לירון נירגד אף פעם לא תשכח את ימי הצילומים של הסרט “הלהקה”, שיצא בשנת 1978 והכניס אותה לתודעה הציבורית. “מבחינתי, ימי הצילומים של הסרט הזה היו ימי חסד, שעליהם יש לי הכרת תודה לבמאי הסרט, אבי נשר, שהוא מאוד יקר ללבי”, אומרת כעת נירגד, היא מיקי הבלתי נשכחת מהסרט, שתהיה מהמשתתפים במופע הצדעה לנשר שייערך ב־17 בדצמבר בתיאטרון הבימה.
נירגד, כיום בת 64, הגיעה לסרט היישר משירותה הצבאי בלהקת פיקוד הדרום. כזכור, נירגד גילמה בסרט את דמותה של מיכל (מיקי) בנטוב, זמרת בלהקה שהיא גם חברתו של דטנר, הוא גידי גוב. מבחן הבד שלה לתפקיד היה בלתי שגרתי. “שרתי שם קצת, ובעיקר היה חשוב לאבי (נשר - יב”א) לראות איך אני בהורדת ידיים”, היא נזכרת. “מכיוון שמיקי הייתה אמורה להיות דמות של בת־בן, הוא רצה לבדוק אם יש לי כוח ביד. הייתה אז נוקשות בלהקות הצבאיות, ואבי רצה דמות שלא הולכת לפי השיטה וקוראת תיגר על הממסד, מה שהתאים לי”.
אחת הסצינות הבלתי נשכחות בסרט היא זו שבה למיקי נמאס מהתנהגותו הבוטה של במאי הלהקה, בגילומו של צפיר, והיא שופכת עליו לבן. כתוצאה מכך, מחליטים להעיף אותה מהלהקה. “מיקי היא לא אחת ששותקת”, אומרת נירגד. “כשהיא רואה התנהלות לא תקינה כלפי חברי הלהקה, זה גורם לה להתמרד, משהו שגם התאים לי כלירון. עם זאת, במציאות אני לא בן אדם שזורק לאנשים דברים בפנים. לכן לא נראה לי שאני אוהבת את הסצינה של הלבן, שאבי ידע לביים אותה במיומנות מדהימה ביחס לגילו הצעיר דאז. עשיתי מה שנאמר לי לעשות, ולזכותו של טוביה ייאמר שהוא עמד בגבורה מול הלבן שמרחתי לו על הפנים”.
עוד סצינה זכורה היטב היא הנשיקה של מיקי ודטנר על חוף הים. “הקשר ביניהם היה ידידותי כזה ונעים”, נזכרת נירגד, ומתייחסת לסצינה: “זה היה ענייני ומאוד נאיבי. מה שאני זוכרת זה שגידי נורא חשש להיכנס למים”.
כשיצא הסרט, נירגד התפרסמה בבת אחת. “לא יכולתי לעבור בדיזנגוף כשהסרט יצא”, היא נזכרת. “מטבעי אני די נחבאת אל הכלים בהרבה מובנים ולא ניסיתי להיבנות מהפרסום שקיבלנו, אם כי כנראה הודות לו קיבלתי אי אלה תפקידים”.
ילדותה של נירגד הושפעה מהקריירה הדיפלומטית של אביה המנוח, רם נירגד, איש משרד החוץ, שנפטר ב־81’ מסרטן, בהיותו בן 56, “צעיר מדי”, כדבריה. היא נולדה באוסטריה, עברה תוך שבועות עם הוריה לקלן שבגרמניה ומשם לבריסל, בירת בלגיה. בתחילת בית הספר היסודי למדה בירושלים, ואז עברה עם משפחתה לניגריה, כשאביה החל ב־66’ לכהן כשגריר ישראל בלאגוס. “ניגריה של אז הייתה גן עדן עלי אדמות, שבו היה לנו חיבור חזק לטבע”, היא משחזרת. “זאת לא הייתה אפריקה המסואבת והמושחתת של היום. הלכתי יחפה לבית ספר ישראלי קטן שבו למדו עוד 20 תלמידים מהארץ. טיפסנו על עצים כמו בסרט על מוגלי ונהנינו מהחופש”.
את תקופת התיכון התחילה בארץ והמשיכה בבואנוס איירס, כשאביה התמנה לשגריר ישראל בארגנטינה. “למדתי בבית ספר אמריקאי”, היא מספרת. “ארגנטינה הייתה אז בעיצומה של התקופה הקשה של שלטון הגנרלים, כשנעלמו כ־30 אלף איש. בתחילה גרנו בשגרירות, אין יוצא ואין בא. שמרו עלינו שם והסיעו אותנו לבית הספר וחזרה עם נהג חמוש, כשאחרינו נסע רכב אבטחה. בסך הכל ראיתי עולם ולמדתי שפות באותן שנים, אבל הן מבחינת הלימודים והן מבחינה חברתית, היה קושי בנדודים בין הארצות השונות. עד שיוצרים קשר חברתי - כבר צריך להתנתק ולהתרגל לאורח חיים אחר. זה יצר אצלי קרעים”.
כשנירגד חזרה ארצה, היא התקבלה ללהקת פיקוד הדרום, שם שירתה בין השאר עם נתן דטנר ועם דורון מזר. “היה לי שירות צבאי מאתגר, וסוף־סוף זכיתי להכיר את הארץ לאחר הנדודים הדיפלומטיים של המשפחה שלנו”, היא אומרת. “הכי קשה היה בנסיעות להופעות בסיני שהתמשכו כדי 12, אפילו 14 שעות. משהו מטורף. זה יצר כל מיני דינמיקות, חלקן סימפטיות, כשהאוטובוס כולו שר כל מיני חומרים מוזיקליים, ולעומת זה היו פיצוצים לא נעימים בין החבר’ה. אני מעדיפה להיזכר במקומות כמו נואיבה, דהב ושארם, שאחרת לא הייתי מגיעה אליהם”.
לאחר פרק הלהקה הצבאית, שבה התחברה נירגד מחדש לישראליות שלה, ולאחר צילומי “הלהקה”, הופיעה נירגד בהצגה המוזיקלית “נפוליון - חי או מת!” מאת המחזאי נסים אלוני בתיאטרון הקאמרי. “כאן היה לי אודישן מצחיק”, היא מספרת. “ישבתי עם נסים אלוני בבית קפה. דיברנו בערך עשר דקות על ההצגה, וכששאל אותי אם אני רוצה את זה והשבתי ‘כן!’, התקבלתי לתפקיד של אדליידה, הגם שהייתי חסרת ניסיון כלשהו בתיאטרון. לאלוני היה קסם אדיר. מכל אלה שעבדתי איתם, הכי נקשרתי אליו. הוא היה איש יוצא דופן ולמדתי ממנו המון. גם אם הוא לא היה נהיר לכולם, בשבילי הוא היה בית ספר לתיאטרון. בשלושה חודשים של חזרות למדתי אצלו יותר מאשר בשנה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב”.
שתי דקות של מבוכה
אקורד הסיום שלה כשחקנית תיאטרון היה באמצע שנות ה־80 בתיאטרון חיפה, שבו שיחקה בהצגות “בוצ’ה” מאת יוסף בר־יוסף ו”העלמה והמוות” מאת הלל מיטלפונקט, “שם היה לי אתגר לשיר חומרים אופראיים”. לפני כן היא שיחקה ב”חמש חמש”, סרטו המוזיקלי של שמוליק אימברמן, “שם העבודה הייתה חגיגה גדולה”, לדבריה; וב”צלילה חוזרת”, סרטו של שמעון דותן. “שם היה מאתגר להתמודד בגיל מאוד צעיר עם מצב של אלמנות ומעניין לשחק מול דורון נשר, שהופיע בתפקיד הראשי”, היא אומרת.
נירגד היא אם לשניים: בנה מיכאל שירת בגלי צה”ל, למד באקדמיה למוזיקה ועיסוקו נוגע בתקשורת, ובנה אלון עוסק בפסיכולוגיה קלינית ובתיאטרון אימפרוביזציה. “שניהם הלכו לכיוון יצירתי”, היא מציינת. “עם שני בנים כאלה, אין להשוות את האמהות עם איזשהו דבר אחר שעשיתי בחיים”.
“הסרטים שלי מתאפיינים בדמויות של נשים חזקות, ואת הראשונה מביניהן, מיקי בנטוב, שיחקה לירון", אומר הבמאי אבי נשר על נירגד. “לירון היא בחיים דמות מבריקה ועוצמתית. את זה היא הביאה לסרט בדיוק כפי שציפיתי ממנה. היא בחורה מרובת כישרונות. היא מאוד מצליחה כפסיכולוגית, ואני מכיר אנשים שהיא עשתה להם טוב בטיפולים שלה. אם תשאל אותי מה חשוב יותר - לטפל באנשים או לבדר אותם, נראה לי שהתשובה שלי מובנת מאליה”.
התרעות פיקוד העורף