היה זה בקיץ 82’, כשפסטיבל עכו לתיאטרון אחר עדיין היה בחיתוליו. עלתה בו אז ההצגה “אללה כרים!”, עיבוד של אורי פסטר, אז במאי צעיר, למחזה ארץ־ישראלי מראשית המאה שעברה מאת לוי אריה אריאלי, שגולל סיפור אהבה בין יהודייה לערבי. בין משתתפי ההצגה היו מנחם עיני, דן תורן וענת הרפזי, שגילמה את הגיבורה נעמי שץ.

אומנם הרפזי נעלמה במרוצת השנים, אך ברביעי הקרוב תעלה בתיאטרון “אלפא”, בתרגומו ובבימויו של אבי עוז, ההצגה “נוף” מאת הרולד פינטר, שבה מופיעה הרפזי לצד יצחק חזקיה, ותיק התיאטרון הקאמרי. ההצגה מגוללת את סיפורם של בת’ ודאף, זוג קשישים, כשהבעל מדבר אל לב האישה כדי שתיחלץ מהבועה שאליה נכנסה. במקביל, ההצגה “אללה כרים!” מוצגת בימים אלה בגלגול חדש בהבימה, תחת השם “יפו 1903”, בלי הרפזי. “כמי שחוזרת לבמות לאחר הפוגה מאוד ממושכת, זכיתי בכמה מתנות בבת אחת - גם פינטר, גם עבודה עם איש תיאטרון מובהק כמו אבי עוז וגם הזכות לשחק עם שני פרטנרים נפלאים (סוהיל חדאד נאלץ לפרוש אחרי כמה הצגות, וחזקיה החליף אותו – יב”א)”, אומרת הרפזי.

ענת הרפזי (צילום: פרטי)ענת הרפזי (צילום: פרטי)


מול החצבני

הרפזי, 63, נולדה בכרמיאל. “אללה כרים!” הייתה ההצגה הראשונה לאחר לימודי התיאטרון שלה באוניברסיטת תל אביב. “הגעתי לכך לגמרי בטעות”, היא אומרת. “קודם לכן שירתי בלהקה צבאית, שעם יואל לרנר כסולן שרה את השיר ‘שומר החומות’, לאחר שפספסתי קורס שאליו הייתי מיועדת. אחרי זה רציתי ללמוד קרימינולוגיה, אבל מכיוון שזה היה רק לתואר שני, החלטתי ללמוד בינתיים משהו אחר לתואר ראשון ומצאתי את עצמי בלי כוונה בלימודי תיאטרון. אבי עוז היה בין המורים שלי באוניברסיטה, שם שיחקתי בגרסה המקורית של ההצגה ‘קידוש’ מאת שמואל הספרי. אז מצאתי את עצמי בעכו מול מנחם עיני, שלמרבה הצער הוא מזמן איננו איתנו. התפקיד ב’אללה כרים!’ היה תפקיד פותח דלתות, בפרט שאז לא היה שפע של שחקניות יפות בתיאטרון. כלומר, מילאתי איזו נישה שהייתה קצת חסרה, מה שדי הטריד אותי. העדפתי שיתייחסו אליי קודם כל כאל שחקנית טובה”.

בהמשך הרפזי נקלטה בתיאטרון הבימה, שם הופיעה בלא פחות מעשר הצגות בתוך כארבע שנים, בהן “נשי טרויה”, לצד “שחקניות אלוהיות”, כדבריה, כמו אורנה פורת וגילה אלמגור; “בונקר”; “יומן חוף ברייטון”; “טירונות”; “סנג’ר"; “פירוד זמני” ו”מלון קטן בצד”.

קודם לכן, בהיותה סטודנטית, לבלבה האהבה בינה לבין רוני עמוסי, סטודנט לקולנוע בבית צבי. “אז, כשחיפשנו לנו מקום לחיות בו קרוב לאדמה, יצאנו לטיול בארץ, רכובים על גבי אופנוע, וכשהגענו לביקור אצל חברים במושב הגלילי בית הלל, לא יכולנו לעמוד מול קסם המקום הזה”, הרפזי משחזרת. “קנינו משק ובתוך שלושה שבועות שכחנו מתל אביב. מ־84’ אני חיה כאן, כשמולי החצבני במלוא יופיו”.

אלא שהרפזי הייתה אז בשיא הקריירה המתהווה שלה בהבימה ונקלעה למרוץ מטורף בין העיר הגדולה לבין נווה השקט הגלילי שלה. בעלה עסק בגידול צאן, וככל שהרפזי נתנה יד במשק, ההצגות לקחו אותה לא אחת ממנו עד שנאלצה לבקש מהבימה לשחרר אותה. השיא היה כשלוהקה לתפקיד ילנה אנדריבנה בהצגה “הדוד וניה” מאת צ’כוב, לצדו של נסים עזיקרי, “שחקן שהיה מבחינתי אורים ותומים”, כדבריה. ההצגה הצליחה מעל למשוער.

אז הלם בה הגורל, כשעמוסי נספה בתאונת טרקטור. הרפזי השתדלה לא להישבר. תקופת מה שיחקה בתיאטרון חיפה, עד שפרשה מהבמה ולא האמינה שפרישתה תימשך 28 שנה. מאז היא עוסקת בהוראת תיאטרון בגליל, ואף עסקה לפרנסתה גם בתיירות עם שני צימרים שפתחה במשק.

“למעשה, פרשתי מהבמה לזמן כה רב, כי לא רציתי להיות אמא שחקנית”, היא אומרת כעת. “היה לי חשוב שילדיי יגדלו עם אמא במשרה מלאה. כעת, לאחר שהם גדלו, אין לי בעיה לעשות שוב ושוב את כל הדרך לתל אביב, אבל אני מהגליל לא זזה, בוודאי לא מעצי הזית שרוני נטע”.