"זה זמן רב שאין כבר גאונים באמנות", אומר לי האמן, הצייר והפסל ערן שקין בעת שאני מבקרת בסטודיו שלו, בקומה השנייה של בניין מסחרי. "כל מה שאנחנו יכולים לעשות היום כאמנים הוא לקחת אלמנטים מתוך יצירות שנעשו בעבר ולנסות לחבר ביניהם. כשזה נעשה בכנות מלאה ואינטואיטיבית, תיווצר עבודה שהיא שכבה חדשה שיכולה לגרות את המתבונן לראות את המציאות בצורה קצת אחרת. התרבות עשויה קליפות של יצירה, לפעמים כל כך דקות שבקושי אפשר להבחין בהן, אך כל קליפה משנה ומעשירה את עולמנו".
בסטודיו שלו אנחנו נעמדים מול פסלי ברונזה גבוהים. “לקחתי את הפסלים של ג׳אקומטי והכנסתי אותם לעבודות שמשלבות תנועות הליכה ועמידה מעולם הדוגמנות, עם אמירה על התרבות העכשווית", הוא אומר. "מצד אחד יש בעבודות הללו את ג׳אקומטי, האמן הטהור והמיוסר שנפטר בסטודיו הדולף שלו בפריז של שנות ה־30 כשמתחת למזרן מיטתו מצאו חבילות של שטרות כסף, ומנגד, יש כאן את דמות דוגמנית העל כסמל לתרבות הצריכה של ימינו".
שקין, בנם של האמנית אסתר שקין והסופר שמעון שקין, גדל ביפו. פסל מסדרת הפסלים שלו, בגובה של מעל לשישה מטרים, הוצב בעבר במרכז העיר בודפשט שבהונגריה, מקום הולדתה של אמו. הפסל היה אמור להיות מוצב שם כמה שבועות בלבד, אך התחבב כל כך על סגנית ראש העיר עד שנשאר במקומו כמה שנים. על הפסל העשוי יציקת מתכת עבד שקין בבית יציקה קטן, כ־40 דקות נסיעה ברכבת מוורשה. משם הועבר במשאית גדולה למקום הצבתו בכיכר הממוקמת בין גשר השלשלאות למלון "ארבע העונות".
״אני הכי אוהב פרויקטים ציבוריים", אומר שקין, "כשהאמנות מהווה חלק ממרקם החיים של המקום שבו היא מוצבת. אמנות צריכה להיחוות כחלק משגרת היום, ולא להתקיים רק במוזיאונים. לכן אני גם אוהב פרפורמנס ולצייר בלייב מול קהל במקומות ציבוריים, ובכך לשתף את הסביבה לא רק בתוצר, אלא גם בתהליך".
שקין חי את האמנות 24/7 ולא מפסיק להתפעל מתהליכים המלווים את היצירה. "אחת העבודות האהובות עליי מהסוג הזה היא ציור על שלט חוצות במינכן, שהוזמנתי לצייר על ידי העירייה", הוא מספר. "מדובר בציור של שתי דמויות, כל אחת מצדו האחר של השלט, כשליד דמות אחת כתוב: Everybody loves me, but they don’t know it yet, וליד השנייה כתוב: Everybody loves me, but I don’t know it yet.
כל צד של הציור לקח חמש שעות עבודה. זו עבודה שעוסקת בזהות ובזרות של מהגרים, והיה לי חשוב ליצור אותה כשהקהל הצופה מתוודע אליה תוך כדי יצירה. אני חושב שזה מקנה מידה אחרת של חיבור של הצופה לעבודה".
פסלים פרי יצירתו של שקין מוצבים כיום בשלל ערים מרכזיות בעולם כמו ורשה ואמסטרדם, וגם בירושלים ובתל אביב, שם יש פסלים שלו בשדרות רוטשילד, בבית ציוני אמריקה ועוד. ״אני שמח לראות גרפיטי על הפסל שלי בשדרה", הוא אומר. "זה סימן שהוא חלק מהעיר״. את הפסל בוורשה הוזמן שקין ליצור על ידי יזם שבנה את המגדל הגבוה ביותר במרכז העיר.
״הסתובבתי בוורשה ולא ידעתי מה אני עושה שם", הוא מתאר. "באחד השיטוטים ראיתי בכיכר גדולה וריקה בחורה עומדת בגשם ללא מטרייה ומסתכלת לעבר השני של הכיכר, שם עמד בחור והסתכל עליה. חזרתי למלון וציירתי בעיפרון על דף דמות בכל קצה, כשקו ישר מקשר ביניהן. צילמתי בפלאפון ושלחתי למזמין, שאהב את הרעיון של להעמיד פסל שעוסק במורכבות שביחסים זוגיים".
הפסל הסופי, באורך של 20 מטר, מוצב בכיכר מרכזית בעיר, כשמנוע חשמלי, המוסתר מתחת לפני הקרקע, מניע למעלה ולמטה את הקורה שעליה עומדות שתי הדמויות. בשעת הצהריים הקורה ניצבת במצב מאוזן. "עובדים בבניין המשרדים הסמוך לפסל סיפרו לי שבשעה שדמות הגבר מופיעה בחלונם, הם יודעים שהגיע הזמן ללכת הביתה", הוא מספר. "כמה שנים מאוחר יותר, בפתיחת תערוכה שלי, ניגש אליי זוג ביישן וסיפר שהפסל הפך להיות מקום מפגש של זוגות בוורשה".
מאיפה אתה שואב את הרעיונות?
״כשאתה פתוח, הרעיונות באים. כיום אנחנו מופצצים בדימויים ויזואליים, והיכולת לעצור ולברור יותר ויותר קשה. מצד אחד יש שפע, ומצד שני דברים כל הזמן מתועדים בצורה מיידית ואנשים לא עוצרים לחוות את הרגע ולהתבונן בעצמם, אלא דרך מסך. השפע מפריע לתופעות לחדור וליצור סימן ממשי בנפש ובזיכרון. דברים חולפים על פנינו, ישר לתוך הארכיון שתלוי אי שם, בענן".
סדרת ציורים ששקין עובד עליה כבר כמה שנים מציגה דמויות חסרות פנים. "אני מרגיש שהחיים הנמהרים החלישו את היכולת להתבונן בכלל, אך גם בפרט, להסתכל בפניו של האחר, ואולי גם להתמודד עם המבט שלנו בעצמנו", הוא מסביר. ב־2008 הציג שקין את "משחק השבת", תערוכה שבה יצר הזרה לאובייקטים מעולם הדת ונבחרה לאחת התערוכות החשובות של השנה על ידי מגזין האמנות Art Forum. על עבודתו האמנותית זכה בפרסים ובמענקים רבים.
הוא החל לצייר בגיל אפס, וכבר בגיל 19 הציג תערוכת יחיד בגלריה גבעון, שהעלתה אותו על השער של עיתון "העיר". הוא נחשב אז לאמן הצעיר ביותר שאי פעם קיבל משכורת מגלריה בארץ. מאז, ולאורך השנים, עבודותיו מוצגות במוזיאונים רבים וחשובים בארץ ובעולם, כולל באוסף הקבוע של המוזיאון הבריטי בלונדון, במוזיאון לודוויג בגרמניה, במוזיאון תל אביב לאמנות, במוזיאון ישראל, במוזיאון הרצליה ובמוזיאון עין חרוד.
כמו כן, הוא הציג ביותר מ־20 ירידי אמנות בינלאומיים, כולל בהונג קונג, במיאמי ובניו יורק, ומאחוריו שורת תערוכות יחיד מצליחות עם מאות אלפי מבקרים בניו יורק, לונדון, פריז, בריסל, מינכן, תל אביב ועוד. בנוסף, הוא הוציא שלושה ספרים, ושני ספרי אמנות שלו צפויים לצאת השנה.
התחלה של בדיחה
סדרת עבודות מצליחה במיוחד שלו,A muslim, a christian and a jew, נודדת כבר כמה שנים בין מוזיאונים חשובים בעולם, אך טרם הוצגה בארץ. היא מורכבת מציורים ורישומים המתארים מסע תיאולוגי, פילוסופי וחברתי של שלוש דמויות גבריות בלבוש של מגלי ארצות מהמאה ה־19. התערוכה הוצגה לראשונה במוזיאון היהודי בברלין ב־2016, עברה למוזיאון היהודי במינכן ב־2018, למוזיאון באמסטרדם ב־2019 ותגיע בקרוב גם למוזיאון בטורונטו. בימים אלו הציבה עיריית אמסטרדם פסל של שלוש הדמויות בלב רובע האורות האדומים.
"כנער שגדל ביפו הייתי לעתים קרובות משחק כדורגל במגרש השכונתי יחד עם ילדי השכונה, שהיו תערובת של יהודים, נוצרים ומוסלמים", מספר שקין. "אך התיכון לאמנות שבו למדתי היה בצפון העיר, ושם מרבית הילדים לא הכירו את המנעד האנושי הזה. הייתי נוהג להזמין בני כיתה לשחק עם החבר'ה ביפו, אבל גם הבודדים שהעזו מצאו את עצמם נבוכים למול סיטואציה שאיימה לשבור ברגע את התודעה הסטריאוטיפית על האחר הלא מוכר. הקונטרסט הזה של שתי תפיסות כל כך שונות נחרט אצלי עמוק, והוא שעומד ברקע לתערוכה, ששמה נשמע כמו התחלה של בדיחה".
בועת זוגיות
הוא היה נשוי לשחקנית מאיה קדישמן, בתו של האמן מנשה קדישמן, ולהם שלושה ילדים. בעקבות הקורונה, תערוכות שתוכננו לו בהונג קונג, בסינגפור ובטורונטו נדחו או בוטלו. ״הקורונה תפסה אותי גרוש טרי, בזוגיות חדשה עם עדי (34) בתל אביב", הוא מספר. "הסתגרנו בסטודיו בצפון יפו בהחלטה נחושה לעבור את ימי האפוקליפסה ביחד. אלו היו ימי חסד של שקט והתחברות למה שבאמת חשוב. טיולים רגליים עם הכלב ביפו הובילו לסדרה של ציורי נופים אורבניים ריקים.
השקט שמסביב נתן לנו את הזמן להתחבר, בועה שהאיצה את הזוגיות. בתוך כמה שבועות הרגשנו קרובים זה שנים. מאז הקשר מתחזק, על אף פער הגילים בינינו, או שפשוט אני ילדותי והיא בוגרת. השקט הזה הזכיר לי את הימים כשהיה אסור להפריע ולהרעיש בין שתיים לארבע אחרי הצהריים. אסור היה לצאת לחצר לשחק, ובבית ההורים היו הולכים לנוח.
"כילד, כדי לא להשתעמם, הייתי חושב, מתבונן, מצייר", הוא מוסיף. "היום אין מקום לריק, לשעמום. היצירה בסטודיו היא סוג של התבודדות. אתה מכונס בתוך עולמך ומנסה להיות הכי כן עם עצמך. היום אנשים לא יכולים להיות משועממים. אני מוצא שדווקא הזמן הזה שבו אין כלום הוא הזדמנות ליצירה, להמצאה. קשה להמציא בתוך גודש. גם כשאני יוצר סדרה חדשה של ציורים, אני משתדל לא להפריע לעצמי עם מחשבות, לזרום עם זה עד שיש 15־20 ציורים ורק אז להתחיל לברר עם עצמי מאיפה זה מגיע. גם האינטואיציה מתי להתחיל ומתי לסיים חשובה. חשוב מאוד לדעת מתי לעצור כי הציור אף פעם לא מושלם. תמיד יכולה להיות עוד אפשרות ועוד מחשבה, ובגלל זה אתה יוצר עוד עבודה. אין סוף לתהליך, ובכל זאת אתה צריך לעצור מתישהו, וזה קורה ברגע שאני מרגיש שיש בציור מספיק תוכן כדי שהצופה יוכל להמשיך לבדו".
אמנות הפכה להיות משהו מסחרי. זה משמח אותך?
"בעיני הרבה אנשים אמנות הופכת לאפיק השקעה. לאחרונה שמעתי מאספן שהגיע אליי לסטודיו את המושג 'להחנות את הכסף באמנות'. אין לי בעיה עם זה, יותר אמנות נמכרת זה אומר שיותר אמנות נעשית. כל עוד מכירה היא לא המטרה היחידה של היצירה. זה מעשיר את התרבות קדימה. פעם, לקראת כל סוף שנה, הייתי מכין את עצמי ללכת ללמד אמנות, ואז הייתי מוכר ציור או פסל, וזה היה נדחה. לקח לי הרבה שנים להבין שכנראה ללמד כדי להתפרנס - לא אצטרך. אם ללמד, זה רק מהלב. הארץ קטנה, ויש אצלנו הרבה אמנים ממש טובים, יותר מבכל מקום אחר".
יש קנאת ציירים?
"אנחנו לא מספיק גאים באמנות שלנו, והמשאבים הולכים למקומות אחרים. האמנות דחוקה בפינה, והמעמד שלה לא גבוה, בטח לא לעומת למידת תורה, למשל. ואני לא חושב שזה מבחינה תרבותית־רוחנית פחות חשוב. הייתי שמח להקים איזה כולל לאמנות, אבל אנחנו עדיין מאוד הישרדותיים. בגלל שלאמנות כפרקטיקה בפני עצמה אין הרבה ערך, היא נתונה לכל מיני כוחות אחרים שמנסים לעשות בה שימוש לטובת כל מיני אינטרסים, גם לאומיים. אבל שום אמנות לא יכולה לשרת את האג’נדה הלאומית. ההיסטוריה מראה לנו שאמנות מגויסת היא כישלון".
איך זה להיות אמן מצליח בחו"ל?
“כשמציגים בחו"ל, קשה להסביר לקהל שאם אתה מישראל, אתה לאו דווקא מייצג את הפוליטיקה או את המדינה. אמנות היא לא כמו ספורט, אמן לא אמור ולא צריך לייצג מדינה או גוף כלשהו, הוא צריך להיות רק כמה שיותר נאמן לעצמו".
מה הפרויקט הבא שלך?
"אני עובד על פרויקט חדש המשלב עבודות מהתערוכה ״מוסלמי, נוצרי ויהודי״ בעולם ה־NFT בשיתוף עם חברת SCRT Labs, ועל ספר חדש של סדרת ציורים חדשה, בשיתוף עם האוצר והכותב אורי דסאו, שיצא בהוצאת הירמר הגרמנית. במקביל, עדי ואני עובדים על פרויקט אמנותי משותף"