אב ובתו, המעלים יחד הצגה, הם תופעה נדירה, אפילו נדירה מאוד. ברם, צביקה ואלינה פישזון מתעלמים בכיף מהסטטיסטיקה וביום שני הצגתם "אחד ואחת" מרימה עוגן בתיאטרון "הסמטה". לקראתה הם מתייצבים לראיון משותף.
צביקה, האב, 73, מסביר: "מכיוון ששנינו באים מרקע של תיאטרון פיזי ולמעשה למדנו אותה תורה, זאת הייתה רק שאלה של זמן מתי נעשה משהו ביחד מאחר שיש לנו דמיון דומה ומאז שאלינה הייתה קטנה, דיברנו על אותם דברים".
אלינה, הבת, 32, רווקה, ממשיכה את דברי אביה: "ההצגה נולדה מתוך רצון לשתף פעולה. זה היה המנוע לכל העניין, שהתחיל מכל מיני אימפרוביזציות כדי לבדוק איך עושים את זה".
צביקה: "בסוג כזה של תיאטרון, כשאין מחזה כתוב מראש, בחנו איזה פוטנציאל יש למפגש הבימתי בינינו".
אלינה: "התנהל מעין פינג-פונג בין המחשב שבו כתבתי את המחזה לבין חדר החזרות. מה שהתחיל בסלון בית ההורים, ברעננה, בתקופת הסגרים, נמשך במקום שבו תרגלתי מדיטציה וממנו עברנו לסטודיו של להקתו של אבשלום פולק, שם אבי מופיע בדרך כלל".
צביקה: "כשהבנו את הפוטנציאל, גיבשנו את סיפור המסגרת, על דון, שחקן מזדקן ודחוי ועל מונה, נערה יתומה שהוא אסף באיזה מתנ"ס. הם יוצאים למסע של חיפוש אחר קהל. כי קהל זה מה שהוא רוצה. הבנ'דם חייב להופיע, אבל אף אחד לא רוצה לראות אותו. בכל פעם שהוא מתחיל בדברי הפתיחה, הוא לא מצליח לסיים אותם, כי הקהל עוזב תמיד".
אלינה: "בסך הכל התפיסה האמנותית שלנו מאוד דומה, אבל יש פער גילים, מה שגורם לצביקה (כך היא קוראת לו לעתים בסחבקיות - י.ב-א) להיות לפעמים איטי, מה שנתקל בחוסר סבלנות מצידי. אבל כשדיברנו על הכל ושום דבר לא נשאר בפנים, נמנעו ויכוחים גדולים".
אלינה: "כשהיו עוד עיניים בחזרות, לפי התגובות הראשונות, עם צחוקים פה ושם, ראינו שעם כל העצב והחמלה, בכל זאת בבסיס אנחנו מביאים איזו קומדיה".
פישזון, בנם של רופאה ושל צייר, עלה ארצה ב-58' מלנינגרד דרך פולין במה שנקראה "עליית גומולקה". לאחר גלגולים, הם התמקמו בתל-אביב. והנטייה למשחק של ה"תכשיט" שלהם? - "זה דחף שהיה חבוי בי. לומר אז שאני רוצה להיות שחקן, זה נשמע לא רציני. ניסיתי כל מיני דברים עד שהרגשתי שאני חייב ללכת עם האמת שלי, שאותה מצאתי אותה בסטודיו של ניסן נתיב. ברגע שהתאפסתי על תיאטרון, דברים בחיים שלי נעשו יותר קלים".
(צוחק) "שונה מאלינה. יוסי, עד היום חבר מאוד טוב שלי, הוא אישיות מורכבת עם פתיל קצר, אבל הוא כל כך יצירתי, כל כך יודע תיאטרון, שלעבוד איתו היה קשה, אבל למדתי ממנו המון". וה"בונוס" מכך היה שלפני 20 שנה מצאת את עצמך בתיאטרון המחול של ענבל פינטו ושל בנו, אבשלום, שאיתו אתה ממשיך עד היום. "נכון. ראיתי אצלם את המופע 'אויסטר' - והתאהבתי בדבר הזה, מחול". כל השנים מאז המשכת להיחשב כשחקן, כשלא הודית בכך שבגיל די מתקדם הפכת למעשה לרקדן. "באחרונה אני מודה שאני גם רקדן, לאחר שנים שחששתי מכך, כשראיתי את הפער ביני לבין הרקדנים המקצועיים".
אלינה: "הפוך!"
צביקה: "זה נכון שלא דחפתי אותה לתיאטרון; רציתי שהיא תהיה... וטרינרית. כמי שאוהבת חיות, זה נראה היה לי בטוח יותר".
"הייתי תמיד בכיוון של אמנות ובתיכון למדתי במגמת תיאטרון", היא מעידה. כשהשתחררתי מהשירות הצבאי כאלחוטנית, כאוהבת חיות וכמי שהייתה מתנדבת בחוות, ישר הלכתי ללמוד הדרכת רכיבה טיפולית. אם לא פניתי מיד לתיאטרון, הרי זה מפני שהייתי מאוד ביישנית ומופנמת".
לבסוף, כדי להסיר ספק, לאחר שהתגברה על החסמים, אלינה לא רק שלמדה תיאטרון, אלא גם הפכה לשחקנית יוצרת ולבמאית מוערכת בתחום התיאטרון הפיזי. היא מודה, שבדרך לקואליציה הבימתית הנוכחית שהיא הקימה עם אביה בהצגת "אחד ואחת", תפסה מרחק ולמען העצמאות שלה הרחיקה ללימודים בברלין, בלונדון, בניו-יורק ובספרד.
"גם כשפניתי לתיאטרון הפיזי, לא הבחנתי שאני במסלול של אבא", היא מעירה. "רק בנדודים שלי קלטתי כמה שהדמיון בינינו רב".
צביקה, אם אבקש ממך לסכם במשפט מה שאתם מביאים לקהל בהצגה החדשה?
"קסם, זה מה שאני מקווה שאנחנו מביאים לקהל".
התרעות פיקוד העורף