באחת מבדיחות הקרש שנזרקות מעבר לראשם של הילדים כדי לשמור על ערנות ההורים, אמר ישראל קטורזה על בימת הפסטיגל בחיפה: "הורים, הדבר הכי טוב שקרה לכם היום זה שהילדים מבלים שעה וחצי בלי מסכים. מה צריך יותר?" (אל תתפסו אותי במילה, בדיוק בהיתי באיזה אקרובט מעופף). וואלה, חשבו על זה – הרי הפסטיגל נעדר בשנה שעברה לראשונה מזה שלושה עשורים מהסיבות המובנות שגרמו לילדים רק לצלול יותר ויותר אל המסך הקטן. עכשיו יותר מתמיד, איזה מזל שהפסטיגל קיים. כן, גם אם אלה רק 90 דקות.

פסטיגל 2021 (צילום: צוף ישראלי)פסטיגל 2021 (צילום: צוף ישראלי)

אז נכון, לולא עקבתי אחרי עמודי בידור באינסטגרם גם לי שמות כמו בר מיניאלי, שחר טבוך, קווין רובין ואלינור לוי (סתם, את האחרונה המצאתי) היו נשמעים זרים – אבל בסך הכל, אני מוכרחה להודות שהפסטיגל השנה התהדר בקאסט מרשים למדי, כאשר המוכרים ביותר מביניהם הם סטטיק ובן אל, אליעד, אליאנה תדהר (חנוך רוזן כבר אימץ אותה ביולוגית), זהבה בן, רן דנקר ונועה קירל – שבחרה להתאשפז ל-24 שעות דווקא במועד בו הגעתי לסקר. תודה נועה, על זה נאמר – Please don’t suck. 

האמת, לרגע אפילו שכחתי שבשנה שעברה כולנו צפינו במופע המפואר דרך המחשב. ברגע שהתיישבתי על הכיסאות הצפופים, קניתי פרצל במחיר מופקע ונאבקתי בילדים שוררים בכניסה – הרגשתי בבית. מוכנה לשואו. תכל'ס? היה שואו של ממש.

למי שלא שועל פסטיגל ותיק שכמוני (קצת מביך להודות), אזכיר שמראשית הפסטיגל, אי שם ב-1981 ועד 2014, הפסטיגל שימש כתחרות זמר של ממש, עם הקפדה יחסית על קאסט מזמר ושירים מקוריים וקסומים, החל מ"לעוף", "איש הברק" ו"איש השאלות" שנשארו אהובים ומוכרים גם אחרי כמעט עשור. בשנים האחרונות הפורמט התחלף והמופע בעצם מתחלק לשניים – כאשר החלק הראשון הוא מעין מחזמר לילדים עם גיבורים טובים, רשעים ומסר אופימי ואילו חלקו השני הוא מוזיקלי, עם נאמברים ומחרוזות של האמנים הבולטים.

פסטיגל 2021 (צילום: צוף ישראלי)פסטיגל 2021 (צילום: צוף ישראלי)

השנה, המסר היה "מגלים את מה שבפנים", שזו דרך אחרת להעביר את המסר של "להגשים את עצמך", מה שכמובן תמיד מתקבל ורצוי כשמדובר בילדים שמפנים מזמנם היקר בטיקטוק לטובת ההופעה הססגונית. על אף שקהל היעד המרכזי הוא כאמור ילדים, ועליו הדגש, לא מצאתי את עצמי משתעממת לרגע – הכל תיקתק, השירים עבדו (גם אם הם לא מקוריים כמו שכל כך אהבתי בעבר, ופתאום זהבה בן נוחתת עם "חיים שלי" ברגע מרגש) והמסר עבר. כלומר, אני מקווה.

כך או כך, ברור שההילייט האמיתי הוא החלק השני – בו מצאתי את עצמי צווחת ואף נותנת מרפק בטעות לפעוט שלידי כשסטטיק ובן אל ביצעו את כל הנאמברים המעולים שלהם, כשזהבה בן עלתה עם הסלסולים המטריפים שלה וכמובן, כשרן דנקר עשה מאיתנו בית משוגעים (איך נעלמת לנו ככה לעשור, יא אללה).

אם לשים את הציניות בצד (וזה קשה לי, תאמינו לי) הפסטיגל הוא פשוט יצירה כייפית, אופטימית ומלהיבה – הפירוטכניקה מרהיבה, הסיפור מספק את הסחורה (מצדי שיהיה את אותו סיפור בכל שנה), המשתתפים מוכשרים דיו והשירים הם הלהיטים הגדולים במדינה, מה באמת צריך יותר? אפילו המחיר נגיש בהחלט. לו תפסיק המכירה המעיקה של המרצ'נדייז (ב150 שקל לקופסה עם כמה שטויות) שמקשה על ההורים לסרב לילדיהם – אוכל להכריז אפילו בלב שלם עוד יותר שזו אולי אחת מהמסורות היותר יפות ומהנות שיש לנו בארץ. אי אפשר פסטיגל בכל חג?