מבחינתה, לא יכול היה הקאמרי לסדר לה מתנת יום הולדת מתוקה יותר: ההצגה “הנכד”, שעלתה ערב הקורונה, חזרה לבמות ושוב ממלאת אולמות. “סידרו לי הצגה הערב ומחרתיים. באמצע, בשישי, חוגגים לי בקאמרי יום הולדת עם הרבה משתתפים”, היא אומרת. “זה לא פשוט, אבל כשאני על הבמה, אני לא מרגישה את הגיל. העיקר (נוקשת בעץ) שאני משחקת ועובדת. להיות עסוקה, זה מה שאני רוצה עכשיו”.
בשש שנותיה בקאמרי, לאחר 45 שנה בהבימה ולאחר 17 שנה בבית ליסין, כבר הספיקו שם להכיר את השחקנית, המקפידה בהלכות התיאטרון, קלה כחמורה. “אני, המבוגרת ביותר, מגיעה להצגה לפני כולם, לפעמים כשחדר ההלבשה נעול”, היא מספרת. “הכל חייב להיות מסודר ב־100%, ושעות לפני הצגה אסור לאכול”.
זוהר נולדה בשם מלציה כ”ץ בעיר צ’רנוביץ בחבל בוקובינה, בעבר בתחומי רומניה, וכיום בתחומי אוקראינה. “כמעט אין לי זיכרונות מאז, אולי חוץ מזה שהייתי טובה בלדקלם, הכל נמחק”, היא מעירה. עם פרוץ המלחמה הופסקו לימודיה. כעבור שלוש שנים, בהיותה בת 12, הובלה עם משפחתה מהגטו למחנות העבודה בטרנסניסטריה שבאוקראינה. “עבדנו שם עבודת פרך במכרות הפחם, כשמסביב אנשים נפלו ומתו מדיזנטריה ומטיפוס, והנאצים צלפו במי שניסה לקחת אוויר”, היא מספרת ומצטמררת מכך גם היום.
זוהר שרדה ועשתה בטימישוארה שברומניה את צעדיה הראשונים כשחקנית בהצגת חובבים ביידיש בתפקיד שהסתכם בחציית הבמה עם כלבלב בידיה. “הרגשתי שאני מסוגלת לעשות את התפקיד הראשי טוב יותר ממי שעשתה אותו”, היא נזכרת. בהמשך עשתה את דרכה לארץ באוניית המעפילים “פאן יורק”. “כ־8,000 איש הצטופפנו שם כמו סרדינים”, היא מספרת. “זה היה נורא. הים היה סוער וקר. הקאתי כל הדרך. לאחר שלא נתנו לנו להיכנס לארץ, הגלו אותנו למחנה בקפריסין, שהיה בשבילי כמו בית הבראה. שם התחלתי, למעשה, את הקריירה כשחקנית”.
בקפריסין נישאה לראשונה, והיא בת 17 בלבד. “המלחמה עשתה אותנו מבוגרים ממה שהיינו. חשבתי שחתונה זה מה שצריך לעשות”, היא מספרת. “התחתנתי עם החבר של אחי הבכור. הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים וידע לשיר נהדר ולנגן בגיטרה. זה מה שהקסים אותי, אבל כשלא הסכים שאהיה שחקנית, הסיפור נגמר”.
שמעון פינקל, מאריות הבימה, הביא אותה לתיאטרונו, לאחר שהתרשם ממשחקה בהצגת חובבים. לעומת שחקנים צעירים אחרים, שהתקשו להתקבל להבימה, לדברי זוהר, “כל הוותיקים אהבו אותי”. מביניהם התרועעה במיוחד עם חנה רובינא המיתולוגית, שאיתה שיחקה בהצגה “חנה סנש”. מי שעזרה לה במיוחד בתהליך הקליטה בתיאטרון הייתה עדה טל, שלימים קנתה את עולמה בתפקיד אנה פרנק. כעבור שנים, התהפך הגלגל: “כשנפטר בעלה של עדה, היא הפכה לבת בית אצלנו”.
“אגדת הנהר” הייתה ההצגה הנשכחת שבה החלה ב־51’ את דרכה בהבימה. “כל מה שאני זוכרת ממנה הוא איך שמישא הרים אותי על הידיים בחציית הנהר”, היא מספרת על מישא אשרוב, שהיה בן זוגה בהצגות רבות. “הוא היה שחקן מצוין. כשהיה על הבמה, הוא היה קיים. אי אפשר היה שלא לראות אותו. יש הרבה שחקנים יפים על הבמה, אבל לא רואים אותם. מישא לא היה יפה במיוחד, גם לא נראה הכי גברי, אבל הבמה הייתה כולה שלו”.
זוהר איננה חושבת פעמיים כשהיא נשאלת מי היה הבמאי מספר אחת מבחינתה. “היי קיילוס ידע איך לשבור אותי לחתיכות כדי להוציא ממני דברים שבכלל לא חשבתי שישנם בי”, היא מספרת. “בחזרה להצגה ‘אנה כריסטי’ הוא דרבן את אהרן מסקין ואת נחום בוכמן לדחוף אותי, כל אחד מצדו. לפתע היי בא מאחור והרים לי את השמלה. נכנסתי להיסטריה. אוי, כמה שהתפרצתי שם בבכי, והיי השיג ממני בהצגה בדיוק מה שרצה”.
עם קבלתה ב־54’ לקולקטיב בהבימה, היא שינתה את שם משפחתה מכ”ץ לזוהר: “בתיאטרון חשבו ששם כמו כ”ץ לא כל כך מושך את הקהל, ולפי ההופעה שלי על הבמה, השם זוהר יותר מתאים לי”. בהמשך גילמה רצף מסחרר של תפקידים ראשיים (בהם סולווג ב”פר גינט”; קליאופטרה ב”קיסר וקליאופטרה” וגרטכן ב”פאוסט”), ולאחר תשואות הקהל הייתה שבה בערב לבית הערבי העלוב שבו התגוררה עם אמה בג’בליה (גבעת עלייה) שביפו. “כדי לחלץ אותי משם, הבימה עשו מעשה בלתי רגיל כשקנו בשבילי דירה באבן גבירול, שעליה שילמתי כמובן עד הגרוש האחרון”, היא נזכרת. “רק חדר וחצי, קומה רביעית בלי מעלית, אבל הרגשתי כאילו שנכנסתי לארמון”.
ב־61’ נישאה זוהר לאיש יחסי הציבור של הבימה, העיתונאי אריה גלבלום, שהיה אהבת חייה ואבי בנותיה, תמי ונילי. בחיזוריו אחריה הם הגיעו לפריז, ובמגדל אייפל הוא כרע ברך ואיים בהומור: “אם את לא נענית, אני קופץ”. זוהר נענתה, והם חיו באושר עד מותו ב־93’ ממחלה. “כמי שבאה להבימה בלי לדעת אפילו מי היה שייקספיר, אריה נתן לי את הבסיס למי שאני היום”, היא מציינת.
ב־65’ הרטיטה את הקהל בתפקיד מרתה בהצגה “מי מפחד מווירג’יניה וולף?”, שהיה גדול תפקידיה. כיום, היא מודה ש”כמעט ויתרתי על מרתה מפני שלא הבנתי את המחזה”. מההצגה זכורה הצעקה שלה שם, שהייתה מהדרמטיות ביותר בתיאטרון העברי. “זה התפרץ מבפנים”, היא מסבירה. “מאחורי חייהם המשותפים של מרתה וג’ורג’ (שגילם מישא אשרוב – יב”א) עמד ילד שהמציאו. כשהוא הודיע לה שהילד מת, היא הבינה את משמעות הדבר ופרצה בצעקה”.
ברם, כשחקנית עמלנית, שקט הוא הדבר האחרון שהיא צריכה. קורונה או לא קורונה, לזוהר אין כוונה לנוח על זרי התהילה. באחרונה היא וקניג, המבוגרת ממנה בשנתיים, עורכות חזרות על מופע חדש, “ליא ומרים דופקות הופעה”, עם חברן המשותף, המחזאי והבמאי רועי הורוביץ, הצעיר מהן ב־40 שנה.
בינתיים ניכר בזוהר שהיא מאושרת מהופעתה בהצגה “הנכד”. בהשתחוויה בסיום היא מצטרפת לשחקנים בקידה לקהל בצעדי מחול אלגנטיים, וכשעמיתיה להצגה נעלמים מהבמה בזה אחר זה, היא נותרת אחרונה. לנוכח תשואות הקהל, היא נפרדת ממנו במחול סולו חינני.
התרעות פיקוד העורף