"בעיניי מחזאות היא הצורה הנעלה ביותר של הכתיבה וגם הקשה ביותר. יש בה שילוב של מלאכת הסיפור ושל שירה. זה לא כמו שלוקחים נושא עיתונאי, מוסיפים כמה דיאלוגים וישר לבמה, משהו לא ראוי, לדעתי".

דברים אלה אמר בראיון ב-2012 חתן פרס ישראל לתיאטרון לשנת 2003, המחזאי והסופר יוסף בר-יוסף, שהלך בסוף השבוע לעולמו מקורונה והוא בן 88. זאת, שבוע לאחר לכתה של הבמאית נולה צ'ילטון, אף היא מזוכי פרס ישראל לתיאטרון. לעומת צ'ילטון, העולה החדשה משנות ה-60, שכל פעילותה האמנותית התרכזה בארץ, מחזותיו של בר-יוסף, הצבר בעל הרקע האישי המורכב, צימחו כנפיים ומחזותיו מוצגים תכופות בעולם.

בר-יוסף חיבר במשך קרוב ל-50 שנה 14 מחזות, הרבה יותר מנסים אלוני, הרבה פחות מחנוך לוין. "אכן, אני לא כותב הרבה", אישר והוסיף כי "זה מין טמפרמנט כזה. כתיבת מספר גדול של מחזות איננה ערובה לאיכות. הרי צ'כוב התפרסם בזכות ארבעה מחזות בלבד!"

"מהר מאוד הבנתי שכאן צריך המון ארכיטקטורה", טען. "אין במחזות שלי תיאור של רגשות ואין תיאור של מצבי-רוח, כשם שאין בהם תיאורי נוף. דברים עולים מהדיאלוגים".

בר-יוסף הודה ששאב את נושא מחזה הביכורים שלו, "טורא", שראה אור בשנת 61', מהעיתון. "כשהייתי כתב פלילי, נתקלתי בידיעה על רצח שבוצע בידי אב, על רקע חילול כבוד המשפחה. זה נראה היה לי מתאים כנושא למחזה, אם כי כבחור צעיר לא הייתה לי סבלנות לזרום עם התפתחות העלילה. רציתי תיכף את המכות", העיד.

המחזה, שלדבריו ממרחק של זמן נכתב בסגנון גבוה מדי, הוצג ב-63' בקאמרי בבימויו של גרשון פלוטקין. "זאת הייתה חגיגה בשבילי, הייתי שיכור מנחת", צלל במנהרת הזמן. "הייתי בן 30 בסך הכל ומצאתי את עצמי בחזרות מול נפילי התיאטרון. אברהם בן-יוסף (בזיק) שיחק את אבהם טורא. בין שחקני ההצגה היו גם מרים ברנשטיין-כהן, אברהם חלפי, עדנה פלידל ועמם - שחקן צעיר שהשתחרר מלהקת הנח"ל וסיפר שבדעתו לבנות קריירה כזמר. נהיינו חברים. זה היה יהורם גאון".

הביקורות היללו ושיבחו בעוד שהקהל לא הסתער, אם כי ההצגה הוצגה למעלה מ-70 פעם. כשהתנדפו אדי ההצלחה הראשונית, 'טורא' נעלם כלא היה. מאז מחזה הביכורים לא הוצג שוב. בר-יוסף השאיר אותו כמונומנט בראשיתי ולפי עדותו, נקלע ל"פלונטר" בכתיבה במשך שנים אחדות. "כשלא סיפקתי את הסחורה, בקאמרי התנערו ממני זמן רב", העיר.

הצלחת מחזהו "אנשים קשים", שהועלה ב-73' על במת תיאטרון חיפה, היוותה מעין קו פרשת המים בקריירת המחזאות של בר-יוסף, שנשאר מחזאי של אנשים קשים. גם עם מיקרוסקופ לא תמצאו במניפת המחזות שלו קומדיה, אם כי הקהל מצחוק, שהועלתה ב-97' על במת הקאמרי, בכיכובו המזהיר של יצחק חזקיה.

בר-יוסף גדל במאה שערים, בירושלים, כבנו של הסופר החרדי יהושע בר-יוסף, שאותו ליווה מקרוב בתהליך התפקרותו. "אבא, שהיה מבוגר ממני רק ב-21 שנה, דיבר איתי כמו אל חבר וכמעט על הכל, כולל עסקי נשים", סיפר. "אין אלוהים, יש טבע', הוא אמר בעודו מצביע על הנוף מסביב, ואני קיבלתי כל מילה שלו".

בר-יוסף,  שראה מקרוב את אביו עסוק בכתיבה, ערך בירושלים היכרות ראשונה עם עולם התיאטרון, כששחקני תיאטרון אהל באו להציג בעיר-קודשנו את מחזהו של אביו, "בסמטאות ירושלים". "אז, כילד בן שמונה-תשע, התאהבתי לראשונה בבמה", ציין.

הוא למד באוניברסיטה העברית פילוסופיה יהודית וקבלה. למחייתו עסק בעיתונאות, לרבות "כיסוי" משפט קסטנר. בר-יוסף היה נשוי שלושה חודשים למשוררת דליה רביקוביץ ו-30 שנה למשוררת חמוטל בר-יוסף. צרכי פרנסה הביאו אותו בשלב מסוים בחייו להתפרנס מקבלנות שיפוצים והמשורר והמתרגם אהרן שבתאי היה לקוחו הראשון.

בין מחזותיו: "חתונה", "יאשה גורן", "הפרדס", "בוצ'ה", "זהב", "זה הים הגדול" ו"קופר". בר-יוסף ניהל רומן ארוך עם קהיליית התיאטרון הבינלאומית. הוא התחיל בכך כבר ב-75', כששחקנית יהודייה שהגיעה ארצה מברזיל, נחשפה כאן להצלחת "אנשים קשים" ונטלה את המחזה לארץ הסמבה. המחזה תורגם שם לפורטוגזית וזכה בפרס המחזה הזר הטוב של השנה.

בהמשך הוצג המחזה בשלל מדינות, כולל הודו, שבה העריך את התיאטרון שם כנחשל בהשוואה לאמנויות אחרות, "אבל זאת הייתה חוויה". "התעניינו גם מסין, אבל לא עשיתי דבר בנידון", הודה. "אני די בטלן בנוגע לשיווק המחזות שלי. מבחינתי, עדיף להמשיך לכתוב, אבל אם פונים אלי, אני שולח. שהילדים שלי ייהנו מכך".

עילי ראונר, יותם ראובני, אבי גרפינקל, ענת עינהר, עוזי דיין, יוסף בר יוסף, יוסי וקסמן, צוריה שלו, אורלי קסטל-בלום, דורית קלנר, סמי מיכאל, הלאונג' (צילום: איקי מימון)עילי ראונר, יותם ראובני, אבי גרפינקל, ענת עינהר, עוזי דיין, יוסף בר יוסף, יוסי וקסמן, צוריה שלו, אורלי קסטל-בלום, דורית קלנר, סמי מיכאל, הלאונג' (צילום: איקי מימון)

לעתים בר-יוסף תמה כיצד בחו"ל, לשם התרגל לנסוע לבכורות הצגותיו, יש המבקשים לשאת אותו על כפיים בעוד שכאן עליו לשווע לעתים להצגת המחזות שלו. הוא סיפר על ערב שנערך לכבודו בתיאטרון 'טגנקה', במוסקבה. מי שהיה שר התרבות הרוסי, מבקר תיאטרון ידוע, אמר שם כי הרוסים בדרך כלל אינם נלהבים ממחזאות העולם. "לא כן בר-יוסף", ציין והוסיף: "בשבילנו, אתה עם המחזות הנפלאים שלך חלק ממסורת התיאטרון הרוסי".

באשר לכתיבת מחזות חדשים, הצטמקה קרן השפע שלו. "בראשית שנות האלפיים נתקעתי עם כתיבת מחזות חדשים", חשף. "הרגשתי שזה פשוט לא בא לי יותר וחזרתי אל האהבה הישנה שלי, הכתיבה הספרותית".

לבסוף, שאלתי את בר-יוסף, שאשתקד היה מועמד לפרס ספיר, אם בדומה לחנוך לוין ימצאו גם אצלו במגרות מחזות חבויים. "אין סיכוי, כי אין", חתך עניין.