כמה שמיכאל כורש אוהב תפקידים מסוגו של סטפן הגוי הטוב בהצגת "תפילה", עיבוד חדש ל"טוביה החולב", המועלה בימים אלה בתיאטרון יידישפיל בבימויו של מיכאל טפליצקי. אם מזדמן לו תפקיד עסיסי, אפשר לסמוך עליו שיידע לרקוח ממנו מעדנים מבלי להתייחס לנפח התפקיד. שפת היידיש, המדוברת בהצגה, הזכירה לו נשכחות מעברו בהבימה, כשהיה עד-שמיעה לדיאלוגים המצחיקים בין גדעון זינגר לבין יענק'לה בן-סירא. והוא? - "לילות השקעתי כדי ללמוד את התפקיד פונטית בשפה שאינני דובר אותה".

"האמת?", מוסיף כורש, "כשהגעתי ליידישפיל, לא ידעתי בדיוק לאן אני בא ואז, כמו במנהרת זמן עם השיר הראשון שהושמע בחזרה ראיתי לשבריר של שנייה את התרבות היהודית שנכחדה בשואה ודמעות בצבצו בעיניי".

כורש משחק במקביל את גוגו בהצגת "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט, שיוסי יזרעאלי ביים בתיאטרון "תמונע". "באופן מוזר, מה שקורה בהצגה השתלב עם מה שקורה לי בחיים", הוא מספר. "עשרה ימים לפני שההצגה עלתה אני, בן יחיד, התייתמתי מאמי בת ה-100. יוסי, ייאמר לזכותו, לא היה מוכן לוותר עלי והשלים את החסר בשלושה ימים של חזרות אצלו בבית. הקהל קיבל אותנו בהתרגשות לא רגילה ואז השמחה והעצב התערבבו לי".

מתקופת פעילותו הממושכת בהבימה, כורש מציג את דוד פרדי בהצגת "עקומים", החוזרת לעתים וכמו כן הוא ממשיך לגלם את הסב בהצגת הנוער "סטורי של סבא" מאת גור קורן, המועלית בתיאטרון "השעה". "אני הסבא", מצהיר שחקן הנשמה, שעוד מעט יחגוג 71 חורפים - ואני זוכר אותו מימי עלומיו בתיאטרון.

אם לעבור ל"סטורי" של כורש - מי שנאמר עליו עם זכייתו בפרס על שם שמוליק סגל לשחקן-משנה, שעם מחויבותו לכל תפקיד שהוא מגלם ועם המקצועיות שמאפיינת אותו לאורך דרכו הוא מהשחקנים שאין להקה שלמה ללא נוכחותם - הוא עלה בגיל שמונה מרומניה, כשנפתחו שם השערים.

מיכאל כורש ונתי קלוגר ב''הסטורי של סבא'' (צילום: עומר שטיין)
מיכאל כורש ונתי קלוגר ב''הסטורי של סבא'' (צילום: עומר שטיין)

"כילד שגדל על ברכי הקומוניזם, לא רציתי לעלות לישראל, שנדמתה לי כמדינה קפיטליסטית", הוא מכה על חטא. "בכל זאת, עליתי וכילד עולה חדש הייתי חוסך גרוש לגרוש כדי לצפות בהצגות הבימה, שהועלו בבית העם, אצלנו ברחובות. מאז היה התיאטרון הזה יעד החלומות שלי. פעם, כשנסעתי עם אמא לתל-אביב וחלפנו עם אוטובוס קו 5 על פני בניין הבימה, נצמדתי לחלון ואמרתי - 'אמא, את תראי, אני אשחק פה!' אני לא בטוח שהיא הבינה על מה דיברתי".

היית ילד-שחקן?
"לא כמו חבריי לכיתה, דליק ווליניץ ואיציק ויינגרטן. היינו מטפסים אל גג האולם הפתוח של בית הספר ורואים מלמעלה הצגות בשכיבה על הבטן. וכשרודנסקי, שכיכב כטוביה החולב ב'כנר על הגג', צעק 'ריבונו של עולם!' ונשא את עיניו למרום, הוא הבחין בנו וחטף בלק-אאוט".

כשכורש, חובב המתמטיקה, למד באוניברסיטה העברית, הוא פגש את מייקל אלפרדס, אז המנהל האמנותי של החאן ושטח בפניו את תשוקתו לבמה. אלפרדס הפנה אותו לבית צבי, לשם הוא הגיע עם תואר ראשון במתמטיקה ובכלכלה. ב-87' הגשים את חלום-ילדותו להיות שחקן הבימה, שם  התמיד כ-30 שנה עד צאתו לגמלאות עם הרבה זכרונות בלתי נשכחים משלל ההצגות שבהן שיחק, לצד גיחות רבות לקולנוע ולטלוויזיה, "אם כי תמיד העדפתי תיאטרון".

וכשברצונך להתרענן מהתיאטרון?
"אני יוצא לצעוד בחוצות תל-אביב בואכה הירקון. אבל זאת כבר הצגה אחרת".