וכאן נכנס בדיוק השחקן שהוא, היכולת הזו להשתנות אל מול עיני הקהל ולקפוץ בין התקופות השונות בחייו, היא שהצליחה להפוך כל בדיחה לסיפור של ממש עם התחלה-אמצע-וסוף. אשכנזי ניצל את הבמה כדי להביא את כל הפרצופים שהוא, השתמש בגופו ושילב גם אזכורים מכמה מהדמויות הכי אייקוניות שלו (כמובן שאני מדברת על הדמות של לירז ב"מטומטמת", שכבר הפכה לחלק בלתי נפרד ממי שהוא).
גם שילוב הבדיחות שנאמרו בתחילת המופע עם הבדיחות בהמשך היה נכון, ובתכל'ס, אפילו השתיקות היו מספיק במקום כדי להצליח לגרום לקהל לצחוק בלי שאפילו הוציא הגה. באופן אישי, הרגשתי שאשכנזי הוא אחד מהחבר'ה. הסטנד-אפ שלו יצר תחושה שבמקום באולם גדול מלא בקהל, אני יושבת עם כמה חברים והמצחיק של החבורה קם, תופס את המיקרופון וגורם לכולנו להתפקע מצחוק.
הדבר היחיד שהרגיש מעט מיותר במהלך המופע היה מסך שהוצב מאחורי אשכנזי, עליו התחלפו תמונות ומיצגים בהתאם לבדיחה. מצד אחד הרעיון ברור - ניסיון להכניס לאווירה, אך מצד שני נראה שחילופי התמונות רק הוזילו את ההומור המשובח ואפילו קצת גרמו לי לאבד אותו. מזל שהכריזמה שלו החזירה אותי בכל פעם מחדש.
בשורה התחתונה, נראה שאחרי 38 שנה, אשכנזי סוף כל סוף הצליח לפרוץ את גבולות המסך ולהביא את עצמו על כל צורותיו, גם אל מול קהל חי. אם גם אתם רוצים לצחוק עד שתכאב לכם הבטן, להתרגש איתו מהרגע, או פשוט לספוג קצת הומור משובח - אין ספק שאמליץ על הסטנד-אפ של משה אשכנזי. והוא אפילו מספיק טוב כדי שארצה גם לחזור שוב אל אותן הבדיחות בדיוק.
התרעות פיקוד העורף