לנוכח הדימוי הקומי הקליל שדבק בו, כקומיקאי וכסטנדאפיסט, השחקן מיכאל הנגבי ככל הנראה יפתיע חלק מהקהל כשיככב בהצגת היחיד “העד”, ששורשיה בשואה, במסגרת פסטיבל תיאטרונטו שייפתח היום ויתקיים ביפו העתיקה ובעכו העתיקה. הנגבי יגלם בהצגה את דמותו של אברהם סוצקבר, גדול משוררי היידיש, שבתקופת השואה נלחם כפרטיזן בנאצים, ואחריה העיד נגדם במשפטי נירנברג.

“לא הגעתי להצגה במקרה”, הוא מספר כעת. “הכרתי את נכדתו של המשורר, השחקנית הדס קלדרון, יוזמת ההצגה ומחברת המחזה (עם עודד אהרליך וגייל לאו – יב”א), כששיחקנו יחד בהצגה 'אל תקרא לי יקה', קופרודוקציה של בית ליסין עם תיאטרון בהיידלברג שבגרמניה. נוצרה בינינו ידידות עמוקה, כשהסיפורים שלה על סבא שלה היו ברקע. היה לנו ברור שאם המחזה יועלה, אני אשחק את סוצקבר”.

הכרת אותו?
“אישית - לא, רק מהסיפורים עליו, ואני יודע הרבה. הדס ואני דור שלישי לניצולי שואה, וחשוב לנו לספר את הסיפור בדרך שונה ממה שסיפרו לנו על מה שקרה שם, דרך שלא ממש התחברתי אליה. ההצגות בנושא הזה היו תמיד כבדות עד שהיה קשה להכיל אותן. לבמאית שלנו מוריה זרחיה יש פרשנות מעניינת, שמתבטאת בדרך שבה מוצגת ההצגה”.

לא חששת שההצגה תהרוס לך את התדמית הקומית?
“איזו תדמית? יש לי כמה. אנחנו השחקנים עוסקים כל הזמן בבחינת הגבולות שלנו. דווקא היציאה מאזורי נוחות שהכרנו יכולה לפתוח לנו דלתות חדשות להסתכלות על העולם. הטקסט בהצגה הזאת, כפי שסוצקבר התנסח, הוא כמו שחקן נוסף”.

הזיקה האישית של הנגבי לתקופת מלחמת העולם השנייה נובעת כאמור מהיותו דור שלישי לניצולי שואה. “סבתי מצד אמי היא מברטיסלאבה שבסלובקיה, וחלק מבני משפחתה מצאו את מותם בשואה”, הוא אומר. “כשאני נזכר בכך, פתאום אני קולט שגם אני חלק ממכונת זיכרון קולקטיבית לאומית, שעליה מרחפת השאלה מה יישאר ממנה בדורות הבאים, כשגם אלה שהכירו את אלה שהיו בשואה, כבר לא יהיו פה”.

“לא במקרה מיכאל מופיע בהצגה בתור אברשה, הסבא שלי”, אומרת גם קלדרון. “הייתי הראשונה ממשפחת סוצקבר שהעזה לצאת לגרמניה, באישור סבי, כדי להביא את דברו לגרמנים. אחרי חמישה שבועות של חזרות, רגע לפני הפרמיירה, הודיעה לי אמי מהארץ שסבא אברשה נפטר.

הוא היה בן 97 במותו. כולי הצטמררתי. באותם רגעים דרמטיים, כשכמעט גרמתי לביטול ההצגה שם, מיכאל היה איתי. מאז, כ־12 שנה, אנחנו חברים. אם מתפלאים איך דווקא הוא, הקומיקאי, מופיע בהצגה בדמותו של סבא שלי, אני מסבירה שמיכאל הכיר אותו יותר מכל האנשים שסביבי, גם אם לא נפגש איתו, לאחר ששעות על גבי שעות דיברנו עליו. לפני שמיכאל הוא קומיקאי, הוא קודם כל שחקן מרגש באופן מדהים. בהצגה הוא מביא, לצד הדרמה והרגש, גם מההומור שלו. אף שחקן לא יכול להביא שילוב כזה לבמה”.

העד  (צילום: ז'ראר אלון)
העד (צילום: ז'ראר אלון)

פרס אמר

הנגבי (42) הוא בנם של השחקנים דינה לימון ואסי הנגבי, וגדל בתל אביב. “הילדות הייתה החלק הכי טוב בחיים שלי, כילד בשכונת שינקין מרובת הילדים”, הוא מספר. “מגיל מאוד צעיר עזרתי להוריי להתכונן לאודישנים וללמוד טקסטים. העזרה העיקרית שלי הייתה בלא להפריע יותר מדי”.

אביו שילב קריירה של שחקן עם עבודה בדפוס “דבר”. “לא תמיד הייתה לו עבודה במשחק, ולכן מלבד לדפוס, הוא עבד גם בהסעות ובמסעדות”, מספר הנגבי הבן. “הייתי גאה בו על איך שהתנהל כדי לפרנס את המשפחה שלנו. לפני שבע שנים, כשהיה בן 67, אבחנו אצלו סרטן, ותוך שלושה שבועות הוא כבר לא היה”.

בגיל 8 הנגבי כבר כיכב בהצגה “סוסי שוקולד” של מוטי אברבוך בתיאטרון נווה צדק. “כשהתחלתי להופיע, והוריי ראו עליי לאן הרוח נושבת, הם נתנו לי להבין שמדובר במקצוע קשה, שהבחירה בו אומרת בחירה בחיים לא יציבים”, הוא מספר.

בתקופת מלחמת המפרץ, כילד בן 12, הוא כיכב בסדרת תשדירי בטיחות בדרכים שבהם חיקה את דובר צה"ל נחמן שי. בתקופת התיכון למד הנגבי במגמת הקולנוע בעירוני א’ בתל אביב, ואת שירותו הצבאי עשה ביחידת ההסרטה של חיל האוויר.

משם דהר ישירות לקריירה, בלי לחפש תעודה בבית ספר למשחק או באוניברסיטה. “עד היום אני לא יודע אם זה היה נכון לרוץ ככה או לא”, הוא אומר. “המסך קסם לי, אבל אף פעם לא שכחתי את התיאטרון, שאני שמח לחזור אליו בהצגה ‘העד'”.

הוא זכור גם כמי שבשנים 2002 עד 2017 הוביל מדי שנה את הקמפיין הטלוויזיוני של מותג השוקו של מחלבות יטבתה. “האמת שכבר כמה שנים אני נמנע ממוצרי חלב”, הוא מודה. “אני צורך משקאות שקדים ושיבולת שועל. ועדיין, זאת מחמאה בשבילי שזוכרים לי את הפרסומת הזו אחרי כה הרבה זמן”.

לצד קריירת המשחק, הכתיבה והדיבוב שטיפח לאורך השנים, הנגבי גם הנחה לאורך השנים שלל תוכניות, ובהן תוכנית הסאטירה "עד כאן!” בכאן11, שעלתה על המסך ב־2017.

זה היה טבעי לך לקבל על עצמך את הנחיית “עד כאן!”?
“מאוד. לא חסרים מנחות ומנחים טובים שיכלו לעשות את זה, אבל כשהתוכנית עמדה לצאת לדרך במאי 2017, אמרתי לעורכים שלה דני קרפל וחן אביגדורי שאני מרגיש שזה הזמן שלי ושאני היחיד שיכול לעשות את זה. אני משוכנע שהם לא מצטערים על שהם בטחו בי. בינתיים התוכנית בהקפאה כשנה. כשאהיה מנכ”ל התאגיד, אם אהיה, אחזיר אותה תוך שעה, חד־משמעית. בינתיים אני מתעסק בשטויות אחרות”.

אתה ופוליטיקה חיים בשלום?
“איזה שלום, כשאנחנו חיים כאן בתוך מעגל דמים בלתי נגמר. כשהייתי בן 15, פרס אמר לי שהוא מקווה שכשאהיה בן 18, כבר לא יהיה צורך בצבא”.

האמנת לו?
“רציתי להאמין לו”.

בתוכנית אתה לא בדיוק מנחה ניטרלי ואובייקטיבי.
“במציאות שיש בארץ אי־אפשר להיות לגמרי ניטרלי, וכל אחד מאיתנו נגוע במשהו מהפוליטיקה. יש הרבה פוליטיקה כאן. המצב בארץ הזאת מורכב. מה לעשות, כאן זה לא שווייץ. לדעתי, הסכסוך באזור נמשך יותר מדי זמן. אולי שני הצדדים, או לפחות אחד מהם, לא באמת רוצים לסיים אותו”.

אתה מופיע מעבר לקו הירוק?
“אני מופיע היכן ששולחים אותי לשם, אבל לא יוזם בעצמי. הסיבה האמיתית היא שאין לי אוטו, כי כמי שגר במרכז תל אביב, אין לי צורך בו. יהיו ההשקפות שלי אשר יהיו, אף פעם לא אהיה בין המחרימים. בתוך התוכנית לא היו חרמות. השתתפו בה אנשים משני צדדי הקשת הפוליטית וניהלו דיון מכובד”.

היית מצרף פוליטיקאים לפאנל של התוכנית?
“לפוליטיקאים אין מקום בטלוויזיה, בפרט חברי הכנסת שבהם, שנבחרים כדי לעבוד במשכן הכנסת מהבוקר עד הערב. שיעבדו לעזאזל, ויפסיקו להתרוצץ בין האולפנים. רובם לא ממלאים את שליחותם. אם מי מהם חולק עליי, שיכתוב לי”.

קיבלת תגובות חריפות על הנחיית התוכנית?
“זה היה חלק מהעניין, מתפקידה של סאטירה לצחוק על אנשים חזקים. לקחתי בחשבון שלא כולם יבינו את ההומור שלי. ככה זה כשיוצאים לדרך שבה לא בטוחים אם מגיעים ליעד”.

נזהר מלהביך
בין שלל עיסוקיו, הנגבי כאמור גם נחשב אחד הסטנדאפיסטים המובילים במחוזותינו. “בעיניי, סטנד־אפ דומה לציור שצייר לא מפסיק לגעת בו ולשנות אותו”, הוא אומר. “הרבה מהנפש של הסטנדאפיסט נמצא בתחום הזה. כאן יש לי עקרונות משלי. אני לא יורד על הקהל ונזהר מלהביך אותו, ובכלל לא מעריך כשעושים את זה. בסטנד־אפ שלי אני עוסק בדברים אחרים”.

כמו?
“בי! זה נושא שרבים בתחום לא מגיעים אליו. הם לא יודעים לספר על עצמם, ולכן הסטנד־אפ שלהם לא מדבר אליי”.

נוח לך לשתף את הקהל בדברים על עצמך?
“אני לא אשקר. יש דברים שאני שומר לעצמי, ובשלב הנוכחי אני לא משתף בהם את הקהל. הם עוברים איזשהו סינון אצלי בראש, מה גם שחשוב לי לחדש כל הזמן את החומר שאני מביא לקהל, ואותו אני ממשיך לכתוב בפסקי הזמן שלי מהתחום”.