וזה דברו על תפקידו: "אני משחק את ראובן אברבנאל, חרדי קיצוני וטיפוס פטריארכאלי, שמרוב דאגה לבתו היחידה, הוא רוצה להשיא אותה בכל מחיר, העיקר שתהיה עם טבעת. הוא מגיע לקיבוץ במדבר, שאליו היא ברחה מפניו, שם נמצאות אמה ודודתה. בקיבוץ הוא עובר שינוי ומתרצה לנישואי בתו עם הקיבוצניק שבו התאהבה".
צ'רצ'י, 66, עלה בגיל שנה עם משפחתו מאיראן לקריית-יובל, בירושלים. אם הייתה בביתו מצוקה כלכלית, הוא מצא ממנה מפלט בחוגי דרמה בעיר. לאחר לימודיו בבית הספר הימי במכמורת, למרות שהיה שם בדרן הכיתה, הוא העדיף שירות בחיל הים, כמכונאי על נחתות על פני שירות בלהקה צבאית.
לדבריו, המעבר משם לבית צבי לא היה קל. "נקלעתי לעולם מרוחק ממני, מה שעורר בי לא מעט זעם, שאותו הייתי מוכרח לפרוק", הוא משחזר. "שם, קרוב לוודאי, צמחו תפקידי הרעים שלי".
כמי שלא קיבל את החיים על מגש של כסף, הוא מימן את לימודיו שם מניקיון של בניין משרדים גדול. בחופשות הוא עבד במסגרייה ובין לבין היה מופיע בליצנות, מה שלא ממש בא לביטוי בתפקידי הרעים שלו בהמשך, שראשיתם הייתה ב-82' בתפקיד הצורר אייכמן בהצגת "טוב", בקאמרי, שהיה שנים תיאטרון הבית שלו חרף טלטלות, שבהן התנסה שם.
ב-97' צ'רצ'י מצא את עצמו בכותרות, כשהציג בתיאטרונטו את הצגת היחיד "אדון V". "זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיי", הוא מעיד. "כשראיתי אותו, מי שכונה 'מרגל האטום', בצילום המפורסם עם מעצרו, בכיתי. עברו 10 שנים עד שהצלחתי להעלות את הצגת היחיד עליו. התעקשתי על כך, כי הרגשתי שהייתה סימביוזה בינינו. אמרו עליו שהוא מוקצה מחמת מיאוס וייעצו לי לא לגעת בו, מי שתיארו אותו כבוגד. אבל הייתי כולי בהצגה, שאותה הצגתי לא מעט בחו"ל, כולל מועמדות לפרס השחקן המצטיין בפסטיבל אדינבורו. בסיכומו של דבר, לא טרחתי לצייר אותו כצדיק גדול, אלא הבאתי סיפור אנושי עם כל הדרמה שבו".
למרות תפקידיו הרבים, גם על המסך, מקצוע השחקן לא הביא לצ'רצ'י, גרוש ותיק ואב לשניים, רווחה כלכלית ולאחר כ-40 שנות קריירה, הוא עודנו מתגורר בדירה שכורה בגבעתיים. "כשפרצה הקורונה, לא היה בה כדי להפתיע אותי, לאחר שממילא לא הייתה לי הרבה עבודה לפניה, פרט להרצאות על הומור", הוא מעיר. "בכל מצב אני מסתדר כאדם מאוד צנוע בדרישותיו ומבסוט מהחיים איך שהם. אם הרווחתי פה ושם קצת יותר, מס ההכנסה והביטוח הלאומי גזלו את נפשי. הרי הפכנו למדינה אוכלת יושביה!"
התרעות פיקוד העורף