אי אפשר לדמיין את עולם הבמה הישראלי ללא יוסי בנאי, כשם שאי אפשר לדמיין את יוסי בנאי ללא הבמה. היא הייתה עבורו לא רק מקור פרנסה, אלא אוויר לנשימה. היא תמיד הייתה שם עבורו, והוא שמר לה אמונים. גם כשמעת לעת רעה בשדות הקולנוע והטלוויזיה, תמיד שב אליה כבן השב לחוף מבטחים.
עד כדי כך היו קשורים, שעל לוח הזיכרון בכניסה לביתו בשדרות ח"ן בתל אביב נכתב ראשית ש"בבית זה חי אמן הבימה". ביום פטירתו עמדו הצופים בכל אולמות התיאטרון לזכרו במשך דקה אחת. כך זכה לסוג של הדרן אחרון במקום היקר לו מכל.
עם לכתו, הספידו אותו רבים. שוב ושוב חזרה האמירה כי מדובר בגדול האומנים הישראלים של הדורות האחרונים. ואכן, בנאי, שאילו היה חי כיום היה עתיד לחגוג את יום הולדתו ה־90, נחשב למולטי־טאלנט הראשון בישראל. הוא כתב, יזם, שיחק, שר, הצחיק וידע גם לרגש. אך מעל לכל הוא היה נוכח. נוכח בכל צומת אפשרי בתרבות הישראלית: בתיאטרון, בקולנוע, על הבמות, במצעדי הפזמונים, בספרות ובעיקר בזיכרון הישראלי הקולקטיבי.
"יוסי היה ילד של השכונה", מספר האח יצחק, שפנה לקריירה אחרת לגמרי והיה לשופט. "גדלנו בבית פשוט, דל ועני אבל בית שמח. אהבנו לרוץ, לקפוץ לגובה עם חבל, לשחק 'סוס ארוך' ולשחק כדורגל עם כדור מסמרטוטים".
כשהיה מגיע לביקור בביתנו, יוסי לא התבייש להגיד: 'מואיז, תלווה לי פרוסת לחם'. כשאני ואחי שמעון, שעד היום גר בירושלים, היינו מגיעים לבית של יוסי, היינו פודים את ההלוואה בפרוסת לחם. בסוף כל פעולה בצופים, יוסי היה לוקח ארגז ירקות, הופך אותו, עומד עליו ומתחיל לדקלם, לשיר, לספר ולשחק. זה היה מנהג קבוע שלו. לעתים הצטרף גם אחיו, חיים. כבר אז הרגשנו את ניצוצות ההומור, כישרון סיפור הסיפורים והשנינות שלו".
מי שהלחין את השיר הידוע הוא חנן יובל. "הכרתי את יוסי בלהקת הנח"ל. הוא היה הבמאי שלי, ובאותן שנים לבמאי היה מעמד זהה לסגנו של אלוקים", מחייך יובל. "כשיוסי הביא את הטקסט, שמתי לב שיש שגיאה בעברית: הוא כתב 'וְמואיז' עם שווא נע במקום שורוק. הערתי לו. 'אני יודע עברית', הוא ענה לי. 'ככה דיברנו בירושלים'".
בהיותו בכיתה ה', עזב בנאי את בית הספר היסודי ויצא לעבוד בבית דפוס כדי לעזור בפרנסת המשפחה. "הוא לימד את עצמו בצורה נהדרת", אומר יצחק בנאי. "הוא אהב לקרוא ספרים, גמע כל פיסת מידע אפשרית. היה סקרן. היינו אחים אבל חוץ מזה היינו חברים נהדרים. שני הדברים התממשו יחד".
שי מספר כי משום ששניהם היו זקוקים לכסף, הם הופיעו בחלטורות, אף על פי שאסור היה להם: "יוסי היה כותב מערכונים, ושנינו היינו מגלמים את הדמויות בהופעות ברחבי הארץ. בפעם הראשונה שקיבלנו כסף על הופעה יוסי אמר: 'אני רוצה שמישהו פעם אחת בחיים שלי יצחצח לי נעליים. אני רוצה להרגיש פעם אחת עשיר'.
הלכנו למצחצח נעליים בתל אביב, וכשמישהו מהלהקה במקרה ראה אותנו, הוא נתן לנו באבי אבינו. 'אתם לא מתביישים לנצל בן אדם עני בשביל לצחצח לכם את הנעליים?'. זה היה סקנדל גדול בלהקה ולקח בצניעות שיוסי ואני למדנו על בשרנו".
במהלך שירותו הצבאי למד בנאי בסטודיו למשחק של פאני לוביץ' ואף חתם שנתיים קבע בלהקה כדי להמשיך ללמוד אצלה. "יוסף", אמרה לו, "חשבתי על כך, והגעתי למסקנה שאין לך מה לחפש בתיאטרון", כך כתב בספרו "מכתבים ברוח".
אבל בנאי לא ויתר על החלום. הוא פנה ללימודים בבית הספר למשחק של הבימה והצטרף לתיאטרון. "לא הפכתי מיד לקינג ולא הייתי ילד שעשועים", סיפר בראיון ל"מעריב" ב־1984. "באתי מהנח"ל והלכתי להבימה מתוך הכרה ברורה שאהיה בהתחלה מגרש זבובים ג' ומשרת ד' - אבל רציתי להיות שם. הייתה לי שאיפה עזה להיות בקרבתם של כל האריות הגדולים. זו הייתה ממש הגשמת חלום נעורים. חברים שלי מהנח"ל הלכו ל'בצל ירוק', ואני רציתי את הבימה, גם מפני שפחדתי שידביקו לי תווית של שחקן קומי, אחד שיודע רק להצחיק".
ב־1957, דווקא כשהחל לבסס מעמדו כשחקן רפרטוארי מן המניין, עשה בנאי צעד אמיץ. הוא עזב את הבימה וטס לראשונה בחייו לפריז, יחד עם חבריו המחזאי נסים אלוני והשחקן אבנר חזקיהו. "הפריע לי שזה הפך למקום עבודה עם קביעות ומשכורת. כשדבר כזה קורה בתיאטרון, משהו חייב להשתנות", סיפר באותו ראיון ב"מעריב". "רציתי לצאת, לנסות דבר אחר, לקחת אחריות, ואני חושב שעשיתי נכון, כי דווקא חוסר המסגרת נתן לי הרבה יותר אפשרויות הישרדות מאחרים, ואני עושה את הדברים שאני רוצה".
בעיר האורות פגש לראשונה במוזיקה של ז'אק ברל, ז'ורז' ברסנס, אדית פיאף וז'ורז' מוסטקי - ששינתה את חייו. "בברסנס ובברל ראיתי מבצעים שבאים מעולם התיאטרון ולא מעולם הזמר, וזה דיבר אליי", סיפר ל"מעריב" ב־1979. "השירים של ברסנס נשמעים לי אמיתיים. אלו שירים שמנצחים את הזמן. אני לא בדיוק בנוי למצעדי פזמונים".
הקשר העמוק של בנאי עם השנסונים הצרפתיים גרם לו להעז לראשונה לשיר. הוא תרם קולו לשלל קלאסיקות צרפתיות שאומצו על ידי הקהל הישראלי, בראשן: "אהבה בת עשרים", "הגורילה", "מרגו", "נשים, נשים", "לא אבקש את ידך", "הגבירה בחום" (עם אילנה רובינא) ו"פרצוף של צועני".
רצה המקרה והסולו הראשון של בנאי, שהפך ללהיטו הראשון, היה "בחולות", שתרגם חיים חפר משיר צבא צרפתי מהמאה ה־18. כאן הוכיח שלמרות היותו זמר בעל יכולות ווקאליות מוגבלות, הוא ניחן בסגולה חשובה לא פחות - היכולת להגיש שיר.
"לא לחינם הוא אהב את כל השירים של מוסטקי, ז'אק ברל וברסנס", מספר המוזיקאי דוד קריבושי, שעבד עם בנאי במשך שנים רבות. "הם היוו עבורו אסמכתה שגם אם אתה לא זמר גדול, אתה יכול לשיר, בתנאי שאתה יודע להגיש את השיר ולהכניס את התיאטרליות שלך לביצוע. יוסי היה יכול לזייף, ועדיין היה עולה מאות מונים על אומן ששר נקי לגמרי אבל עם אפס הגשה. עם הכישרון ויכולת ההגשה שלו, יוסי היה מחפה על הזיופים הקלים. היה תענוג צרוף לשמוע אותו שר".
"בחולות" בוצע לראשונה על ידי בנאי ב־1958, מיד עם שובו לישראל לאחר האפיזודה הפריזאית הראשונה שלו. הוא הצטרף לחברתו מלהקת הנח"ל יונה עטרי ולחברו להרפתקה הפריזאית אבנר חזקיהו למופע הקברט המוזיקלי "תל אביב הקטנה". המופע, פרי עטם של חיים חפר ודן בן אמוץ, עסק בשנותיה הראשונות של תל אביב. הוא תועד בתקליט וכלל להיטים שהפכו את בנאי לזמר פופולרי. לאור הצלחת המופע, הוזמן בנאי לביים מספר תוכניות של להקת הנח"ל.
שיתוף הפעולה עם שמר חרג מגבולות צרפת גם לשירים מקוריים, ובראשם "על כל אלה", שכתבה והלחינה במיוחד עבורו ואשר בוצע על ידיו לראשונה ב־1980. "במובן מסוים השיר סימל את תחילת הריחוק ביניהם", מגלה שמר הבת. "היא כתבה אותו כשיר נחמה לדודה שלי, שהתאלמנה. באותה תקופה התבצע פינוי היישובים מסיני, ותוך זמן קצר השיר הפך משיר אישי להמנון גוש אמונים ומתנגדי הפינוי. אמא הייתה מעורבת פוליטית ומיודדת עם אנשי גוש אמונים, ולא התנגדה לאימוצו על ידי מתנגדי הפינוי.
יוסי היה בדעות פוליטיות מנוגדות לשלה ולא אהב שהשיר התחבר לעקירת יישובים ופינוי התנחלויות. הוא החליט להוציא את השיר מהופעותיו. בשבוע שבו היא נפטרה, הייתה לו הופעה. למרות שלא ביצע את 'על כל אלה', הקהל בהדרן התחיל לשיר את השיר. יוסי הצטרף לקהל ושר איתם, כמו התפייס עם השיר".
שמר הייתה גם הראשונה שעודדה אותו לכתוב ולבצע את שירו הראשון כיוצר: "ספירת מלאי". "זה היה במלחמת יום הכיפורים, כשלא עבדנו אז, כי היה מצב קשה והחלטתי להכין תוכנית חדשה, אבל לא היה לי חומר מספיק", סיפר בנאי בראיון ב־2004. "באתי לנעמי שמר וביקשתי ממנה לכתוב לי שירים, אבל היא אמרה לי: 'אני ממש יבשה עכשיו, זה לא הזמן'.
אמרתי לה, אולי נעשה שיר של ספירת מלאי במדינה. היא אמרה לי: 'זה רעיון נהדר, תכתוב, אני אכתוב את המנגינה'. אמרתי לה: 'נעמי, בחייך, את המשוררת. תכתבי איזה דבר'. בסוף לא עזר לי לשכנע אותה, הלכתי הביתה, ישבתי וכתבתי".
בכלל, בנאי -שבין להיטיו המזוהים ביותר נמנים "ערב עירוני", "שיכור ולא מיין", "מרוב אהבה" ו"תחת עץ האהבה" (עם נורית גלרון) - אהב שיתופי פעולה עם מוזיקאים. הוא עבד עם מתי כספי, יוני רכטר, אילן וירצברג, יאיר רוזנבלום, יהודית רביץ, להקת משינה של בנו יובל עם השיר "תחזור, תחזור", ומיכה שטרית, שהלחין את שירו האחרון, שיצא לאחר מותו, "תרנגול כפרות".
שותפו המוזיקלי הבולט של בנאי בשנותיו האחרונות היה המוזיקאי יונתן בר גיורא, שבין היתר הפיק את אלבומו האחרון, "לאט", שיצא ב־2001. "ליוסי לא היו שום גינונים של כבוד", אומר בר גיורא. "הוא היה אדם מלא הומור, וכל מפגש עבודה היה גם מעין מופע סטנד־אפ פרטי עבורי. כשעבדנו על השירים לאלבום 'לאט', הוא הקשיב לי ועשה מה שביקשתי, והוא לא הכניס שום אגו. הייתה לו משמעת וחריצות יוצאות מן הכלל".
גם הקולגות שעבדו לצדו בהצגות תיאטרון מתארים אדם ללא גינוני כוכבות. "היה נורא קל לשחק לצדו, כי תמיד הלכנו זה לצד זו, לא הוא קדימה ואני אחורה, אוחזים ידיים עם לב אחד. בלי אגו", מספרת השחקנית רבקה גור, ששיחקה לצדו בהצגות "מראה מעל הגשר" ו"נמר חברבורות". "הנוף הרגשי שלו וגם שלי היה ירושלמי. שנינו גדלנו באזור מחנה יהודה, אלו אנשים עם הרבה חמלה ודלתות פתוחות, עם המון חיבה ונתינה.
האופי הירושלמי לא עזב אותו, הוא היה חרוט בתוך הנשמה שלו. בגלל זה הייתה לו הרבה חמלה, הוא לא היה תל אביבי במובן הרע של המילה. תמיד היה מהלל ומשבח, וגם ידע לבקש סליחה. אם הוא היה מסתיר מישהו שלא בכוונה על הבמה - הוא היה זז ומאחורי הקלעים מתנצל. או אומר שאפו אם מישהו עשה משהו מיוחד. ואנחנו היינו קשובים לו - בכל פעם מחדש התאים עצמו לקהל הצופים באותו הערב, תמיד חשב מה הוא יכול לתת לקהל שלא נתן אתמול בערב. כולנו הלכנו אחריו".
ב־1998 זכה בנאי בפרס ישראל בתיאטרון וב־2004 זכה בפרס השחקן הטוב ביותר על התפקיד האחרון שגילם במחזה "כתר בראש", שהוצג בהבימה בבימויו של אילן רונן. "יוסי שייך לתקופה אחרת, שהתיאטרון היה מרכז התרבות והקהילה. לפעמים הוא היה עוצר הצגה ואומר לקהל כמה שהוא אוהב את התיאטרון ואת הרגעים שנוצרים על הבמה", אומר רונן. "אתגר אותו לעשות תפקידים שהם קלאסיקה עולמית וגם לעבוד לצד יוצרים מקומיים.
בשבילי יוסי היה דמות נערצת, בתיאטרון וגם בתחומים אחרים שהוא עסק בהם. בפגישה הראשונה שקיימנו, כשרק התחלתי לנהל את תיאטרון הקאמרי ויוסי הגדול היה צריך לגלם אצלי את 'גם הוא באצילים', הדבר הראשון שהוא עשה זה לשאול אותי: 'מי יביים את המחזה?'. אמרתי לו: 'אני חושב שאתה היית רוצה את נסים אלוני'. הוא אמר: 'בדיוק, יפה'.
בקיצור, הוא היה מעורב בכל שלבי ההפקה, רצה לדעת הכל, ואם משהו לא מצא חן בעיניו, הוא לא הסתיר את זה. בחזרות להצגה 'כתר בראש' ידעתי שהוא מתמודד עם מחלת לב, אבל הוא התעקש להמשיך. בהצגה הזו הרגשת שיוסי הוא המלך של התיאטרון, זה בלט בנוכחות שלו. לא היה צריך להעיר לו, לכולם הייתה יראת כבוד סביבו, ויחד עם זה הוא היה מתלוצץ עם האנשים וגורם להם להרגיש נוח. הוא הרגיש חלק מהצוות, זה משהו שהיה ייחודי לו".
"כשיוסי ראה אותי בהופעה, הוא אמר לי: 'אנחנו עוד נופיע יחד'. הסתובבתי לראות אם יש מישהי מאחוריי, כי לא האמנתי שיוסי בנאי הענק מדבר אליי. כשהבנתי שהוא התכוון אליי, אמרתי לו: 'טוב, נראה'. כשתיאטרון העונות היה במצוקה, יוסי, נסים וחזקי החליטו שהם צריכים להעלות תוכנית בידור מסחרית ופנו אליי".
יוסי קיבל מעט כסף בגלל שהתיאטרון היה במצוקה כלכלית, ואילו אני עבדתי על בסיס אחוזים, כי אמי הכינה את החוזה, כך שיצא שהרווחתי הרבה יותר כסף ממנו. התיאטרון יצא מהמצוקה אבל בסופו של דבר התפרק".
ב־1973 חבר בנאי למיכאלי בשנית לתוכנית הבידור המצליחה "נישואין נוסח גירושין", שכללה מערכונים פופולריים דוגמת "רבע עוף או בורקס", "עברית שפה קשה" ו"הטלפון". "היינו מופיעים לפעמים שלוש הצגות ביום", משחזרת מיכאלי. "לא הייתה הופעה שלנו יחד שלא נמכרו כל הכרטיסים מראש. ההצלחה הייתה פנומנלית".
בסך הכל העלה בנאי לאורך השנים 15 תוכניות בידור, כשהבולטת שבהן "אני וסימון ומואיז הקטן" ביססה היטב את מעמדו גם ככותב וכיוצר סוליסט. "עשינו מאות הופעות, ובכל הופעה כשהוא עלה על הבמה ואני ישבתי מול הפסנתר, הייתי רואה שהמכנסיים שלו רועדים מרוב התרגשות.
הוא תמיד התרגש כאילו זו הייתה ההופעה הראשונה", מסביר דויד קריבושי, שניהל מוזיקלית את מופעיו של בנאי בשנות ה־80 וה־90. "את ההתרגשות וחוסר הביטחון שלו על הבמה בחיים לא אשכח. יוסי לקח את המקצוע ברצינות, והקהל הרעיף עליו אהבה, כי הוא היה אחד בדורו, ענק".
בראשית שנות ה־70 החל בנאי לכתוב מערכונים לשלישיית הבידור המובילה במדינה - הגשש החיוור, שבה היה חבר אחיו גברי. חמש תוכניות יצר עבור "הגששים", כשבין המערכונים הבולטים נמצא את "קרקר נגד קרקר" ("העולם מצחיק, אז צוחקים"), "הכה את המומחה" ("מה, זה רדיו?"), "שחקן כדורסל" ("יופי, נשר'קה"), "המוסך" ("מה שבע? מה כמה?"), "שירים, שערים וטכנאים" ("הלו, בלומפילד?"), "אופסייד סטורי" ("אתה תיתן לי את הכבוד המגיע לי") ועוד.
"הערצתי אותו מאוד", אומר גברי. "אני האח הקטן במשפחה, עם פער של שמונה שנים בינינו. כילד בן 13 הוא נתן לי את אחת החוויות היפות בחיי, כשלקח אותי לסיבוב הופעות של להקת הנח"ל במשך שבוע שלם בכל ההיאחזויות. ראיתי איך מסתכלים עליו בהערצה. הוא לא התנהג כמו סטאר, אלא היה מאוד צנוע.
אחרי זה הוא ביים אותי בלהקת הנח"ל, אבל העבודה המעמיקה בינינו הייתה עם הגששים. לא ייאמן שהוא כתב חמש מתוך עשר תוכניות שלנו. זה התחיל מכך שהוא כתב לנו את השיר 'אף אחד לא קם'. הוא ישב אצל פשה במשרד ואמר: 'יש לי רעיון לשיר שהוא כמו תפילה, מי שחושב שזה וזה וזה - שיקום'. פשנל אמר לו: 'תכתוב. בוא נשב עכשיו ותכתוב את השיר'. על המקום נולד השלאגר הזה".
"יוסי היה כמו אח עבורי", אומר שייקה לוי, חבר בגששים. "הרבה היו אומרים לי שהם חשבו שאני ממשפחת בנאי, שאני יותר דומה ליוסי מאשר שגברי דומה לו. בחיים הפרטיים שלו יוסי היה איש מצחיק, היו לו יציאות נורא מצחיקות. הוא היה יוצר מטבעו, כל הזמן הראש שלו יצר, חשב ועבד. הייתה לו היכולת להבחין בדברים שגרתיים, להתעמק בהם וליצור מהם מערכונים.
הוא היה איש ביקורתי ודעתן, והיה אכפת לו ממה שקורה במציאות הישראלית. היינו נפגשים כל בוקר לעבוד על מערכונים. הוא היה מביא דף עם דברים שכתב, היה אומר לנו לקרוא ולחוות דעה. היינו מציעים הצעות והוא היה רושם, ואז נכנס לחדר ליד, כותב את הדברים שקשקשנו ויוצר מזה, לבנה על לבנה, מערכון. זה לא משהו שבא בקלות, אלא תוצאה של עבודה סיזיפית".
לגששים כתב בנאי גם שירים כמו "המנגינה היא שקובעת", "החיים כפתגם" ו"בוכים לך, מולדת", אך הוא גם חתום ככותב שותף ליגאל בשן בלהיטו הגדול ביותר - "יש לי ציפור קטנה בלב". בשן כתב לגששים את השיר, ואלה דחו אותו. בנאי נתן לבשן את משפט הפתיחה ("יש לי ציפור קטנה בלב והיא עושה בי מנגינות") ואמר לו להמשיך לבד - והשאר היסטוריה.
ואז התחיל תהליך שבמהלכו היינו מחליטים מה ייכנס למופע ומה לא, משייפים את הקטעים ומתאימים אותם לבמה ובעיקר ליוסי ולאישיות הבימתית שלו. היו לי טקסטים חריפים ועוקצניים בחלקם, והוא, שהיה אדם שונה בטמפרמנט ממני, התאים אותם אליו כי הוא היה צריך לפנות לקהל רחב יותר. הוא הרגיש בשר מבשרה של הארץ הזו. היו לו דעות נחרצות בנוגע למה שקורה במדינה, ובהצגה יצרנו פנטזיה פוליטית שהייתה פרדוקס על המלחמות".
לאורך הקריירה שיחק בתשעה סרטים, שמונה מתוכם עלילתיים, בהם "חבורה שכזאת" (1963), "פורטונה" (1966) ו"חכם גמליאל" (1973). הסרט התשיעי הוא "מכתבים ברוח", סרט דוקומנטרי שליווה את העבודה על אלבומו "לאט". "היה ברור לי לגמרי שאני צריך לא להפריע, אלא לתת לאדם כמו יוסי לזרום באופן חופשי עם המצלמה, לתת לו לפרוח בעצמו ואת האפשרות לפתוח את הפה ואת הלב, לומר מה שהוא רוצה לומר ולמצוא את המקום שבו נצלם את האירועים האלה", אומר הבמאי רם לוי.
למרות היותו אחד הכוכבים הגדולים במדינה, בנאי היה איש משפחה שלא הסתחרר מההצלחה. מאשתו הראשונה, אילנה, נולד בנו, היוצר והזמר יובל בנאי, סולן להקת משינה שלאחרונה העלה מופע משירי אביו. בנו של יובל, אלישע בנאי, שומר על הגחלת המשפחתית כזמר וכשחקן. מנישואיו השניים של בנאי לאביבה נולדו שני בניו, דניאל ואריאל, שאינם עוסקים בתחום הבידור.
ב־1994, במהלך הופעה בתיאטרון הספרייה ברמת גן, לקה בהתקף לב על הבמה. "הוא הופיע במערכון של סוראמלו, שבמהלכו הוא מגלם מלאך עם כנפיים שנופל לאדמה", מספרת מיכאלי. "כשהוא נפל על הבמה, אנשי הצוות צעקו אם יש רופא באולם. הקהל צחק בהתחלה, כי חשב שזה חלק מהמערכון. אבל באולם היה רופא ילדים וגם מנהלת חדר מיון באיכילוב, ושניהם עשו לו החייאה על הבמה. הוא ניצל מדום לב, שזה נס".
בשנותיו האחרונות חלה בנאי במחלת הסרטן, אך שמר על כך בסוד ולא סיפר למשפחתו ולחבריו הקרובים. "הוא לא רצה להכביד עלינו ולכן לא שיתף אותנו בדברים שממילא לא יכולנו לעזור לו בהם", מספר אחיו יצחק, וגברי מוסיף: "לא הייתי מודע לדבר המחלה שלו, עד שאשתי אמרה לי יום אחד שלא מוצא חן בעיניה מה שיש ליוסי. צלצלתי לאחיין שלי, מנהל מחלקה קרדיולוגית באיכילוב, ושאלתי אותו מה יש ליוסי. הוא אמר שיש לו סרטן, אחד הקטלניים ביותר".
ב־11 במאי 2006, בהיותו בן 74, נכנע בנאי למחלת הסרטן. הוא נקבר למחרת בבית הקברות של גבעת השלושה. בראיון ל"מעריב" סיפר יובל בנאי כי אביו אמר לו זמן קצר לפני מותו: "היו לי חיים מלאי סיפוק. אני שמח שאני מת כשהמשפחה שלי מאוחדת. הספקתי הרבה בחיים, ועכשיו אני רוצה למות. אם גרמתי הנאה ושמחה להרבה אנשים, אני יכול למות בשקט".
"יוסי התעסק הרבה בזמן שעובר", מספר קובי פרג', שיצר יחד עם מוריס בן מיור את הסרט התיעודי "להאיר את יוסי", הכולל גם קטעי ארכיון נדירים. "כמו שהוא דיבר רבות על ירושלים ועל ילדותו, הוא דיבר הרבה גם על אלה שהלכו מהעולם. במהלך העבודה על הסרט גילינו אדם עמוק, מורכב, איש שגם הבדיחה הכי קלה נכתבת או מבוצעת מבחינתו ברצינות גדולה. הוא ידע מיהו, ובסופו של דבר הוא היה איש שהתגעגע לפשטות".
התרעות פיקוד העורף