחתן של פרסים./ יום אחד, אני יודע בוודאות/ הוא ידליק משואה ביום העצמאות./ אבל הרחק מההמון, אצלנו בבית/ הוא בכלל לא יונה עם עלה של זית./ מעניין מה יקרה אם יידעו האנשים/ איך הוא מעליב ואיך הוא מאשים/ איך מי שידוע כרגיש וענו/ אכזרי וקשוח אל שני בניו/ איך 'האמן הנפלא' ו'האיש של כולנו'/ פוגע תמיד גם באמא שלנו/ והעלבונות והמכות והקמצנות/ והעצבים, השקרים והנקמנות./ איך מכל האנשים בעולם ובעמו/ האיש מעריץ רק את עצמו/ ותמיד מבקש רק עוד ועוד/ שבחים, תהילה, פרסום וכבוד./ איך האיש שמדבר בתבונה ובטעם/ רק את נפש ילדיו לא הבין אף פעם./"...

"גליה עוז היא חברה טובה, ידידת נפש שלי. השיר נכתב הרבה לפני שהספר של גליה יצא לאור. בשיר שבספרי הפכתי את הסיפור לעקרוני על 'אמן מקורי' ולא שיר אישי. הרי לא חסרים אנשים כאלה", אומר אטלס. בין שירי הכאב שמבטא אטלס בשיריו הוא מתייחס גם לתופעה הידועה כ"שתיקת השכנים".

איפה היו השכנים?

כשאמא כעסה עלינו, כי הכדור פגע בפסנתר
היא סגרה אותנו לילה שלום במחסן בחצר.
ובכינו וצרחנו צרחות נוראות,
ורק בחצות כשנצרב כבר הגרון 
נרדמנו בכורסה השבורה ליד הארון
אז עכשיו אני רוצה רק לשאול בשם שנינו
את כל השכנים שגרים סביבנו,
הרי שמעתם כולכם את הבכי הנורא,
אז איך זה שאף אחד לא הזמין משטרה?

בסוף השבוע האחרון נרצחה נערה בת 17, "ילדה של אף אחד", שהיתה חוסה במוסד. החשוד ברצח - מטפל במוסד שניצל אותה עד מותה. אף אחד כנראה לא ראה ולא רצה לראות את מצוקתה.

"ילדים של אף אחד" אינו ספר לילדים, זהו ספר למבוגרים. "מי ההורה שיקנה או יספר לילדו על ילדים מוכים ומופרדים. כולם רוצים לגדל ילדים מאושרים", אמר המשורר. "הייתי רוצה שהספר יגיע לכל מחנך ומורה, למנהלי בתי ספר ולידיהם של חברי הכנסת. אני לא כותב ספרים חינוכיים טיפוליים, אבל הספר הזה הוא החשוב מבין 36 הספרים שכתבתי ונועד להעלות את המודעות למצבם של ילדים בסיכון".

בימים אלה שירי הספר מקבלים חשיפה והדהוד על בימת התיאטרון בהצגה "ילדים של אף אחד" המוצגת ב"בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים" בבימויו של איציק ויינגרטן. "בפגישתי עם יהודה הוא סיפר על ספר חדש שלו על ילדים ונוער בסיכון. היות שהנושא מעניין אותי והיות שהכותב הוא יהודה אטלס ידעתי שזה לא עוד חומר. ואכן, כשקראתי את השירים המחורזים ומלאי הדימויים שיש בהם אמת וכאב ומצוקה גדולה של ילדים, ידעתי שאני רוצה לפצח את החומר הקשה להצגת תיאטרון. זה היה אתגר לא פשוט אבל אתגר נהדר", סיפר ויינגרטן.

עופר ויינגרטן (צילום: דור מלכה)עופר ויינגרטן (צילום: דור מלכה)

שחקני ההצגה הם תלמידי שנה ג', שזו הצגת הסיום שלהם במסגרת לימודיהם. ההצגה מועלית פעמיים בכל ערב במהלך השבוע הזה ועד ה-6 באוקטובר. את שירי הספר הלחין ועיבד גלעד חן, סטודנט שנה ד' לבימוי בסמינר הקיבוצים, הוסיף לחנים אלדד לידור. לצידו של ויינגרטן שותפה לבימוי גם גליה פרדקין.

"הקהל מוסיף לשבת גם לאחר שההצגה הסתיימה. אי אפשר לצאת ממנה אדיש. זעקת הילדים בפי השחקנים על הבמה הולכת איתך הביתה ועם הידיעה שחייבים לפעול. השחקנית שרה פון שוורצה כתבה לי שבשובה מההצגה היא שמעה צעקה חדה של שכנתה. ביום רגיל אנחנו רדומים ומתעלמים מקולות כאלה. אבל באותו ערב, כך כתבה, היא הבינה שמצוקת האשה היא עניינה, רצה החוצה ושאלה האם תוכל לעזור האם לקרוא למשטרה", סיפר עוד הבמאי. "מעבר למחיאות הכפיים והתהילה, תפקידו של התיאטרון לגרום לשינוי מעט של העולם", קבע לבסוף.

"אני מאושר שחבורה צעירה זו ומדריכיה, ובראשם איציק ויינגרטן, מצאו את שירי 'ילדים של אף אחד' ראויים ליצירה ולהשקעה הגדולה כדי לעשותם לתיאטרון משובח. אולי בעזרתם תגיע הזעקה של הילדים בסיכון לעיניים ולאוזניים רבות ככל האפשר", סיכם אטלס.

"ילדים של אף אחד" - הקמפוס החדש של בית הספר לאמנויות הבמה של מכללת סמינר הקיבוצים, אחד העם 9 תל אביב. בכל ערב עד ה-6 באוקטובר