אי אז ב־1979, כאשר הוקם איגוד אומני ישראל, אמ"י, היה יענק'לה מנדל בן ה־27 טרוד בתפקידו כמנהל מחלקת המופעים בעיריית תל אביב. "באותו יום קרא לי ראש העיר שלמה להט לפגישה בלשכתו עם זובין מהטה, המנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית", הוא משחזר. "לזובין היה רעיון: קונצרט בכיכר מלכי ישראל. ואז דורית (ראובני, אשתו - יב"א) חוזרת הביתה ומספרת שמקימים איגוד של אומנים. לא אשכח את ההתרגשות שלה, כשאמרה 'הנה, יש לנו בית".
הזדרזת להוציא כרטיס חבר של האיגוד החדש?
"ממש לא. את הכרטיס הוצאתי רק ב־2002, ביום שבו התמניתי ליושב ראש האיגוד. אם כי גם בלעדיו הבמה הייתה תמיד חלק ממני".
יכולת לדמות את עצמך אז מגיע ביום מהימים אל התפקיד?"לא, זאת הייתה סיטואציה שבכלל לא חלמתי עליה, אני מוכרח להודות. זה קרה לי שבוע אחרי שעזבתי את העירייה, אז כבר כראש אגף התרבות. כאשר שמעתי שחנן יובל, שקיבל על עצמו את ראשות האיגוד עם מותו הפתאומי של דודו דותן, לא מעוניין להמשיך בתפקיד, נסעתי אליו הביתה לקריית אונו. 'חנן', אמרתי לו, 'הסתכל לי בלבן של העיניים ותגיד לי שאתה באמת לא רוצה את התפקיד הזה ושאתה מתחייב להישאר כממלא מקום וכסגני. אם כך, אוריד ממך את העול הזה'. ייאמר לזכותו שהוא עמד בדיבורו עד תום".
מה החזיק אותך בתפקיד כ־19 שנה?
"החזיק אותי שאף אחד לא רצה את התפקיד הזה. כמה פעמים אמרתי 'חבר'ה, תעזבו אותי, תודה רבה, נתתי את גופי ואת נשמתי לאיגוד, אני הולך', וזה לא עזר. הם לא מצאו מביניהם מי שגם ניהל מערכת כה גדולה כמו זאת שניהלתי בעירייה, גם בא מהתרבות וגם מקורב לפוליטיקה, כי התפקיד דורש הרבה מפגשים עם ראשי ממשלה ושרי אוצר וחינוך. לכן, כשהייתי מודיע שזהו, אמרו לי: אין זהו, אף אחד לא יוכל לעשות את התפקיד כמוך. מדובר בתפקיד התנדבותי, כפוי טובה ביג טיים, שלא מושך אומנים, שכל אחד מהם שקוע באומנות שלו. בינתיים, עד הבחירות שייערכו ביוני, ממלא את התפקיד המוזיקאי רון גנג, מנכ"ל מיל"ה, עמותה למוזיקה ווקאלית ולזמר עברי. מתפקידי החדש כיו"ר אשכולות, אסייע ככל שאוכל. אמ"י נשאר בשבילי הבית".
אם הזכרת מפגשים עם ראשי ממשלה, יש כאלה שזכורים לך במיוחד?
"יום אחד נתניהו ביקש לפגוש אותי. כמובן, לא אומרים 'לא' לראש הממשלה. כששוחחנו, באיזשהו שלב נכנסה מזכירה ושאלה אותו אם אפשר להגיש לו אוכל. כשהוא שאל אם זה בסדר מצדי, השבתי לו בחוצפתי שבוודאי זה בסדר, כי כך אוכל להעלות בפניו את בעיות האומנים והוא יקשיב. ביבי חייך ואכל בתיאבון רב, שיהיה לי בריא, גם את בעיות האומנים.
גם עם אריאל שרון כשהיה ראש הממשלה נפגשתי במסגרת מפגש שלו עם כתריסר אומנים. זאת הייתה חתיכת חוויה. כשיש מפגש כזה עם ראש ממשלה, כל אחד מרגיש שהוא חייב לדבר. אריק ישב איתנו כשעתיים בלי להוציא הגה ושמע את כולנו. בסוף סיכם את המדובר בכמה משפטים ובכך זה נגמר. כשחילי טרופר החל לכהן כשר התרבות, הוא זימן את חנן (יובל - יב"א) ואותי לשיחה בלשכתו בירושלים, כשאיתו מזכירה שרשמה את הפרוטוקול. פגשנו איש צנוע ומלא מוטיבציה, בלי שום גינוני טקס. כשהמזכירה הייתה צריכה לצאת, היא העבירה לו את הבלוק והוא החליף אותה ברישום הדברים, כמי שאולי לא הפנים שהוא השר".
הוא שר תומך?
"מירי רגב, שאני לא מסכים איתה ולו בהברה אחת שהיא מוציאה מהפה, הצליחה להשיג לנו כספים למרות כל הוויכוחים על הדרך. אחריה, טרופר הצליח להביא לתרבות עוד כסף. ומה אנחנו רוצים? שהתרבות תקבל אחוז מהתקציב, כמו במדינות מתוקנות באירופה ולהפסיק עם השנור של תחינות לתוספת תקציב. כי מדינה בלי תרבות לא שווה כלום, בפרט כשאנחנו עם לחוץ, עם של מלחמות, שבנוסף קיבל מתנה בצורת מגיפה".
לאחרונה מונה מנדל לתפקיד יו"ר אשכולות, חברה פרטית שמטרתה לדאוג לזכויות ולתמלוגים לאומני ישראל. מייסד אשכולות ומי שעמד בראשו הוא אילי גורליצקי, יו"ר אמ"י הראשון. "אחרי 35 שנה, אילי ביקש לזוז הצדה לעמדה של נשיא מייעץ", אומר מנדל. "היו צריכים מישהו כמוני עם ניסיון והבנה בחוק. תפקיד כזה לא הולך יחד עם ראשות אמ"י".
מן הסתם זה בטח כרוך בתוספת שכר הגונה.
"אתה צוחק? כיו"ר האיגוד פעלתי בהתנדבות מלאה, פרט לכיסוי הוצאות. באשכולות אני מקבל 3,000 שקלים בחודש. אז תגיד אתה".
בתפקיד הנוכחי אין אותה יוקרה שממנה נהנית כראש איגוד האומנים.
"כשהיו מציגים אותי כיו"ר אמ"י, הייתה מתלווה לכך קריאת או־אה כזאת. לצערי, רבים לא יודעים מה זה אשכולות".
התעודה הראשונה שלי
עם דמותו הציורית והבדחנית, ממבט ראשון מנדל לא נראה כמנהיג. אבל בדרכו הסחבקית וביכולתו להיות נאהב על ידי רבים, הגיע לאן שהגיע מלמטה, לדבריו. הוא הקפיד לשמור על חייו הפרטיים הרחק מאור הזרקורים, והסובבים אותו לא ידעו עליו הרבה, פרט לזוגיות האיתנה כסלע עם דורית ראובני מאז ימי הלהקה הצבאית. כעת, בראיון חשוף הוא מספר הכל.
מנדל נולד לפני 69 שנה בכפר אתא, כיום קריית אתא, לאם רבקה, ממוצא חלבי־פרסי, ולאב אלכס, שנולד בגרמניה ורבים מבני משפחתו נרצחו בשואה. בנו לא שמע אותו מספר על התקופה הנוראה. כדי להבין מה עבר על אביו הוא קרא. "עד היום אין ספר שואה שהזדמן לידיי ולא קראתי אותו", הוא אומר. "בנעוריי נכנסתי בטירוף לנושא של השואה".
אביו היה בין המצדדים בקבלת השילומים מגרמניה, בטענה שאם הם רצחו ובזזו - שישלמו. הדווקאות הנחושה הזאת עברה אליו בתורשה, יחד עם הנטייה לפעילות ציבורית. "אבי עמד בראש ועד עובדי מפעל הטקסטיל אתא, שעליו התבססה העירייה שלנו", הוא מתגאה.
מנדל מעיד על עצמו שהיה פרחח לא קטן, וכמעט שילם בחייו על שובבותו. "אני ושכנה בת גילי נתלינו כשני מטומטמים על אוטובוס מאחור", הוא זוכר את רגעי האימה. "כשהאוטובוס התחיל לנסוע, נזרקנו לכביש והובהלנו פצועים לבית חולים".
כשהיה בן 5, עבר עם משפחתו לתל אביב, בעקבות תפקיד שקיבל האב בהסתדרות. "הוקפצתי ישר לכיתה א'", הוא אומר. כפיצוי על כך שהחמיץ את גן הילדים הוא הפך, כדבריו, לאדם עם הכי הרבה צעצועים בעולם, ויעיד על כך כל מי שביקר בביתו בשכונת הדר יוסף בצפון תל אביב או בחדרו באיגוד.
"הייתי הילד הפרוע של הכיתה", מנדל מודה. "כעבור שנים, כשקיבלתי בעיריית תל אביב תעודה על המינוי שלי כמנהל אגף, אמרתי 'תודה, זאת התעודה הראשונה שלי'. מתברר שאפשר להגיע לאן שהגעתי בלי תעודת בגרות ובלי ללמוד באוניברסיטה. אבל חשמל אני יודע, כי זה מה שנתנו לי בתור ברדקיסט ללמוד. אני ניצול של מערכת החינוך, שלא ידעה לתפוס ולקבל אנשים כמוני, בעלי ראש אחר".
אחרי הלימודים היה מנדל מיועד לשירות צבאי קרבי. פגישה מקרית, במסעדה בתחנת דלק, עם שלמה ארצי והמנהל המוזיקלי שלו בלהקת חיל הים בני נגרי, שינתה את מסלול חייו. "למה קרבי, בוא ללהקה צבאית", הוא מספר. "בזכותו הכרתי את דורית".
ללהקה הוא התקבל כבדרן, כשהניסיון שלו במוזיקה מסתכם בנגינת ארבעה אקורדים בגיטרה. "המנהל המוזיקלי שלנו בלהקת פיקוד מרכז, יאיר רוזנבלום, אמר לי 'אתה לא זמר ולא נגן, אז שב בצד בזמן החזרות ואל תפריע לדורית הסולנית'", הוא נזכר. "כשהגיע יוסי בנאי לביים אותנו, הוא שאל אותי למה אני בצד. סיפרתי לו. 'אם אני שר, גם אתה יכול לשיר', הוא אמר לי. אמרתי לו שאני יכול, אבל בהומור אני יותר חזק".
יחד איתו שירתו בלהקה גם אלי גורנשטיין, רונית אופיר וחברו הקרוב עוזי חיטמן. "כשאני שומע את השם של עוזי, אני ישר בוכה", אומר מנדל. "עוזי היה לי חבר כמו אח, ומותו הנמהר היה אחד הדברים הכי קשים שקרו לי בחיים. הפגישה האחרונה שלנו הייתה בהופעה של דורית, שאליה הוא הגיע כזמר אורח. אחרי יומיים, בארבע בבוקר קיבלתי טלפון עם הודעה שעוזי איננו. איזו מכה נוראית. בחיים לא חשבתי שאהיה מארגן הלוויה של החבר הכי טוב שלי".
איתכם בלהקה הייתה גם אסתי אבני, כיום אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון.
"אסתי, עד היום אישה יפה בדרגות־על, הייתה אחרת מאיתנו בלהקה, מחושבת יותר, שקולה יותר. לא הפתיע אותנו שהיא הגיעה לתפקידה הרם. אסתי נשארה חברה קרובה של דורית ושלי. כשמתראים, ישר מתחבקים".
בוא נעבור למה שהתרחש במושב האחורי באוטובוס של הלהקה.
"כשהגעתי ללהקה, הייתה לי חברה. כשהתאהבתי בדורית, לא ידעתי איך לומר לחברה שאני עוזב אותה. העבודה נעשתה בשבילי בחתונה של יאיר רוזנבלום עם עדנה. נצפיתי שם רוקד עם דורית ולוחש לה שאני אוהב אותה. כעבור שבוע פורסם ב'להיטון' שדורית ראובני מצאה לא רק שלאגרים, אלא גם אהבה. וויי וויי איזו סטירה חטפתי מהחברה שבגדתי בה. אבל העיקר שאני ביחד עם דורית באהבה רבה, מאותו היום שהשתלטנו על המושב האחורי באוטובוס של הלהקה".
זה בטח לא היה הדבר הכי שובב שעשית בלהקה.
"מה פתאום! עכשיו אני כבר יכול לספר שהיינו לוקחים את המשאית של הלהקה עם כל הציוד, ונוסעים איתה להופעות אזרחיות שלא ברשות. מה שחשוב זה שאנחנו, יוצאי הלהקה, נשארנו בחברות עד היום".
המנהל הצעיר בעירייה
כשפשט את המדים, הוא החל להופיע בהצגות ילדים מטעם משרדה המתהווה של טמירה ירדני. "אחרי שנה, מישהו הציע לי להיכנס לעבודה בעיריית תל אביב בתור כלום ושום דבר", הוא נזכר. "המישהו הזה היה בנימין פורטיס, אבא של רמי, שהיה בתפקיד בכיר באגף התרבות בעירייה, ואבא שלי הכיר אותו מאיזה מקום. 'שלח את הילד', הוא אמר לו, ומזה נהייתי עובד עירייה כמעט 28 שנה".
מה היה תפקידך שם כשנכנסת כילד?
"עוזר במדור אירועים, משהו מקביל לנער שליח. בערך באותו זמן, צ'יץ' (שלמה להט - יב"א), מורי ורבי, החל לכהן כראש העיר. כשהבחין שאני טוב בהפקות, הוא זימן אותי אליו ללשכה ושאל אם אני רוצה להקים מחלקה של מופעים. כולי הייתי אז עולל בן 26, לא יותר. בטח שרציתי. כך נהייתי המנהל הכי צעיר בעירייה. צ'יץ' היה מצלצל אליי אחרי כל אירוע גדול, כמו העדלאידע או לילות יפו והיה אומר 'שלום, כאן מדבר צ'יץ' טורס', ושואל לאיזה פסטיבל בעולם ארצה לנסוע כדי ללמוד. לא תאמין, אבל ככה הגעתי אפילו עד הונולולו. 'הגנב', הוא היה מכנה אותי בחיבה, כי ידעתי איך להוציא ממנו עוד ועוד כסף למחלקה שלי".
עבדת גם עם שני ראשי העיר שבאו אחרי צ'יץ'.
"כשרוני מילוא הגיע לראשות העיר תל אביב, זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. היו ויש לנו יחסים טובים, אבל לא אשכח איך אחרי אירוע גדול של פורים, כשאמרו שנהוג לתת ליענק'לה צ'ופר על מבצע כזה, הוא אמר לי 'אתה יכול לחזור לעבודה כרגיל'. אותו דבר לגבי רון חולדאי, שהקשרים שלנו נמשכו גם ממשרדי אמ"י".
היית בעצרת ב־4 בנובמבר 1995.
"לא היה לי שם תפקיד ובכלל לא התייעצו איתי בנושא. כשהגעתי לכיכר עם דורית, הסתכלתי מסביב ובתור אלוף העולם בהפקות בכיכר הזאת, שמכיר אותה כמו את כף ידו, משהו לא נראה היה לי. אמרתי לדורית שלא יכול להיות שאנשים עומדים על המרפסת מלמעלה ויכולים לירוק על ראש הממשלה. מי חשב על כדורים? 'בואי, נלך הביתה', אמרתי לה, ועד היום אני משוכנע שבארגון שם היה ברדק".
הפרידה שלך מהעירייה לא הייתה חלקה.
"באיזשהו שלב עצבנתי גורמים בעירייה, כשהתחלתי במקביל לעבודתי שם להנחות בטלוויזיה. דרשו ממני להחליט היכן אני רוצה להיות: בטלוויזיה או בעירייה. 'חבר'ה, אני יכול לעשות את שניהם', אמרתי להם. כשהם התחילו לחפש אותי, אמרתי להם 'אל תחפשו, תנו לי ללכת' והמשכתי בטלוויזיה".
איך הפכת למנחה טלוויזיה?
"זה לא היה באשמתי. יום אחד הגיע לפגישה בעירייה יוסף בראל, אז מנהל ערוץ הטלוויזיה 33, ואמר לי שהוא רוצה לעשות תוכנית תרבות וביקש לרתום אותנו לכך. הסכמתי לתת יד, בתנאי שהתוכנית תתייחס לאירועי תרבות בתל אביב. כשעלתה השאלה מי ינחה, אדם ברוך, שהיה היועץ שלי, הצביע עליי. כך זה התחיל בלי שהתכוונתי".
גם הפרידה שלך מרשות השידור לא עברה בשקט.
"כיו"ר אמ"י היה עליי להיות עם עור של פיל, כי לפעמים אתה רב עם גופים ציבוריים. המתחים התחילו אחרי פגישה טעונה עם אחד האנשים המובילים ברשות השידור. אני טענתי שלא משמיעים מספיק איזו סוגה מוזיקלית, והוא אמר 'אני לא מתעסק עם ז'אנר תחתון'. קמתי ממקומי ואמרתי לו שהוא לא ראוי להיות בתפקיד שלו ושאדאג שהוא לא יישאר בו. אז התחילו מלחמות פוליטיות - הרשות נגדי ואני נגדה, אבל בסוף הכל הסתיים בטוב".
בתחתית של התחתית
את תקופתו כיו"ר אמ"י הוא מסכם בשביעות רצון משורה של הישגים: "קודם כל, בעקבות מאבקים הצלחנו להביא להגדלה מסוימת בתקציב התרבות. גרמנו למפיקים להכיר בכך שצריך לעמוד בהסכמים ובחוזים. הודות להתערבות שלנו, אין יותר דבר כזה שוטף פלוס 90 או יותר. לפי חוק שהצלחנו להעביר, התשלום הוא עד שוטף פלוס 30. בנוסף, הקמנו קרנות לאומנים במצוקה. מאוד רציתי להעביר את החוק לפנסיה לאומנים ולא הצלחתי לעשות זאת עדיין. אבל אני לא מוותר וגם מתפקידי החדש איאבק למענו. לא אוותר גם על חוק ההקלטות הפרטיות, שיביא לכך שחלק מהכסף שהושקע בהן יחזור לאומנים וליצירה. ההתנגדות מצד משרד המשפטים לא תרתיע אותנו".
בשיא הקורונה, זעקת שהגיעו מים עד נפש, ודרבנת את חברי האיגוד לצאת להפגנת זעם מול משרד האוצר עם הססמה "הנשמה או מלחמה".
"כשהגיעה הקורונה, ממש חטפנו מכה נוראית, כשאסור היה להתכנס ונסגרו האולמות. זה היה גזר דין מוות מבחינתנו. כשביקשנו חמצן ולא נענו לנו, לא הייתה לנו ברירה אלא לצאת לרחובות. הרגשנו שאנחנו בתחתית של תחתית סדר העדיפויות".
באמ"י נעשה די למען האומנים הוותיקים?
"אני חושב שכן. אנחנו בדרך כלל לא עוזבים אותם לשנייה. כדוגמה אביא את מירי אלוני, שמאז שהרופאים נאלצו לקטוע את רגלה לאחרונה, אני איתה בקשר יומיומי וכמובן שביקרתי אותה. אני יכול לומר לך במצפון שקט ששמירה על האומנים היקרים האלה מכל משמר היא נר לרגלינו. הוכחה יפה לכך תינתן בטקס הענקת פרסי יקיר אמ"י בשבוע הבא".
מה היה הרגע הכי קשה שלך בתפקיד היו"ר?
"לצערי, לא רגע אחד אלא הרבה. בכל פעם שהיה עלינו להיפרד מאחד מחברינו שהלך לעולמו, זה היה מוטל עליי. 'הנה הקברן שלנו', כך אמרו עליי החבר'ה לא פעם. אני מכיר היטב את כל בתי הקברות בגוש דן. אם תמיד הייתי משחק אותה גיבור, זה לא היה קל להיפרד מחברים שאהבתי, כמו יענק'לה בן־סירא, שלא הייתי יכול לפתוח את היום במשרד בלי שאלת ה'ווס הרצאך?' (מה נשמע? - יב"א) שלו ביידיש".
בהלוויה של יהודה בארקן ארגנת פרידה ממנו במחיאות כפיים.
"לא אני התחלתי עם המחווה הזאת, אלא בן־סירא. בהלוויה של נתן כוגן הוא אמר שביוון העתיקה, כששחקן היה הולך לעולמו, היו מניחים את ארונו בכיכר העיר ומלווים אותו במחיאות הכפיים של הקהל. זו הייתה הופעתו האחרונה. אני מודה שהעתקתי את הדבר אחד לאחד. במעמד הזה אין אחד שלא מזיל דמעה".
אמרת שאומנים הגיעו עד פת לחם.
"לא מדובר רק באוכל. די אם אספר לך על אחד האומנים הידועים שנכנס אלינו למשרד ואמר שאין לו היכן לישון וביקש שנאפשר לו לישון על הספה במשרד. על המקום מצאנו פתרון למצוקה שלו בחברת חלמיש".
יחד עם שלל תפקידיו, יש למנדל ג'וב נוסף, כנהג, האיש הטכני והמנחה בהופעותיה של זוגתו. לאחרונה השתדרג ובמופע של השניים עם אסי, בן הזקונים שלהם, הוא משחק אותה סטנדאפיסט ובכך הוא סוגר מעגל עם ימי עלומיו בלהקת פיקוד המרכז. "זה המזל שלי", הוא סבור, "שיכולתי לפתוח דף חדש באמצע החיים".
וכשאתה רוצה לנוח?
"יש לי את הצעצועים שלי, שאיתם אני מאוורר את הראש. אני יותר ילד מארבעת הנכדים שלי, שמתגאים בכך שיש להם הסבא הכי מצחיק בעולם. יש שמועה שחיים רק פעם אחת. אם זה נכון, הבה נחייך לעולם ונשמח. זה המוטו שלי".