במהלך תקופת הקורונה החליטה ד"ר אורית שחם־גובר, בתו של הסופר וחתן פרס ישראל נתן שחם ז"ל, לפשפש בחפצים שהותיר אחריו בביתו בקיבוץ בית אלפא, לאחר שהלך לעולמו ביוני 2018. בין ערימות הספרים, האלבומים והדפים הופתעה למצוא אלבום ישן ומאובק שנח לו שם יותר מחמישה עשורים.

בין דפיו היו צילומים מרהיבים של השחקנית האיטלקייה הידועה סופיה לורן כפי שצולמה בשנות ה־60 על סט הצילומים שהוקם בנהריה לצורך צילומי הסרט ההוליוודי, "יהודית". "איזה מזל שאבא שלי לא זרק פתק בימי חייו", אומרת כעת שחם־גובר, האוצרת הראשית של "אנו" - מוזיאון העם היהודי - לרגל הצגת צילומי האלבום במוזיאון.

מתוך הסרט יהודית (צילום: שחר וזיו כץ)מתוך הסרט יהודית (צילום: שחר וזיו כץ)

הסרט "יהודית", שיצא לאקרנים בשנת 1966 בבימויו של דניאל מאן, מתרחש בזמן מלחמת העצמאות ומבוסס על ספרו של לורנס דארל. הסרט מגולל את סיפורה של יהודית אורבך, מי שהייתה אשתו היהודייה של גוסטב שילר, קצין נאצי, לפני מלחמת העולם השנייה, וכעת מגויסת לעזרת ההגנה בחיפוש אחר בעלה לשעבר.

באותם ימים של צילומי הסרט, נתן שחם היה סופר צעיר, משכיל ודובר שפות שגויס על ידי משרד החוץ הישראלי כדי לייעץ להפקה בעניינים הקשורים לייצוג מדינת ישראל הצעירה. "אבי נקרא לדגל כדי לייעץ ובעיקר כדי לשמור על תדמיתה הנכונה של ישראל", מספרת הבת. "פה ושם להעיר על לבוש אותנטי או לדייק בפרטים באירוע של הורדת מעפילים בסרט. הוא נבחר כנראה גם בגלל שהיה בצד הנכון של המפה הפוליטית דאז".

מתוך הסרט יהודית (צילום: שחר וזיו כץ)מתוך הסרט יהודית (צילום: שחר וזיו כץ)

במהלך צילומי הסרט, כוכבת הקולנוע סופיה לורן לבשה במסגרת התפקיד בגדי חאקי כאחת הקיבוצניקיות החלוצות. במסגרת הימצאותו על הסט התיידד עמה שחם ועם בן זוגה, קרלו פונטי, שנחת בישראל כדי לבקר אותה, וגם טווה קשרי חברות עם המפיק קורט אונגר והבמאי דניאל מאן.

באחת ההפוגות מהצילומים הזמין שחם את לורן ופונטי לביקור בקיבוצו. הילדה אורית לא הצטרפה לאביה כשסייר עם אורחיו בקיבוץ ("יש גבול לכל תעלול"), אך פגשה את האורחים כשהגיעה, ככל הילדים בחברה הקיבוצית של אז, לחדר ההורים בארבע אחרי הצהריים. "האגדה המשפחתית מספרת שקרלו פונטי נעמד באמצע הדשא הגדול של חדר האוכל, הסתכל סביבו, פרש ידיו ואמר לאבא שלי: 'האחוזה שלך גדולה כמעט כמו האחוזה שלי'", היא מספרת בחיוך.

נתן שחם ז''ל (צילום: יגאל לוי)נתן שחם ז''ל (צילום: יגאל לוי)

משהו מיוחד

שנה וחצי אחרי פטירתו של שחם בגיל 93, הלכה לעולמה גם אשתו קטינה. את ימי הקורונה והסגרים ניצלו שחם־גובר ואחיה בועז רוזנברג כדי לפנות את דירת ההורים ואת חדר העבודה הנפרד של האב. בסטודיו הקיבוצי הצנוע שהוקצה לאביה ("מרתף טחוב בגודל 3X3 מטר מתחת לדירות. בזקנתו אבא כבר לא יכול היה לרדת לכתוב בחדר העבודה") נמצא כאמור האלבום.

בעת מציאתו הוצפה שחם־גובר בהתרגשות ובזיכרונות מילדות רחוקה. "הייתי בת 9 או 10 כשאבא לקח אותי לבקר על סט הצילומים", היא נזכרת. "ההתרגשות הייתה רבה. ילדה מקיבוץ של השומר הצעיר שמגיעה למקום כזה - הרגשתי שזה משהו מיוחד למרות שלא היה לי מושג עד כמה האנשים האלה חשובים ומפורסמים בעולם. אני זוכרת את סופיה לורן יושבת בבגדי חאקי על הכיסא. הנשימה נעתקה לי כשראיתי אותה. היא הייתה מאוד יפה עם עיניים ענקיות בצבע ירוק וסגול. זה לא טריוויאלי שילדה מבחינה ביופי של אדם מבוגר".

האלבום עם צילומי הכוכבת האיטלקייה ניתן לשחם כשי בסוף הצילומים ואוחסן בחדר העבודה של הסופר. "אמא שלי לא ראתה בזה פריט חשוב שיש להתגאות בו והגלתה אותו לחדר העבודה של אבא", מספרת הבת. "זה לא שהיא התנגדה שאבא יסתובב ליד סופיה לורן היפהפייה. מבחינתה זו הייתה עוד עבודה שלו, כמי שהלך להציל את המולדת".

שחם־גובר החליטה להביא את האלבום למוזיאון "אנו" ולהציבו במוקד התצוגה של הקולנוע הישראלי. בימים אלה הוא חולק את אותה ויטרינה עם התסריט של "גבעת חלפון" מצד אחד ועם איורים מ"ואלס עם באשיר" מצדו השני, כשמעליהם מתנוססת תמונתו של אסי דיין מ"הוא הלך בשדות". "הסרט 'יהודית' נתן פוש רציני לקולנוע הישראלי והיווה ציון דרך למרות שלא היה ישראלי", אומרת שחם־גובר.

אגב, למרות הציפיות הגדולות ממנו, "יהודית" נחל כישלון קופתי מהדהד.

אורית שחם  (צילום: זיו כץ)אורית שחם (צילום: זיו כץ)

הוזמן לאיטליה

ברבות השנים הפך שחם לאחד הבולטים בסופרי דור תש"ח. הוא כתב כ־60 ספרים ומחזות שהידועים בהם הם "רביעיית רוזנדורף", "עצם אל עצמו", "צלו של רוזנדורף" ואחרים. בין שלל תפקידיו כיהן שחם כעורך בכיר ב"ספריית פועלים" והיה משנה ליו"ר רשות השידור עם הקמת הטלוויזיה הישראלית.

הליווי שלו כנציג משרד החוץ לסרט "יהודית" חלחל גם אל אחד מספריו "סדרה", שגיבורו הוא במאי קולנוע. "כמעט כל מה שקרה לאבא שלי שימש אותו בכתיבתו", מספרת בתו. "הוא עיצב ועיבד את החומרים לתוך עולמו הספרותי".

לדברי בתו, שחם "לא היה הקיבוצניק הטיפוסי". היא סיפרה שבחצי השבוע שבו הוא כתב, התביישה בו על ש"הוא מתבטל ומסתובב בקיבוץ עם בגדי שבת". בחצי השני של השבוע התגאתה בו כשעבד בפלחה.

לקשר של שחם עם קרלו פונטי ועם מפיקי הסרט היה המשך. שחם הוזמן על ידם לאיטליה כדי לעבוד על תסריט על פי מחזה שכתב ב־1948, "הם יגיעו מחר", שהוצג בתיאטרון הקאמרי. המחזה גולל את סיפורם של לוחמים במלחמת העצמאות שנתקעו על גבעה ממוקשת. כדי להתמודד עם המוקש השביעי והאחרון הם שלחו רועה ערבי על חמור, והלה התפוצץ. כך הם נחלצו בשלום.

"המחזה עורר כעס רב על אבא שלי", נזכרת שחם־גובר. "העובדה שמישהו העז לומר שטוהר הנשק אינו בהכרח ממאפייני הצבא הישראלי נחשבה אז לסוג של בגידה ומרידה במלכות. הוא בהחלט הקדים את ס' יזהר ואת חנוך לוין עם 'מלכת האמבטיה'. בסופו של דבר לא יצא מזה סרט. אבל אמא נסעה לבקר אותו בשהותו באיטליה".

מה הוא היה אומר למראה האלבום במוזיאון העם היהודי?
"מן הסתם הוא היה מתייחס לזה בהומור ובאירוניה עצמית כפי שצריך להתייחס למפגשים עם כל מיני סלבס בארץ ובעולם. אבל זה היה משמח אותו".