"תכנונים אורבניים הביאו את גד אולמן לעזוב את הסטודיו שבו עבד קרוב ל-50 שנה ואת החצר שהפכה לגן פסלים מוקף עצים ולעבור אל בית דירות שבו עליו להצטמצם בחלל קטן", כך נפתחת ההודעה על חלקו של האמן הרב-תחומי הוותיק גד אולמן בתערוכה קבוצתית שתיפתח מחר בגלריית בית יד לבנים ברמת-גן, באוצרותה של יאירה יסמין, שאותה יחלוק עם האמנים רבקה מרגולין ו-ולאדי אלון.

"תכנונים אורבניים", לרגל תמ"א 38, ליתר דיוק, נאלץ אולמן כסוף השיער לאחוז בגיל 86 במקל הנדודים ולעבור ממקום למקום, אמנם בתוככי תל-אביב; מעבר שמוצא אותו עמוס בתכולה מהסטודיו רחב הידיים שהוא נוטש בלי דעת מה לעשות עם פריטיה. אולמן נותן ביטוי למצוקה שאליה הוא נקלע במיצב, מלווה בסרטון וידאו, שיציג בתערוכה. איך ומה? לשם כך מומלץ לקפוץ אליה ולראות.

גד אולמן (צילום: יאירה יסמין)
גד אולמן (צילום: יאירה יסמין)

אמנם ניתן לומר בשפה לא מתחשבת ש"אולמן נתקע עם הסחורה". אבל רק "ניתן". כי למעשה מדובר בחיים של אמן, "כשגיליתי כל כך הרבה דברים שהיה לי קשר עמוק אליהם ופתאום אני לא יודע מה לעשות איתם, לאחר שהמשאית שבאה לפנות, התמלאה לגמרי".

אתה קורא לקהל לבוא ולקנות מאוצרותיך?
"לא, זאת לא תערוכה לשם מכירה. אפילו לא ספרי האמנות שכל כך אהבתי. השארתי אותם על איזה ספסל, שאחרים ייהנו. ולי כאב הלב, אל תשאל. מצד שני אני מנסה להרגיע את עצמי שלא צריך לעשות טרגדיה מכל דבר. אנשים הרי עברו מארץ לארץ ו-ויתרו הרבה יותר. והמסקנה? כנראה, עלי להשלים עם הגזרה שנפלה עלי".

אם לעבור לסיפורו האישי של אולמן, צייר, פסל, גרפיקאי ועוד, שהוא מהאמנים שכמעט אין מי מאיתנו שלא נתקל באחת מיצירותיו, שרבות מהן אינן ספונות במוזיאונים ובגלריות, אלא נטועות במרחב הציבורי. אינכם מאמינים? טביעת האצבעות האמנותית שלו ניכרת, בין השאר, בנמל חיפה, בבית אסיה בתל-אביב, באוניברסיטת בר-אילן, במלון "המלך שלמה" באילת, בבית יד לבנים בכרמיאל, במרכז חדרה ואפילו בשגרירות ישראל בבואנוס-איירס.

אולמן נולד בתל-אביב באמצע שנות ה-30 במשפחה יקית שופעת שמחת חיים ופתוחה לאמנות, שאליה נסחף לא רק הוא, אלא גם אחיו, מיכה, חתן פרס ישראל ותרצה, הצעירים ממנו. ההתחלה הייתה כשחלה בסקרלטינה (שנית), מחלה שדרשה ממנו להיות בבידוד, כמו הקורונה דהיום אבל יותר זמן, כשכילד בעל דמיון עשיר ידע איך ליצוק בו תוכן. הוא תלש מהחלונות את הניירות שאטמו אותם לשם האפלה (זה היה בתקופת מלחמת העולם), לקח את מספרי הציפורניים של סבתו, גזר מהנייר דמויות שהכיר מאגדות ואותן האיר בפנס. אותו תיאטרון-צלליות מאולתר היה יריית הפתיחה לקריירה המפוארת של אולמן.

הוא היה במכון אבני תלמידם של יחזקאל שטרייכמן ושל אביגדור סטימצקי ובבצלאל היה תלמידו של מרדכי  ארדון, אבל יותר מכל הושפע מרוח החופש במשפחתו, שהביאה אותו להתפשט על פני תחומי יצירה מגוונים. כשאולמן נשאל מה מריץ אותו ביניהם, הוא משיב: "זאת שאלה ששאלתי לא פעם את עצמי. כנראה, זהו מעיין כזה שנובע מעצמו אצל מי שהתברך ביצירתיות. רוצה דוגמה?"

"כשעבדתי עם הארכיטקט מאיר פינצ'וק, הוא סיפר לי שהיה אצלו איזה אדם תמהוני עם סנדלים, מכנסיים קצרים וכובע טמבל, שאמר לו שהוא הולך לבנות מלון באילת. 'תביא לי רעיון מה לעשות איתו'. לא היה עלי שום רעיון, אבל כשאמר שברצונו לקרוא למלון על שם המלך שלמה, פתחתי את ספר הספרים ובא לי הרעיון על ספינה פיניקית שמגיעה לאילת. ולמה באילת? - כי מכרות שלמה לא הרחק משם. העברתי איזו הצעה ושנה שלמה לא קיבלתי שום תגובה. 

"פתאום הגיע אלי טלפון מאיזה איש במבטא אנגלו-סקסי והציג את עצמו כדייויד לואיס. הסתבר שכמתנדב בעבר בקיבוץ הוא היה האיש עם כובע הטמבל, שעלה אצלו החזון של מלון באילת עם מרינה. מכל ההצעות לעיצוב המלון, הוא בחר את ההצעה שלי, שהייתה על דף מצ'וקמק. בקיצור, התפטרתי מעבודתי בהארץ, כמעצב של העיתון ואת מה שעשיתי במלון, במסגרת של עיצוב כולל, אפשר לראות עד היום באילת..."

עכשיו הבנתם? - אולמן הוא איש של סיפורים מרתקים, אבל לדאבוננו צר כאן המקום מלהכילם. רוצים דוגמית? פתאום, אין לי מושג איך, אולמן מנתר אל ה...מדברן בנגב של 2017. "איכשהו נהיה לי שיגעון לעבוד עם כוחות הטבע, כלומר שבשבות שהרוח תניע ותעיף אותם", הוא משחזר. "הקמתי במדבר קונסטרוקציה שהייתה עשויה מצינורות השקיה וככה זה היה בשטח. כשהגיע עניין השריפה, הרי בסוף הם שורפים הכל, פירקתי את זה במהירות, גייסתי מישהו עם טנדר והעברתי את העסק אלי, לחצר. כי עבודות שלי לא נוצרות בשביל לשרוף אותן בסופו של דבר".

"מזמן השלמתי עם זה, שלא כולם אוהבים אמנות וזה לא מעניין אותם", הוא מעיר. "כשסיפרתי לחבר שלי ב... משחק מטקות על התערוכה החדשה, הוא אמר שהוא לא רוצה לסבול. 'אני לא יכול לראות את הדברים האלה', הוא אמר ולפחות התנצל על שלא יבוא - והמשכנו לשחק".

כן, מטקות. חוף הים של תל-אביב מהווה מרכיב חשוב בחייו של אולמן מאז שחר ילדותו, כשהחוף הבתולי עדיין לא הולבש בשלמת בטון ומלט של מלונות רחוב הירקון. אולמן מגיע לשם רכוב על אופניו - חלילה לא חשמליים ו"אני נהנה לשחק שם מטקות כמו אז".

אם לא היית קושר את חייך באמנות, היכן היינו מוצאים אותך כיום?
"בגיל 16 משאת נפשי הייתה להיות... ממציא. כבר אז, כשאורי זוהר ישב לידי בכיתה, המצאתי פטנטים. יכולתי להיות ממציא, מהנדס, אולי טייס, או כל דבר שנתקלתי בו, אבל בסופו של דבר נראה שהאמנות הכי הדבר הכי נכון בשבילי. אני רואה את היצירה שלי כשליחות, כשאני מפיץ הדפסים בעלויות יצירה שוות לכל נפש וכשהיצירות שלי במרחב הציבורי מאפשרות לקהל חשיפה לאמנות כל הזמן, בלי מוגבלות של גלריות ומוזיאונים".