על אף הפלייליסט המדויק, הקול של אדם לוין והנוסטלגיה ששרתה בין כל החוגגים, משהו לא כל כך עבד. לא ידעתי לשים את האצבע האם מדובר בעיבוד המשונה שקיבלו השירים, הקצב בו לוין פשוט דילג בין שיר לשיר או האנרגיה שהוא הגיע איתה מלכתחילה. הייתה תחושה של "באתי לסמן וי, הופעתי גם בישראל, יאללה הביתה חבר'ה".
חיפשתי מעריצות צורחות ובמקום קיבלתי אבות עם מנשא מנסים לשמור שהילד לא יתעורר. רציתי אנשים קופצים ובמקום היו סביבי רק אנשים מתנועעים מצד לצד כאילו הגיעו להופעה של עידן חביב. מוזר לחשוב איך עשרות אלפי אנשים לא הצליחו להתאחד לכדי אנרגיה, פשוט כי הם לא עמדו בקצב.
אחרי שתי הופעות חימום של אגם בוחבוט שאירחה לצידה גם את שחר סאול ונורוז, ולאחריה מרגי – שקרע את הבמה כאילו הוא ממלא את פארק הירקון פעמיים בשבוע, הגיע תורה של הלהקה. אבל לא לפני הפסקה קצרה, מה שקצת הוריד את החום שהציפו הופעות החימום כתפקידן.
המופע נפתח בכניסה פתאומית של אדם לוין לבמה עם הלהיט "Moves like Jagger", שהיה בחירה מדהימה לפתיחה של הופעה. מהשירים האלה שכולם מכירים את המילים ויכולים להיזרק פנימה אל תוך רצף השירים האהוב. ומשם, כמו במירוץ להספיק את כל מה שתיכננו, לוין שר את "This Love" מהאלבום הראשון של הלהקה, ומיד אחריו המשיך לשיתוף הפעולה שלו עם ג'ים קלאס הירוז, "Stereo Hearts", אליו הצטרף הקהל עוד לפני שלוין בכלל הספיק לשיר בעצמו.
אף על פי שרשימת השירים כבר פורסמה מבעוד מועד, ורובה באמת התקיים גם על הבמה, הייתה תחושה שהמעברים או הבחירה בסדר הייתה תלושה ובלי קשר אמיתי לרגשות שכל שיר מציף בקהל. נגמר שיר – עוברים להבא. במזל לוין הוא אדם מספיק מעניין, מספיק חתיך, עם קול מספיק יפה, שירים מספיק טובים ועם תנועות כמו של ג'אגר, מה ששמר על העיניים של הקהל נשואות אליו.
אחד הביצועים היפים ביותר בהופעה היה לשיר "Animals" שבהחלט היה חייתי. המייצגים על המסכים היו מדהימים והצליחו לגרום לי ולעוד רבים בקהל להתעורר ולהתמסר לשיר הלא פחות מגאוני בעיני. אז עוד שיר, ועוד שיר, ועוד שיר, כאילו הוא תופר את ההופעה בעוד יום עבודה שגרתי, ורק אחרי השיר התשיעי נשמעו מפיו המילים הראשונות כשהציג את חברי הלהקה.
ועם כבר בחברי הלהקה עסקינן, בואו נדבר רגע על הכוכב האמיתי של הערב – הגיטריסט ג'יימס ולנטיין, שלרגעים הזכיר לחובבי "ארץ נהדרת" את דמותו של נדיר ממערכון ההיי-טק האהוב. בלי להוציא מילה ולנטיין הצליח לגנוב מספר פעמים את ההופעה ולעניין את הקהל לא פחות מהסולן עצמו, שתכל'ס? לשמו התכנסנו.
איך אני עוד יכולה לדעת עד כמה הוא כזה? הו, טוב ששאלתם, כי הגענו להפתעה של הערב. רבים מאיתנו שמעו טרם ההופעה על סיפור הסינדרלה של קורל ביסמוט, אותה "נערת החמניות" שאני רואה בכל יום כשאני הולכת על הטיילת בתל אביב. ולאלו שלא שמעו, לוין הבחין באותה הזמרת מנגנת מתחת למרפסת המלון שלו – התרשם לטובה – הזמין אותה להופיע איתו – ובום, היא נתנה ביצוע לשיר "Sunday Morning" על הבמה בפארק הירקון. והייתה לא פחות ממדהימה.
עוד כמה רגעים ישראלים מרגשים נרשמו בהופעה הזו, ביניהם הרגע בו מעריצה בחרה להשליך על הזמר – לא תחתונים ולא חזייה, אלא דווקא דגל ישראל. לוין הניף את הדגל בגאווה, ובימים בהם אומנים גדולים בעולם מפגינים אנטישמיות שכזו, כיף לדעת שיש מי שלא מפחד להכיר ביהדות שלו. רגע נוסף היה בשיר "Girls Like You" שבקליפ שלו מופיע גיבורת העל שלנו, גל גדות, שזכתה לאהדת הקהל בכל פעם שפניה התנוססו על המסך.
ולבסוף, הרגע לו כל בנות ישראל חיכו מתחילת ההופעה, לוין הסיר את החולצה המכופתרת שלבש, שעשתה לי אסוציאציה של ארוחת שבועות, והשוויץ בגוף החטוב מלא הקעקועים שלו. מה נגיד, היה שווה לחכות.
על כל מקרה, תודה על ההזדמנות לראות את אחד מאומני הפופ המוערכים ביותר בעולם בכלל, ועל ידי בפרט.
התרעות פיקוד העורף