זה היה כנראה רק עניין של זמן עד שהוצאת הספרים הגרמנית Suhrkampתפנה אל הסופר והעיתונאי טוביה טננבום ותבקש ממנו להיכנס אל תוככי שכונת מאה שערים בירושלים תחת זהות של עיתונאי. כמו בפעמים הקודמות, שבהן נכנס במסווה לתוככי קהילות סגורות על מנת לכתוב עליהן, גם הפעם ההוצאה שילמה מקדמה, וטננבום יצא למשימתו עם רעייתו איזי הצלמת.

עד כה, למרות רגעים מורטי עצבים, הסידור עבד נהדר והניב ארבעה רבי מכר ועוד ספר אחד פופולרי: בספר “איך לאלף יהודי” (2020) כתב טננבום על האנטישמיות בבריטניה תוך תיאור פגישותיו עם תושבים ברחבי הממלכה, בין היתר עם ניאו־נאצים ועם משתתפי ועידת צמרת של ה־BDS. בספר “שלום, פליטים” (2018) עסק בפליטים ממלחמת האזרחים בסוריה ובדק מדוע הם זכו לבית פתוח דווקא בגרמניה.

ב”שקרים שכולם מספרים” (2016) קרע טננבום את המסך מעל התקינות הפוליטית שהולכת ומשתלטת על ארצות הברית, כפי שעלה מחוויותיו במסעו בין 28 מדינות. ב”תפוס ת’יהודי” (2014) עסק בביטוייה של האנטישמיות החדשה, כפי שעלו מסיורים שערך ביהודה ושומרון; וב”אני ישן בחדרו של היטלר” (2011) כתב על מפגשים עם אנשי רוח, אמנים ופוליטיקאים, צעירים מוסלמים וניאו־נאצים בגרמניה. הספר הופיע ברשימת רבי המכר של “דר שפיגל” ובהמשך ראה אור בעברית ובאיטלקית.

“אין לי אף פעם תזה מוכנה מראש, ולכל מקום שאני בא אליו אני מתחיל מאפס”, מספר טננבום. “ההוצאה אומרת לי: סע לגרמניה ותשהה עם הפליטים. סע לבריטניה, יש לך כך וכך זמן עד להגשת הספר”.

לאחרונה סיים טננבום את חמשת החודשים שבהם חי בשכונת מאה שערים לצורך כתיבת ספרו הבא. “כשהגעתי למאה שערים, אשתי ואני השתכנו במלון צפניה בקסבה החרדית. התלבטתי. האם אגיד שאני גרמני? החלטתי ללכת ברחוב וללמוד את השטח. שוטטתי בין מוסדות הפרושים, גור, בעלז, צפיתי מהמלון על ההפגנות בצומת צפניה־יחזקאל ועדיין לא ידעתי איך אקרא לעצמי. הסתובבתי במאה שערים ליד השטיבלעך, ואז חמישה אנשים ניגשו אליי ושאלו אותי ביידיש: ‘טוביה, איך אתה מרגיש?’. הבנתי שאני לא יכול לבוא כדמות בדויה. אם במאה שערים בשטיבלעך הם יודעים מי אני, אני לא יכול להגיד שאני גרמני. הפעם באתי עם השם שלי”.

זה היה יותר מבהיל או יותר בטוח?
“זה פשוט אתגר שונה. היה מעניין לראות איך החסידים פתחו את הדלתות בפניי והזמינו אותנו לארוחות שבת. ראיינתי כמה אדמו”רים, שבדרך כלל נמנעים מראיונות, למשל האדמו”ר של חסידות תולדות אהרן. לא דיברתי יידיש שנים ארוכות, ומאז שהגעתי למאה שערים היא חזרה אליי. יצאה לי מהבטן. כשמדברים איתם ביידיש, הם נהיים רכים. הם מרגישים טוב איתך. מישהו אמר לי: ‘כשאתה מדבר איתנו יידיש, אנחנו מרגישים שזה לא אני ואתה מדברים, אלא אלו הסבא שלי והסבא שלך שמדברים’. מישהו שהכרתי בחסידות לעלוב שלח לי צילום מעלון השבת האחרון, עם סיפור על אבא של סבא שלי. יש יותר מדהים מזה?”.


“חרדית" שוטפת

טוביה טננבאום (צילום: איזי טננבאום)
טוביה טננבאום (צילום: איזי טננבאום)

עבור טננבום (64), שנולד בבני ברק למשפחת תערובת חסידית־ליטאית, החיים במאה שערים היו מעין שיבה הביתה. אביו היה ראש ישיבה ואמו ניצולת שואה. “הייתי ילד טוב”, הוא מספר. “הקפיצו אותי חמש כיתות. סיימתי את ‘הישיבה הגדולה’ כשהייתי בן 14. הייתי זה שמדליק את האורות בבית המדרש בבוקר ומכבה אותם בלילה”.

בהמשך עבר ללמוד במוסדות של החינוך הדתי־לאומי, בהם ישיבת “מרכז הרב” בירושלים. “הגעתי למסקנה שמה שהרבנים מלמדים אותנו בעולם החרדי הוא לא נכון: מהלבוש ועד דרך ההתבוננות על נשים. הייתי מראה להם ספרי קודש ואומר להם: פה כתוב כך וכך, בשונה ממה שאתה אומר. מדי פעם הם לא ידעו מה לענות לי. ואם התשובה הייתה: ‘הרב שך אמר’, הייתי עונה: ‘בשבילי הוא אלעזר, חבר של אבא שלי’”.
אחר כך הסיר את הכיפה. “התגייסתי לצבא, ואחרי השחרור רציתי ללמוד באוניברסיטה, אבל בשביל המשפחה שלי זו הייתה בושה אדירה שבנם הולך לאוניברסיטה, אז פשוט עליתי על מטוס לניו יורק", הוא משחזר. "המשכתי באוניברסיטה במשך 15 שנים, שבהן למדתי מתמטיקה, מדעי המחשב, ספרות אנגלית, עיתונות, תיאטרון,

כלכלה ועוד. באמצע שנות ה־90 ייסדתי את התיאטרון היהודי בניו יורק. בשנתיים האחרונות, בגלל הקורונה, אין הצגות". כיום הוא מתגורר בארצות הברית ובגרמניה לסירוגין.

כמי שגדל בבני ברק, הוא מדבר “חרדית” שוטפת. “אני מבין את ההיגיון ואת הראש שלהם מאוד טוב”, הוא מספר. “הייתי בישיבת פוניבז’, הסתכלתי על הבחורים, איך הם מדברים בחברותות, והתחלתי לדבר איתם. בתוך כמה דקות הגיעו עוד ועוד אנשים. יצאתי משם אחרי כמה שעות. אחר כך ישבתי בישיבת חברון בירושלים, בין 1,500 תלמידים, וגיליתי שרובם קראו את ספריי. בזמני, בחורי ישיבות לא היו קוראים כאלה דברים”.

במהלך חמשת החודשים הללו הספיק טננבום לשהות במחיצתם של מי שנתפסים כקיצונים ביותר, בהם הרעבע של חסידות "תולדות אהרן" והרעבע של חסידות “שומרי אמונים”. “הם ממש מעניינים, ובשונה ממה שאנשים חושבים עליהם, הם מאוד פתוחים, סימפטיים ואוהבי אדם אמיתיים”, אומר טננבום. “בשהותי שם גיליתי את הפתיחות שלהם, ההומור המדהים שלהם והכנסת האורחים שלהם. כמעט לא הייתה שבת שבה לא הוזמנו, אשתי ואני, לארוחות השבת, ותמיד ביד פתוחה ומבלי ניסיון להשפיע על אורח החשיבה שלי”.

אבל יש גם סכנות.
“הסכנות, כפי שאני רואה אותן, מקורן בהנהגה. כל עוד שהרעבע הוא טוב, כל עוד שראש הישיבה הוא טוב, אין סכנה מוחשית. אבל כשהמנהיג סוטה מהדרך וסוחב את החסידים או התלמידים איתו, זה יכול להגיע למחוזות מאוד לא נעימים. הרב אליעזר ברלנד מישיבת ‘שובו בנים’ הוא דוגמה אחת. כמובן שיש בעיית הנהגה לא רק אצל החרדים ולא רק אצל היהודים”.


ג’יבריל רג’וב ואני

במהלך התחקיר לקראת הכתיבה, עוד לפני שהגיע לשכונה, הציג את עצמו טננבום כטובי, עיתונאי גרמני. “זו לא התחזות”, הוא מדגיש כמי שפרסם בשנים האחרונות טורים באתר הגרמני “די צייט”. “אני באמת עיתונאי גרמני וזו המציאות”. כתוצאה מחילוקי דעות במערכת שסבבו סביב נושא האנטישמיות, טננבום כותב כיום רק כתבות רוחב בגרסה המודפסת של העיתון.

הבחירה לא לציין שאתה יהודי כשאתה עוסק באנטישמיות היא משמעותית.
“למה אני צריך להגיד שאני יהודי? עיתונאי שמגיע מ’הניו יורק טיימס’ אומר: ‘שלום, אני נוצרי’? ‘שלום, אני אתאיסט’? אנשים רואים גרמני שמן עם משקפיים אדומים מצחיקים ושלייקס, שמדבר במבטא שונה, ומשום מה נותנים בי את האמון שלהם. הדבר הראשון שהם מדברים עליו הוא היהודים”.

זה כל כך מעסיק את הגרמנים?
מאוד. זה מה שמפחיד. מעולם לא רציתי לכתוב ספר על אנטישמיות. כשעבדתי על הספר ‘תפוס ת’יהודי’ ביליתי לילות וימים עם ג’יבריל רג’וב (בכיר הפת”ח – כס”ו). היינו חברים קרובים. עשינו ספורט ביחד, צעדנו ברגל מרמאללה ליריחו. תקשרנו באנגלית ובערבית. כשנודע לו שאני יהודי, זה לא היה נעים. הכבוד שלו נרמס, כי הוא לא הצליח לזהות שלא רק שאני יהודי, אני גם ישראלי. הייתי ישן אצלו בבית, הוא היה מסתכל בטלוויזיה הישראלית. הייתי שואל: ‘מה היהודים אומרים?’, והוא היה מתרגם לי. מה יש לי לומר עליו? שהוא אדם מצחיק ומעניין לאללה, חכם, אכזר, רשע, טוב לב, חבר אמיתי עד ששמע שאני יהודי”.

איך אתה מסביר את ההתעסקות בעם שהוא מיעוט?
“האנטישמיות היא סוג גזענות מאוד מעניין. בשביל לשנוא יהודי את לא צריכה שיהיה לך יהודי ברחוב. במהלך עבודתי על הספרים הקודמים הלכתי ברחוב ושאלתי סטודנטים מה מפריע להם ביומיום. התשובה הייתה ‘תשוחרר פלסטין’ בשעה שהם אפילו לא יודעים איפה היא במפה. מה שהם יודעים, זה שנגד הפלסטינים עומדים יהודים – וזהו. הייתי שואל שאלות ממש טיפשיות: למשל, מה המרחק בין פלסטין לירושלים, והם היו בודקים בגוגל. הדבר הכי קשה הוא שהרבה פעמים, כשראיינתי בגופים אנטישמיים, מי שבחש בקדירה הוא יהודי. יש לנו הרבה שנאה עצמית. הרבה מהעמותות האנטישמיות ממומנות על ידי יהודים או שיש יהודי שדוחף את זה”.

מכל הרגעים המעניינים שחווה לאורך הדרך, יש אחד שטננבום יישא איתו כל חייו; הרגע שבו השתתף כעיתונאי גרמני בהפגנה של 900 ניאו־נאצים בגרמניה. מבחינתם, כמובן, הוא היה טובי, העיתונאי הגרמני הסקרן. אחר כך הם גילו את עצמם ואת תיאורי מכות הרצח שספג מהם, כשהבינו שהוא לא משלהם, בספרו “אני ישן בחדרו של היטלר”.

אתה לא מפחד?
“ברגע שאפחד, אסגור את העסק. אסור לי לפחד”.