בראשית 73’ עלתה ההצגה “קול קרא והלכתי”, מאת שמעון לוי ובבימוי נסים גבעתי, בתיאטרון צוותא. שיחקו בה רות גלר, אדי מוכתר ונורית גלרון, אז משוחררת טרייה מלהקה צבאית, אבל מי שהדהימה את הקהל הייתה מיה אנגלר־ספקטור בת ה־27, שקנתה את עולמה במשחקה הווירטואוזי בתפקיד חנה סנש.

“כשחיפשו שחקנית שתשחק את חנה סנש, ניסן נתיב, המורה שלי למשחק, המליץ עלי”, היא משחזרת כיום. “תוך כדי החזרות נשאבתי יותר ויותר לדמות. כבוגרת תנועת הנוער העובד והלומד, שהאמינה בהרבה מהדברים שהיא האמינה להם, התחברתי לאידיאליזם הטהור שלה, שהביא אותה לצנוח אל מעבר לקווי האויב הנאצי, הגם שהיה כמעט ברור שהיא תיתפס”.

אנגלר־ספקטור, ירושלמית במקור, זוכרת היטב את המפגש שלה בחיפה עם קתרינה סנש, אמה של חנה. “זה לא היה לה - אישה חזקה, די נוקשה ולא סנטימנטלית - קל לפגוש שחקנית ששיחקה את בתה”, היא מספרת. “התרשמתי ממנה שהיו לה רגשי אשמה, לאחר שחנה יצאה לשליחות הגורלית שלה בתקווה לחלץ אותה, וכשנתפסה, היא, האמא, לא יכלה להציל אותה”.

בעודה מגלמת אז את דמות הצנחנית ההרואית החלה אנגלר־ספקטור חזרות על גרסה חדשנית להצגה שבמרכזה מדיאה, האם הרוצחת את ילדיה. “שחקנים הם עם שנוטה ללכת לקצה”, היא אומרת.

מיה אנגלר ספקטור (צילום: איתי רביד)מיה אנגלר ספקטור (צילום: איתי רביד)


“מה שהיה מעניין כאן זאת לא רק הדמות, שהייתה הכי מנוגדת לחנה סנש, אלא בעיקר מי שבא לביים אותנו, אורי זוהר. אני זוכרת אותו כדמות חזקה של אחד שהרשה לעצמו להיכנס למקומות מסוכנים. הוא אמר לי שהוא לא יכול להמשיך עם הקולנוע והתיאטרון, ובעצם הוא מחפש קרקע יציבה. אכן, בדיוק אחרי שנגמרו החזרות שלנו, הוא החל בתהליך החזרה בתשובה שלו”. ההצגה הזו בסופו של דבר לא יצאה לפועל.

באותה תקופה חזר הבמאי שמחה ספקטור מלימודי התיאטרון הגבוהים שלו בארצות הברית עם חזון לביים כאן הצגה על פי “החותם השביעי”, סרטו המיתי של אינגמר ברגמן. ספקטור בחר באנגלר־ספקטור לתפקיד הראשי, וכשראה כי טוב, המשיך לביים אותה בעקבות ברגמן בהצגת היחיד “פנים אל פנים”, שבה אנגלר־ספקטור נכנסה בכבוד לנעליה הגדולות של ליב אולמן. בהמשך השניים נישאו. אלו היו נישואיה השניים של אנגלר־ספקטור, שלפני כן הייתה נשואה לגדעון אנגלר, פרופסור לפיזיקה ואבי בתה נגה.

התיבה של זך

כבר אז, ב־1973, אמרה אנגלר־ספקטור שפניה אינן נשואות לתיאטרון הרפרטוארי, ואז היא הופיעה בהצגה בודדת בתיאטרון הבימה ולא יספה. “גם כשהציעו לי שם עוד תפקיד, לא התלהבתי להמשיך גם אם שחקן מפורסם שם, שכבר איננו בחיים, אמר לי שאני עושה את שגיאת חיי בכך שאינני נענית להצעה”, היא נזכרת. “יצא שהייתי ונשארתי שחקנית מחוץ לממסד”.

את מצטערת על כך?
“אין על מה להצטער. מה שקורה, קורה. ואם יש רגעים של צער, אני מיד מבטלת אותם. עשיתי דברים מעניינים בחיי, ואני עוד רוצה לעשות”.
בשלב מסוים החלה בכתיבת שירה עד שמתישהו המשוררת שבה די דחקה הצידה את השחקנית שבה. היא לא ידעה אם שיריה הם בעלי ערך, “עד שמישהו הציע לי לשים כמה שירים בתיבת הדואר של נתן זך ונראה מה שיהיה”. להפתעתה, זך פרסם משיריה בכתב עת ספרותי שהוא ערך בלי להכיר אותה. “עם זאת, חיידק המשחק אף פעם לא עזב אותי”, היא מבהירה. “מתישהו השלמתי עם זה שחיי מתנהלים בשתי פאזות. מי אמר שאסור? זאת בפרט שיכולת המשחק השתמרה אצלי, גם  אם לא נתתי לה הרבה ביטוי בשנים האחרונות. אני לא צריכה שכל העולם ימחא לי כפיים”.

בימים אלה היא חוזרת לכובעה כשחקנית בתפקיד הראשי בהצגה “גלילה” בתיאטרון “הרטה” החדש, שהוקם בין סגרי הקורונה על ידי היזם והמחזאי זוהר רוזן ועל ידי השחקנית והבמאית לירון לוי. התיאטרון פועל בבית ציוני אמריקה שבתל אביב. ההצגה מגוללת את סיפורה של גלילה, אישה מבוגרת היוצאת נגד יזמי נדל”ן, המאיימים לבנות גורד שחקים על אדמתה. “לא במקרה נעניתי לתפקיד”, היא אומרת. “מדובר בדמות אידיאליסטית במובן העמוק של המילה, שכל רצונה הוא להישאר קרובה לאדמה ולשורשים תוך כדי המשכיות לחייה הפשוטים מול הארץ, שמשתנה סביבה לנגד עיניה”.