האמנית אודרי ברגנר, שהלכה לעולמה בתל-אביב בגיל 95 והובאה אתמול למנוחת עולם בבית העלמין בקיבוץ עינת, הייתה סיפור מיוחד במינו - ציירת מהשורה הראשונה, מעצבת תפאורה ותלבושות לתיאטרון, מאיירת וגם סופרת, נוצרייה שחייתה בישראל כ-72 שנה מבלי להתגייר ודיברה יידיש יותר טוב מאשר עברית, כשלעומת בעלה, יוסל ברגנר, צייר הפומפיות המופלא, שנשא עליו את חותם הגלותיות עד תום, דווקא היא התחברה בציוריה לנופי הארץ.
דרכיהם הצטלבו בבית הספר לאמנות שליד הגלריה הלאומית במלבורן שבאוסטרליה, שם למדו שניהם ושם התלקחה האהבה ביניהם - היא, אודרי קלר, בת לאם ממוצא סקוטי ולאב ממוצא גרמני, שהכירו ב"ביבשת החמישית" והוא, בנו של המשורר היידי הנודע מלך ראוויטש, כפי שכונה זכריה-חנא ברגנר. במו עיניה היא הייתה עדה למהפך שחל אצל אהוב לבה, שהיה מבוגר ממנה בשבע שנים. זאת, כשבהשפעת הידיעות על אימי השואה עבר מלהיות צייר-מחאה חברתי שמחה בשם האבורג'ינים, הילידים האוסטרלים, לצייר יהודי מובהק.
דרך פריז הם הגיעו למונטריאול שבקנדה, לשם נדד אביו. "אבא לקח אותה לידיים", הוא סיפר בהנאה. "תוך חודש היא קראה את 'מוטל בן פייסי החזן' של שלום עליכם ביידיש. אודרי יודעת פרפקט יידיש!"
כשהשניים הגיעו לנמל חיפה, המתין להם שם המספר יוסל בירשטיין, חברו של ברגנר, שהביאם לקיבוצו, גבת, שם רעה את הצאן. איכשהו הפסטורלה בלב העמק לא המיסה את זוג הציירים, שחשו שהעסק לא ממש בשבילם. ליתר ביטחון הם סרו למזכיר המשק, שלימים הוכר כשר החקלאות חיים גבתי. לאחר ששמעו ממנו, כי לאחר חמש שנות חברות בקיבוץ אולי יוקצב להם יום בשבוע לציור, הם ברחו לצפת, שמשכה באותן שנים ציירים.
לבה של הציירת הצעירה הלך שבי אחר נופי הגליל הקסומים, שהיא נתנה ביטוי לכך בציורים יפהפיים בצבעי-מים. עם כל האהבה לעיר המקובלים, המרחק ממרכז העניינים עשה את שלו וב-57' הם עקרו לבית דו-קומתי ברחוב ביל"ו בלב תל-אביב, שהזכיר ליוסל את השטייטל מילדותו בפולין.
יוסל, איש-רעים להתרועע, נקלט מיד בבוהמה ופתח במירוץ של הישגים, שהביא אותו ב-80' לזכייה בפרס ישראל לאמנות. אודרי, שעם הזמן ציוריה נעשו מופשטים יותר, הייתה השקטה בין שניהם ואמרה לא פעם שאלמלא דרבונו של בעלה, הייתה מפסיקה זה מכבר לצייר. הוא, לעומת זאת, טען שהיא ציירת טובה ממנו והרבה להתייעץ בה באמנותו. יוסל נודע בשיתוף הפעולה האמנותי הפורה שלו עם חברו, המחזאי והבמאי נסים אלוני. בעוד שהוא נמנע מלעבוד עם חנוך לוין, "מתחרהו" של אלוני, בטענה שהוא ירד נמוך יותר, אודרי לא עשתה חשבונות כאלה.
בהצגת "דודה ליזה", מאת אלוני ובבימויו, שהועלתה בהבימה ב-69' ולה עיצבה אודרי את התפאורה ואת התלבושות, הופיעה לצד ענקי הבימה רובינא, בוכמן, בקר, קלצ'קין וסגל, שחקנית בת 21 בתפקיד מרים בלנק. זו הייתה אדית אסטרוק, בת-זוגו הצעירה של אלוני. בין אסטרוק, שתוך שנים לא רבות ירדה מהבמה והפכה לפסיכותרפיסטית מצליחה, לבין אודרי נוצרה חברות, שנמשכה עד אחרית ימיה של זו.
לדבריה, עולמה של אודרי לא הצטמצם באמנות. "יום אחד היא סיפרה לי שבצעירותה באוסטרליה היא אהבה לרכוב על סוסים", מעידה אסטרוק. "מהר מאוד היא עברה מהסיפורים לביצוע ומדי שבת בבוקר היינו תופסות מונית ויוצאות לרכוב בחווה של אליהו גורדון. הרבה זמן אחרי זה, במפגשי חברים שהיינו מקיימים אצלה בימי שישי, היא הייתה שואלת אותי מה היה שם הסוסה הלבנה, האהובה עליה, אך שכחתי כמוה.
"אודרי הייתה טיפוס ספורטיבי. כשנסגרה חוות הסוסים, עברנו לשחות בבריכת גורדון בעלת השם הדומה, כשגם שם היא הצטיינה הרבה יותר ממני. לאחר השחייה, היה לנו מנהג לקנות בקיוסק קפה וקרואסון ולעלות אל הגג ולחלום משם אל מרחבי הים".
עם כל אהבתה לים של אודרי, מצעירותה כאן היא הייתה מכורה לנופים המדבריים של הנגב, מספרת אסטרוק. בין תערוכותיה הרבות בלטו אלה שהוקדשו לבדואים, בהיותם יעד אקזוטי, הרבה לפני הפורענויות הנוכחיות בדרום. הקרובים אל אודרי לא הופתעו לשמוע ממנה את בקשתה האחרונה - להיטמן, כשהיא לבושה בגלבייה, שקנתה לפני שנים בשוק של באר-שבע.