כשדב גנדלמן, דובי גל בשבילכם, היה ילד בנתניה בשנות ה־50 של המאה הקודמת, הוא נהג לבקר את סבתו, עולה חדשה מאוקראינה, ולדבר איתה בעברית, בעוד היא תקשרה עם נכדיה ביידיש. “זה היה שיח חירשים”, הוא מספר. “בבית שלי לא דיברו ביידיש. בזכות סבתא שלי, השפה הזו הושרשה בי בתת־מודע, בלי שהשתמשתי בה או שהתיימרתי לדבר בה”.

כ־70 שנה לאחר מכן, גל מככב בימים אלה בהצגה “ניגונים על הגג” (“ניגונים אויפן דאך”) של תיאטרון היידישפיל, בבימויו של דורי אנגל. “ההצגה לוקחת אותנו אל העיירה הבדיונית אנטבקה שבה התגורר טוביה החולב מ’כנר על הגג’, ומציגה את הווי העיירה היהודית של המאה ה־19”, אומר גל. “אני מגלם את בדחן העיירה שיש לו סיפורים ואנקדוטות שאותם הוא נוהג לספר בצורה נועזת וחצופה, ולעתים אני גם שר שירים. יש כמה שירים ביידיש שנבחרו בקפידה ונבחרת כלייזמרים נהדרת. החיוך לא ימוש לקהל מהשפתיים לאורך ההצגה הזו”.

לתיאטרון היידישפיל הצטרף גל בשנת 2019. “גדלתי על משוררים וסופרים כמו י”ל פרץ ושלום עליכם, שבמקור כתבו ביידיש ויצירותיהם תורגמו לעברית, אבל לא ייחסתי ליידיש חשיבות”, הוא מודה. “אבל כשאתה מתבגר ורואה מחזמר כמו ‘כנר על הגג’ שעוסק במסעות היהודיים בנכר, אתה חושב לעצמך: איך אנחנו לא נלחמים להחיות את השפה הזו ולקרב עוד חבר’ה צעירים אליה? ואז אתה מתעניין בזה. לצערי, המעמד של היידיש לא מספיק חזק היום. צריך לממן את הנושא יותר ולדחוף אותו יותר למערכת החינוך. חשוב לשמר את זה ולזכור מאיפה באנו, אלו השורשים שלנו”.

כשהצטרפת ליידישפיל, ידעת את השפה?
“לא, פה ושם ידעתי כמה מילים מסבתא שלי, אבל יש לנו מדריך שמלמד אותנו את השפה, ההגהה והתחביר היידי. מה שכן, היה לי קל לקלוט, וזה עשה לי פלאשבקים למה ששמעתי מסבתי, עד כי אני מאלתר לפעמים בדיחות ביידיש. לאט־לאט נשאבתי לתוך העניין הזה של היידיש, וזה מחזיר אותי לילדות”.

ניגונים על הגג (צילום: יוסי גמזו)ניגונים על הגג (צילום: יוסי גמזו)


טיל מוטיבציה

גל (74), שאחד מסמליו הוא שפמו הבולט (“זה לא כזה עניין מבחינתי להוריד אותו, אם יהיה תפקיד שידרוש לגלח אותו – אעשה זאת בלי בעיה”), נחשב לאחד מיוצרי ושחקני הקולנוע והתיאטרון האהובים בישראל זה למעלה מ־50 שנה.

הוא החל את דרכו המקצועית בלהקת פיקוד צפון בשנות ה־60 לצד קולגות כמו יגאל בשן, דודו דותן ועדנה לב. “הלהקה הייתה חלום חיי”, הוא אומר, “כשהייתי ילד בן 6 וראיתי את להקת הנח”ל בהופעה, חלמתי להגיע ללהקה צבאית. גמעתי ולמדתי כל שנייה וכל רגע בלהקה. יוסי צמח, שביים אותנו, היה יוצא מן הכלל ולמדתי ממנו ומהמוזיקאי בחסד אילן מוכיח, והעיניים שלי היו דולקות לקלוט כל דבר. ביצעתי העמדות, שירים, ריקודים, קולות ומערכונים. במלחמת ההתשה הופענו במוצבים בתעלת סואץ, לפעמים בפני חיילים שאיבדו זה עתה את חבריהם”.

בלהקה צוות עם דודו דותן לצמד קומי בשם “השמן והרזה”, ואחד המערכונים הבולטים של הצמד, “סינדרלה רוקפלה”, פרץ להם את הדרך. “יוסי צמח אהב את הקטע והקרין אותו בטלוויזיה”, מספר גל. “באותו הרגע הבנתי שהמצלמה אוהבת אותי, וזה נסך בי ביטחון לעשות סרטים. עם שחרורי מהלהקה, חברי יהודה בארקן סידר לי הופעת בכורה בסרט ‘מלכת הכביש’ (1971), והתאהבתי בתעשייה הזו. זמן קצר אחרי כן הגיעה אליי ההצעה לשחק בסרט ‘חסמבה ונערי ההפקר’. אלו היו 45 ימי צילומים של הנאה וכיף. קמתי לעבודה בכזה דרייב, כאילו טיל מוטיבציה הזניק אותי מהמיטה”.

במחצית הראשונה של שנות ה־70, מלבד הצגות התיאטרון שבהן כיכב (בראשן “נפוליון – חי או מת!” מאת נסים אלוני בתיאטרון “בימות”) ומופעי בידור, גל שיחק בשלל סרטים, בהם “שוד הטלפונים הגדול” (1972), “נחצ’ה והגנרל” (1972) ו”הבלש האמיץ שוורץ” (1973). עם זאת, הפריצה הגדולה שלו הגיעה בשנת 1974 כשהצטרף לצוות תוכנית הטלוויזיה הסאטירית “ניקוי ראש”, שרצה בשנים 1974־1976 בערוץ הראשון, לצד טוביה צפיר, רבקה מיכאלי ועליזה רוזן. “זו הייתה תוכנית הסאטירה הראשונה שעוררה הדים”, אומר גל. “היה בהצלחתה מרקם של כמה רכיבים שגרמו לזה לעבוד: בימוי והדרכה נהדרת של מוטי קירשנבאום והבנה של השחקנים את הסאטירות והעקיצות של היוצרים. ידענו לתרגם את הסאטירה, הקהל התחבר לזה ונוצר פיצוץ. המדינה הייתה מושבתת כשהתוכנית שודרה”.

עד כמה הייתה לכם השפעה פוליטית?
“אומרים שסאטירה לא משפיעה על התנהלות המדינה, אבל בדיעבד, שנה אחרי שירדנו בתוכנית על גולדה והמערך, היה את המהפך הגדול של 77’ ועליית בגין לשלטון. אז אולי היה לנו חלק קטן בהחלפת הממשלה”.

איך הפוליטיקאים הגיבו על התוכנית?
“אנשים נעלבו וכעסו, ודברים יצאו לפעמים מפרופורציה. אני זוכר שעשיתי חיקוי של השר לשעבר חיים לנדאו, ואחר כך חיפשתי דרך להתנצל בפניו. עשיתי גם חיקוי של שמוליק רוזן וגם התנצלתי בפניו. היו פרודיות אכזריות. אחרי שהתוכנית נהייתה נורא פופולרית, אז אנשים דווקא רצו קצת שיסתלבטו עליהם. הם הרגישו חשובים כי דיברו עליהם ב’ניקוי ראש’”.

כחלק מהביקורת נגד התוכנית, היו שרים בממשלה שדרשו להוריד את התוכנית מהאוויר. “זה הגיע לישיבות ממשלה”, נזכר גל. “הממשלה בזמנו שלטה ברשות השידור ויכלה בקלות להוריד לנו את השאלטר, בייחוד אחרי שירדנו על יצחק רבין ומנחם בגין. אבל פה ייאמר לזכותו של רבין, שהוא לא נענה לבקשה להוריד אותנו כי הבין את ההומור והביקורת. ירדנו מהאוויר כי מוטי קירשנבאום הרגיש שהיינו בשיא ורצה שיזכרו אותנו בשיא, ושלא נאבד את גבול הטעם הטוב”.

מה אתה חושב על “ארץ נהדרת”?
“אנחנו סללנו את הדרך ופתחנו צירים לתוכניות נוספות. פוליטיקאים הבינו שזה סמל לסטטוס ולפופולריות. אני אוהב מה ש’ארץ נהדרת’ עושים, יש שם כמה דברים שפוגעים בול, אבל אנחנו היינו הרבה יותר חדים במסרים וזה נחשב נועז בזמנו. היום כבר יותר נזהרים ועדינים”.

נהנית מהתהילה של השנים ההן?
“אכחיש אם אגיד שזה לא היה נעים לי. היו מקרים שזה קצת עבר את גבול הטעם הטוב, אבל אני לא חושב שיש מישהו מפורסם שלא אוהב את זה. עדיין פה ושם מבקשים ממני סלפי ופונים אליי שאשלח ברכות וידיאו לחתונה ולימי הולדת, ואני עושה זאת בכיף”.

בשנת 1988 גל כתב (לצד נתן נתנזון), הפיק וביים את סרטו הראשון כיוצר, “מלך הסלים”, שהפך במהרה לסרט קאלט. בשנה לאחר מכן כתב לצד נתנזון וביים את סרטו השני “ד.צ. חוף אילת”, שגם הוא זכה להצלחה. “כל הזמן בער לי לביים סרטים”, הוא אומר. “כשכתבתי את ‘מלך הסלים’ היה ברור לי שאני גם אביים את זה. זו הייתה הנאה צרופה כי זה ליצור משהו מהתחלה. לא היו תקציבים גדולים, זה לא הוליווד פה, אבל בתנאים שלנו אלו היו חוויות כיפיות”.

עד כמה לדעתך הסרטים האלו היו עוברים היום בעידן MeToo?
“ודאי שעוברים. עד היום אני מקבל ריקושטים על הסרטים, גם מבחורים צעירים שלא נולדו כשהסרטים האלה יצאו. כשדבר עובד, אז הוא עובד. יכול להיות שיש בהם דברים נאיביים והשפה השתנתה. ב’מלך הסלים’ הורדתי סצינת עירום במקלחת כי הרגשתי שלא צריך את זה, אז מלכתחילה לא כללתי אותה בסרט”.

הביקורת, עם זאת, הייתה קשה יותר עם גל. “את ‘מלך הסלים’ קיבלו טוב וקראו לזה ‘מזל של מתחילים’”, הוא אומר. “אחר כך התחילו כמובן לרדת עליי. לקח לי כמה זמן לעכל ולהבין זאת. בשלב מסוים עזבתי את זה ושחררתי. אני כבר מזמן שכחתי וסלחתי. הביקורת הייתה מינורית למול תגובת הקהל שנהר ברגליו לקולנוע”.

מה עם סרט חדש?
“בימים אלו אני עובד על תסריט לסרט חדש עם בחור מקסים ומוכשר בשם יניב אמודאי. מלבד סרט, אני גם בקרוב מוציא ספר ילדים ראשון”.
בשני העשורים האחרונים גל השתתף בשלל סרטים וסדרות (“אהבה זה כואב”, “הפיג’מות”, “אנחנו במפה”), אך הבייבי שלו ב־40 השנים האחרונות זו הצגת הילדים “קריוס ובקטוס”, המבוססת על ספרו של תורביורן אגנר הנורווגי. “לא חשבתי שהיא תזכה להצלחה כזו, אבל היא תפסה וזה פלא. בתקופת הקורונה הפסקנו עם זה קצת ועכשיו לאט־לאט חוזרים”, הוא אומר.

טוביה צפיר ודובי גל בתוכנית ''ניקוי ראש''  (צילום: שמואל רחמני)טוביה צפיר ודובי גל בתוכנית ''ניקוי ראש'' (צילום: שמואל רחמני)


נסים אלוני ברזומה

בשנת 2015 קיבל גל הצעה מפתיעה מהראפר רון “סקיי” נשר, שביקש ממנו להשתתף בקליפ לשיר חדש שהקליט עם חבריו, סטטיק ובן אל תבורי, אז אנונימיים למדי, ונקרא “דובי גל”. מאז השיר הפך ללהיט ענק, וסטטיק ובן אל הפכו לאחד ההרכבים המצליחים בפופ הישראלי. “הוא פנה אליי ורצה שנצלם קליפ לשיר, אבל התסריט שהוא הציע לא כל כך נראה לי", משחזר גל. "אחרי כמה זמן הוא שלח לי את קליפ האנימציה לשיר, שמאוד אהבתי. השיר תפס כאש בשדה קוצים. זה היה צונאמי עם עשרות מיליוני צפיות. סטטיק ובן אל תבורי קצת חייבים לי את הקריירה שלהם (צוחק)".

אתה עוקב אחרי הקריירה שלהם מאז?
“לא ממש. אני גם לא כל כך מחובר למוזיקה העכשווית אלא עסוק בדברים שלי. ראיתי שהם עושים חיל ושיחקו אותה, כל הכבוד להם”.

יש לך חרטות כלשהן בנוגע לקריירה?
“יכול להיות שהיו לי הצעות שלא קיבלתי ואולי הייתי צריך לקחת. אבל ברגע שיש לי נסים אלוני ברזומה - זה מעל לכל. לעבוד עם נסים אלוני זה כמו להיות בבית ספר למשחק. אני לא עוסק במה שפספסתי אלא במה שהשגתי. היום אני חושב שאולי חלק מהמבקרים מצטערים שקטלו אותי יותר מדי. אני מרגיש טוב מאוד עם איפה שאני”.

איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“אני לא מרגיש כאילו עברו שנתיים, אלא יותר כמו שבועיים. קצת הצטערתי שלא נתתי יותר פוש בכתיבה בתחילת הקורונה כי זו הייתה תקופה של אי־ודאות, אבל אפשר להגיד שאם לא חליתי ולא סבלתי, אז די עבר בסדר. בהתחלה חששתי מהקורונה, אבל לאט־לאט ראיתי שהשד לא כל כך נורא. כשהתחילו להגיע התרופות והחיסונים, ירד מפלס החרדות, ובאמת שמתי אמונתי וביטחוני ברפואה. אני מאמין בפייזר, אני לא בענייני הפייק ניוז והכחשות הקורונה למיניהן”.

כמי ששורשיו אוקראיניים, גל עוקב בימים אלה בדאגה אחרי החדשות מאוקראינה: “הראש שלי חוזר אחורה לשנת 1940 ואני חושב מה אבא שלי, אילו היה שם בזמן המלחמה הזו, היה עושה. ואז הראש הולך למבצע ‘שומר החומות’ בשנה שעברה, כשחיזבאללה ירה כמות לא מבוטלת של טילים עלינו, והיה חוסר אונים. זה פשוט אבסורד ומדאיג”. 

מועדים קרובים להצגה “ניגונים על הגג" מבית תיאטרון היידישפיל:
28.3, 20:00, אודיטוריום רפפורט בחיפה
29.3, 20:00, מתנ"ס דיונה באשדוד
30.3, 20:00, בית ציוני אמריקה
בתל אביב