אם יש המדברים גבוהה-גבוהה על אמנות והם עושים למענה אך מעט, הקבלן הרמת-גני הוותיק יעקב רוזן מדבר במעשים. במכללת שנקר, ברמת-גן, תיחנך בשישי השבוע על שמו ועל שם רעייתו תמר גלריה בתחום העיצוב תוך השמת דגש על השילוב בין תעשייה לבין אמנות. הגלריה נפתחת באזור הבורסה, ברחוב הבונים, ששמו הוסב לפני חצי שנה לרחוב רוזן, בתרומתו הנדיבה של האיש.
הקשר בין רוזן לבין אמנות הוא מהבית. אביו, יהושע רוזנפלד, שהיה נגר-בניין בעיירה הפולנית רדז'ימין, ליד ורשה, עסק במקביל גם באמנות מעץ. החיים שם היו שלווים עד אותו יום מר ונמהר, שבו הצטוו יהודי העיירה להיקהל בכיכר שליד תחנת הרכבת. יעקב, שחש בחושיו החדים, שהם עומדים להישלח ליעד שאין חזרה ממנו, ניתק באחת מאחיזתה העזה של אמו, גולדה, שאמרה לו: "לאן שיקחו אותנו, נלך ביחד", ודרך פירצה בגדר הגטו, שהכיר היטב, חמק אל החופש, בעוד רוב בני-משפחתו נרצחו בטרבלינקה.
רוזן שרד מכל משפחת רוזנפלד. "הייתי אז נער בן 14", הוא מציין. "לא היה לי מעיל, לא היה לי כסף, היה לי קר והייתי רעב, אך הייתי חי..."
"הסכנה הייתה גדולה, אבל היה לי יתרון על נערים יהודים אחרים", זוכר רוזן. "שיערי הבלונדיני, עורי הבהיר ועיניי הכחולות שיוו לי מראה של נער פולני גוי. כך, מבלי שחשדו בי, כשאני לבד בדרכים, כשם הספר שלי, עברתי מכפר לכפר, עובד פה ועובד שם, שרדתי, כשקראתי לעצמי יאן רוז'יסקי, כשמו של ילד שהכרתי".
כשתמה המלחמה, היה רוזן נחוש לעלות לארץ-ישראל: "על אף שהציונות לא תפסה מקום נכבד בביתנו". הוא נדד ברחבי אירופה עד הגיעו לנמל האיטלקי לה ספציה, שם עגנה ספינת המעפילים "דב הוז". "כשהגענו לחיפה במאי 1946, הרגשתי שחזרתי הביתה", מציין רוזן, שדחה הצעה להצטרף לקיבוץ. "כאינדיבידואליסט חסר תקנה רציתי לפלס את דרכי לבדי ולהצליח בכוחות עצמי".
בראשית צעדיו כאן הוא עבד בנתניה בליטוש יהלומים, "שלא התאימה לאופיי הנמרץ ולהיותי איש של מרחבים". הוא למד שם את מקצוע הרצפות וזו הייתה היכרותו הראשונה עם ענף הבניין. יום אחד, בעודו מטייל בחוצות עיר היהלומים עם חבר, הציע לו הלה הצעה, שקבעה, לדבריו, את מסלול חייו. "בוא אליי, לרמת-גן, עיר גדולה מנתניה, עיר שטוב לחיות ולעבוד בה ויש בה אפשרויות רבות", השכיל לפתות אותו. מאז רוזן כבר 75 שנה רמת-גני.
הוא התחיל את דרכו בעיר הגנים מלמטה, היינו כרצף. לאחר שנטל חלק בקרבות מלחמת העצמאות בג'נין ובדרום הארץ, רצה להתקדם ולהיות קבלן. אמנם לא היו לו האמצעים הדרושים לכך, אבל "עם השקפת העולם שלי, שמכשולים נועדו כדי להתגבר עליהם", רכש מגרש בעצתו של מתווך מגרשים, שעמו התרועע ובנה במרכז העיר את הבניין הראשון שלו מיני רבים.
הקבלנות הביאה לו היכרות אישית עם אברהם קריניצי, ראש העיר המיתולוגי של רמת-גן, שלדבריו מהנגרייה שלו נעשו עבודות נגרות לבניינים שבנה. כעבור עשרות שנים, אחד מיורשיו, ראש העיר הנוכחי, כרמל שאמה הכהן, ריגש אותו במחווה של קריאת הרחוב, שבו נמצאים משרדיו, על שמו, כהוקרה על פועלו למען העיר, לא רק בבניינים שהוא בונה, אלא גם במלגות ובמעשי פילנתרופיה, שהם לרוזן, חשוך הילדים, כילדיו. עתה מצטרפת אליהם הגלריה החדשה ואחריה - בית-ספר למצוינות בדרום העיר.