נשר (67) נולד וגדל ברעננה. הוא החל את דרכו כשחקן בשנת 1976, ובמרוצת השנים הפך ליוצר רב־תחומי, בין היתר כתסריטאי (הסרטים “בלוז לחופש הגדול", “האיש שבא לכמה תווים", “אגדת האיש ששתק"), ככותב וכמנחה תוכניות (“שיישאר בינינו" ו"פונדק הרוחות"), כאורח בתוכניות (“סופשבוע", “קרובים, קרובים"), כאיש רדיו (“ציפורי לילה" ו"תושב חוזר" בגלי צה"ל), כסופר (“אחד מרעננה") וכמובן כשחקן.
האירוע המוחי שבו לקה עורר הדים, בין היתר משום שצוות מגן דוד אדום שהוזעק לביתו ביקש לפנותו, אך נשר עצמו התנגד לכך, ולבסוף הצוות עזב, בשל החוק האוסר על צוותי מגן דוד אדום לפנות חולה לבית חולים אם הוא מתנגד. בעקבות האירוע הקים משרד הבריאות ועדת בדיקה, שקבעה כי הצוות נהג כהלכה, אך הוחלט לגבש נהלים ברורים למקרים מסוג אלו בעתיד.
בעקבות האירוע המוחי אושפז נשר בבית החולים בילינסון, ורבות מיכולותיו, בעיקר יכולות הדיבור כאמור והתנועה, נפגעו קשות. כעבור כשלושה שבועות הועבר לבית חולים לוינשטיין, שם החל את מסע השיקום.
“מהאירוע עצמו אני לא זוכר דבר", הוא אומר. “מהרגע שפקחתי את עיניי וראיתי דמויות סביב המיטה שלי – אני כן זוכר. במשך השנים השתנתה תמונת המלחמה, אבל היא עודנה נמשכת. ההתחלה הייתה בכיסא גלגלים. לא דיברתי. רגל ימין ויד ימין משותקות. כשדיברתי, זה אומר שיכולתי לבטא שמות של עצמים: ‘שולחן’, ‘מיטה’. אחר כך יכולתי לומר שלוש מילים. אבל גם המעבר למשפטים מורכבים הוא רגע משמעותי ביותר. גם היום, כשאני עומד לבד על הבמה ואני נחשף לביקורת וצריך לענות לשאלה שעולה, זה שלב חדש במסע שלי חזרה".
למרות הרזומה העשיר, נשר אינו מתרפק על ימי הזוהר. “חובת ההוכחה עדיין עליי", הוא אומר. “אני לא מרגיש שעשיתי את מה שאני אמור לעשות. דווקא עכשיו, דווקא בשל המכה הקשה שעברתי, אני מתייצב נכון יותר".
בתקופת השיקום החל נשר לעבוד על ספרו “המוח שלי ואני", רומן אוטוביוגרפי שבמסגרתו הוא מספק הצצה לעולמו הפנימי ולהתמודדות הפיזית והנפשית שלו עם הפגיעה המוחית. הספר, שראה אור השנה, היה בעיניו חלק מתהליך התרפיה והשיקום.
“התחלתי לכתוב כי לא הייתה ברירה אחרת", הוא אומר. “עדינה שריד, מהמרפאה לריפוי בעיסוק בבית החולים לוינשטיין, שמה לב שאני מדבר קצת יותר טוב מאשר אני כותב. היא הציעה שאניח לכתיבה שגוזלת ממני המון אנרגיה - לא רק לבחור את המילים, אלא לארגן אותן למשפטים - והציעה שאדבר והיא תכתוב בדיוק את מה שאני רוצה להגיד. היא לא תוסיף אפילו פסיק. אמרתי לעצמי: ‘אם היא רוצה כל כך, בוא ניתן לזה ניסיון’. וכך ישבנו כל בוקר, כשאני מקשקש והיא כותבת. זה הספר".
כשעזב את בית לוינשטיין כעבור חצי שנה, נשר ניסה להשיב לעצמו את יכולת הכתיבה המוטורית, אך נתקל שוב בקשיים: “ניסיתי לעבוד על הכתיבה עם כל מיני אנשים, וזה לא הלך. אשתי דיברה עם עדינה שריד, והיא הסכימה לבוא אליי הביתה בכל יום שישי ולעבוד על מה שייצרתי. הכי קריטי היה שהיא יכלה להקריא לי את מה שכתבתי. כי לבד אני לא יכול להבין מה שכתבתי. מזה נולד הספר".
התרעות פיקוד העורף