השנתיים האחרונות, תקופת הקורונה, גרמו למחזאית, התסריטאית, הבמאית והשחקנית הדר גלרון לתהות אם אולי היה עליה לבחור במסלול אחר לחיים. “אני חתולת רחוב. מרדתי בבית, בבית הספר ובקהילה הדתית כדי למצוא את עצמי. בתקופת המשבר הייתי חייבת להזכיר לעצמי מה הייעוד שלי”, היא אומרת כעת.
בשישי הקרוב תופיע גלרון בהצגת הבכורה של “ג’ון גבריאל בורקמן”, מאת הנריק איבסן ובבימויו של יוסי יזרעאלי, שמועלית על ידי “אנסמבל אספמיה” בתיאטרון הבימה. בלב העלילה הטרגית של המחזה ניצב משולש רומנטי: ג’ון גבריאל בורקמן (שמגלם שלום שמואלוב), בעלה של גינהילד (בגילומה של גלרון), היה מאוהב למעשה באחותה התאומה אלה (דליה שימקו), אך הקריב את אהבתם כדי להתקדם בסולם הדרגות בבנק.
המחזה מתחיל כשג’ון גבריאל חוזר לביתו שמונה שנים לאחר שחרורו מהכלא, שבו היה כלוא חמש שנים בגין מעילה בבנק שניהל.
את ההצעה לשחק במחזה של איבסן קיבלה גלרון מהבמאי יזרעאלי. “הוא בא לראות אותי מופיעה בהצגת היחיד ‘שריקה’, ולאחר שהרעיף עליי מחמאות, שאני נבוכה לחזור עליהן, הוא הזמין אותי לעבוד איתו”, היא מספרת.
“נדלקתי עליו. הוא ממש טיפוס. יש לו שפה בימתית ייחודית, דחוסה ומצומצמת. כבוד ועונג לעבוד איתו. בתור דוסית צעירה נמנעתי מלשחק בהצגות שמא יבקשו ממני לעשות דברים שאני לא מוכנה להם. פחדתי לאבד את החופש שלי וחששתי מפני שחיקה כפי שקורה לשחקנים בתיאטראות הרפרטואריים שעובדים 20 ערבים בחודש. לשחק באנסמבל זה פתרון מעולה וכיף גדול. זו מחויבות התואמת את מידותיי”.
תנועת מטוטלת
גלרון נולדה באנגליה ב־1970 בשם נורית הדר, בת שנייה מבין חמישה ילדים. בשנת 1983 עלתה המשפחה לישראל. אביה, ששימש שליח הסוכנות, נשאר באנגליה כמורה לעברית. “אבא תמיד ברח מהזהות המרוקאית שלו”, היא מספרת. “אני דווקא הייתי מאוד מחוברת לסבתא המרוקאית שלי”.
בארץ היא למדה בבית הספר הדתי לבנות “צייטלין”. אחד האירועים המכוננים בחייה התרחש אי שם בערב חתונתה של אורלי, אחותה הגדולה והחרדית. “פתאום היא אמרה לי: ‘אני כל כך מקנאה בך’”, היא נזכרת. “כששאלתי: ‘למה?’, היא אמרה: ‘כי את עושה את מה שאת רוצה’. כל החיים שלי כאאוטסיידרית היו רצף של מלחמות, מאבקים ושבירת קירות, והנה במשפט אחד אחותי אמרה לי דבר שלא ידעתי על עצמי וגרמה לי להסתכל על עצמי בצורה אחרת”.
גלרון החליטה להתגייס לצה”ל ושירתה כמורה חיילת בקריית עקרון. לאחר השחרור למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בשנות ה־90 היא הפציעה כאחת מצמד הקומיקאיות הדתיות “נויה ונורית” עם המופע המצליח “בידור כהלכה”. השותפות הזו עם נויה שוסטר־מנדל, חברתה לצמד הבימתי, החזיקה תשע שנים. “היה לנו ויכוח אם אנחנו עושות בידור או סאטירה. נויה רצתה הומור, אני רציתי סאטירה, לכן נפרדנו”, היא מספרת.
מאז יצרה והעלתה מופעי סטנד־אפ וסאטירה כגון “פולסא” ו”חוזרת בתשוקה”, כתבה את המחזות “מקווה” ו”הסודות” (האחרון עם אבי נשר; כתבה עמו גם את התסריט לסרט), יצרה מופעי יחיד והפציעה בתפקידים שונים על המסך הקטן והגדול. כמו כן, היא הייתה מיוצרי וכותבי הסדרה “הרמון”, שקיבלה השראה מסיפורן של נשותיו של גואל רצון.
היצירות שלה לא פעם מותחות ביקורת על החברה הדתית, על רבניה ועל יחסם לנשים. “עם עליית ‘פולסא’ הייתי בטוחה שיסקלו אותי בגלל ציטוטי רבנים שהבאתי והאינטרפרטציה שנתתי להם. למשל, על נשים שעד היום מחפשות את הקול שמפיקה הערווה שלהן, ומשוכנעות שמשהו אצלן לא תקין”, היא מספרת.
נרדפת?
“בוודאי. בארץ ובחו”ל. כשהצגתי את ‘חוזרת בתשוקה’ (שכתבה עם גיסה אהרון פוירשטיין) באירלנד ובפראג, אשת הרב גילתה לי שהם קיבלו פניות מהרבנות בארץ בדרישה לבטל את ההופעה שלי מחשש שאשחית את אנשי הקהילה. צחקתי. זה החמיא לי שמישהו ברבנות בירושלים עוקב אחר הופעותיי בעולם. שאלתי אם הוא עושה זאת במשרה מלאה.
מנגד, הרדיפה עזרה לי לקדם את המופעים. למשל, כשהוזמנתי להופיע עם ‘פולסא’ בשכונת בית וגן בירושלים, פשקווילים המגנים אותי ואת ההצגה נתלו ברחבי השכונה החרדית. כשהגעתי להופעה, האולם היה מפוצץ בגברים ונשים ובני נוער.
אומנם מיתנתי קצת את התכנים, אבל גיליתי שזה הפרסום הטוב ביותר שקיבלתי. ההצגה רצה 600 פעמים. בעקבות ‘מקווה’, נשים חרדיות התקשרו לבשר לי שהשיגו מימון להקמת מפלגת נשים וביקשו שאעמוד בראשה. נאלצתי לאכזב אותן, אני לא מתקרבת לפוליטיקה”.
על מה את מוחה?
“בראש ובראשונה אני מוחה על הריקבון. מאות ואלפי שנים אין שינוי, אז דברים נרקבים. כשהעלינו את ‘מקווה’ בתיאטרון בית ליסין, נלחמתי על סוף ההצגה - התאבדותה של הכלה במי המקווה. ציפי פינס (מנכ”לית התיאטרון – ר”ק) חשבה שאי אפשר לסיים כך את ההצגה, ואני טענתי שאי אפשר שלא לסיים כך את ההצגה. מוכרחים להעז ולשנות נורמות וחוקים מהיסוד, גם אם זה מפחיד”.
בכוחה של סאטירה לחולל שינוי?
“הייתי בת 16 כשהכרזתי שהפיוט ‘אשת חיל’ הוא ‘חוזה עבדות לנשים’, וחטפתי סטירה. לעומתי, בתי הבכורה נעמה (כיום בת 22 – ר”ק), בוגרת החינוך הדתי, השיגה בגיל 18 את מה שהגעתי אליו בגיל 35. השינוי קורה גם בזכות השיח הפתוח והמדרשות. כיום נשים יוצאות לעבוד, הן חכמות, משכילות ומצליחות.
מנגד, ראיתי פשקווילים בשכונות חרדיות שקוראים לנשים לקנות ‘כדורים לשלום בית’. אנחנו חיים בתוך תנועת מטוטלת, ועד שיהיה שינוי מהיסוד ייקח זמן”.
כיום את רחוקה מהדת?
“הביקורת שלי מופנית לממסד הדתי. המרתי את הדת באמונה, ואני מבדילה בין אלוהים שברא את האדם לבין אלוהים שנברא על ידי בני אדם. לאורך ההיסטוריה השתמשו באלוהים להצדקת פשעים נוראים. לעתים אמונה יכולה להיות דבר מסוכן. ההבדל בין דת לאמונה דומה להבדל בין נישואים לאהבה”.
גירושים
בשנת 2003 החליטה גלרון לוותר על השם נורית שנתנו לה הוריה ולקרוא לעצמה בשמה החדש: הדר גלרון. “שינוי השם התקבל באופן חלק. פה ושם אנשים מתבלבלים ואומרים לי ש’אחותי הגדולה’ נורית גלרון שרה מאוד יפה”, היא צוחקת.
ב־2019 כתבה גלרון את המחזה “חג המולד היהודי הראשון שלי” הדן במשבר הזהות של יהודי צ’כיה, והוצג בתיאטרון העירוני של פראג באוקטובר 2021. בנוסף, זה שלוש שנים היא מופיעה עם הצגת היחיד המרגשת “שריקה - אמי היהודייה הייתה מזכירתו של ד”ר מנגלה”, מונודרמה שהוצגה לראשונה בתיאטרונטו 2019 על פי ספרו של יעקב בוצ’ין, בעיבודה של גלרון ובבימויה של חנה ואזנה־גרינולד, העוסקת במצוקת בני הדור השני לשואה.
“אין לנו רקע שואתי במשפחה, ואלמלא הטראומה הפרטית שלי, מותה לפני חמש שנים וחצי של אחותי יעלי, לא הייתי יכולה לגעת בחומרים האלה”, אומרת גלרון. “מותה הרעיד לי את אמות הסיפים של הנפש”.
תקופת הקורונה עיכבה לא מעט פרויקטים של גלרון: “שריקה”, שתורגמה לשמונה שפות והועלתה על במות בלונדון, ניו יורק, פראג, מיאמי, טקסס וקרואטיה – הפסיקה להציג; והמחזה “מקווה”, שתורגם ל־19 שפות, היה אמור להפוך לסרט בבימויה של הבמאית הפולנייה אגניישקה הולנד, אך זו חזרה בה בשל אילוצי המגיפה.
את הסגרים והבידודים ניצלה גלרון לייסוד בזום של פורום בינלאומי של אמנים בשם (TDA (The Day After. “אמרו שהאמנים והתרבות אינם חיוניים, אז בתור קונטרה הקמתי קבוצת יוצרים מכל העולם כדי לדון במה שיקרה לעולם התרבות בסיום המגיפה”, היא מספרת. "חיכינו לימי ראשון, הפכנו לקבוצת תמיכה אחד לשני, הבאנו למפגשים טקסטים שכתבנו, ואולי יום אחד נשלים את הפסיפס הזה למחזה”.
בינתיים היא מלמדת תיאטרון באוניברסיטת בר־אילן ובסמינר הקיבוצים, ובתקופת הקורונה החליטה גם ללמוד גישור. “שתהיה לי עוד אופציה”, היא משתפת. “יש לי ידע וניסיון בגישור גם בעקבות הסדרה הטלוויזיונית ‘הרמון’. חלק מהנשים תבעו שלא נעלה אותה, פעלנו מולן בהליך גישורי. כמו כן, התגרשתי לפחות 89 פעמים בתפקידים ששיחקתי”, היא צוחקת.
בשנה שעברה היא נזקקה להליך גישור בחייה האישיים בעקבות גירושיה מבעלה ב־22 השנים האחרונות, דניאל פוירשטיין: “הייתי בסערת רגשות ולקח לנו שנתיים להתגרש, הקורונה דחתה את הפרידה. אני מאמינה שצריך להגביל נישואים לעשר שנים עם אופציה להארכה. נפרדנו בצורה הכי מכבדת שאפשר ונשארנו חברים טובים. יש לנו שלושה ילדים משותפים, אנחנו לא זוג כבר כמה שנים, אבל נשארנו משפחה”.