בילדותו, גיל חובב היה הראשון להאזין לכל תקליט חדש שיצא בארץ, בין שהיה מדובר בפזמונים עבריים ובין שבפזמונים בינלאומיים. זאת בזכות הוריו: משה חובב, מקרייני קול ישראל הראשונים ברשות השידור, ואמו, דרורה בן אב"י, בתו של איתמר בן אב"י ונכדתו של מחיה השפה העברית אליעזר בן־יהודה, שהייתה מנהלת חטיבת התוכניות הקלות בקול ישראל. “אצלנו בבית שירים עבריים היו דבר קדוש", מספר חובב.

“אמא שלי הייתה אחראית על פסטיבל הזמר והפזמון. כיום, כאדם מבוגר, כשאני מסתכל אחורה ואני רואה כמה מאמץ וכמה מחשבה הושקעו בזה, וכמה גאווה וציונות ואהבת הארץ ואהבת העברית הושקעו בזה – אני חושב שזה דבר גדול. כשתפסתי איזה מפעל אדיר זה היה, אמרתי שאני רוצה לצלול פנימה ולחקור את הנושא".

החקירה הזו הולידה את מופעו החדש של חובב, “לחיי העם הזה", שיועלה לראשונה מחרתיים (18.5) בטוקהאוס בנמל תל אביב (20:30). המופע משלב סיפורים, שירה בציבור והמון הומור, כשאת חובב ילווה הקלידן גלעד שפירא. “כשאנשים שרים בציבור הם הכי מאושרים שיש, כיף להם בנשמה, הם יוצאים עם חיוך, אז החלטתי לעשות מופע שידגיש את זה טוב יותר", מספר חובב. “ומה שעושה לי טוב בנשמה הוא נוסטלגיה ואהבת הארץ. המופע החדש מוקדש לשירים היפים של פעם. אפילו אני שר עם הקהל כמה וכמה שירים. אני לא זמר גדול, אלא מנחה את השירה. זה נוגע ללבי שפעם היו כותבים שירים כל כך טהורים עם אהבה נטו, בלי התחשבנויות, ונראה לי שצריך קצת להחזיר אותם".

עוד אלמנט שעוסק בו המופע הוא הפרסומות של פעם. “פעם פרסומות היו הרבה יותר מושקעות, וכתבו אותן טובי הכותבים", אומר חובב. “היו פרסומות שכתבו נעמי שמר, לאה גולדברג, משה וילנסקי ועוד. הם חלטרו כי היו צריכים להתפרנס ממשהו. אלו ממש שירים עם בתים ופזמון, והחריזה פשוט נהדרת. יש גם שירים שהתחילו מפרסומות ומאוד הצליחו, למשל ‘אני חולם על נעמי’ של הצמד חדוה ודוד, שהחל כשיר פרסומת לקפה ‘עלית’ והפך לנכס צאן ברזל בישראל".

אחת מגולות הכותרת שיחשוף חובב במופע קשורה לאביו, שהיה מי שהכריז ברדיו על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, כשבנו היה בן 5. “אני קורא במופע סיפור על החוויות שעברתי במלחמת ששת הימים. באותה תקופה אבי שידר מתל אביב כי חששו שירושלים תיכבש על ידי הירדנים. אחרי שאבי הכריז על שחרור ירושלים הוא נסע לירושלים, בעט בדלת האולפן והקריא בפרקי היום בתנ"ך בשידור ישיר נבואת נחמה. בתוך הסיפור הזה אני משמיע במופע הקלטה נדירה של אבא שלי מודיע על שחרור ירושלים. זו הפעם היחידה בתולדות החדשות בארץ שהקריין קרא את הידיעה פעמיים ברצף: ‘דובר צה"ל מודיע שכוחות צה"ל נכנסו להר הבית, אני חוזר, דובר צה"ל מודיע שכוחות צה"ל נכנסו להר הבית’. זה היה כל כך בלתי נתפס בתקופה ההיא".

אליעזר בן יהודה  (צילום: קלוגר זולטן לע''מ)אליעזר בן יהודה (צילום: קלוגר זולטן לע''מ)


מנטור שמנטור

חובב, 60, נולד בירושלים. בביתו כצפוי הייתה ספריית תקליטים מאוד מפוארת. “אמא שלי קיבלה כל תקליט שיצא", הוא מספר. “תמיד הקרב בבית היה על השאלה: מהי הלהקה הטובה ביותר בעולם? בת דודה שלי ואחי טענו שהביטלס, ואני טענתי שלהקת פיקוד צפון עם יגאל בשן, וכולם ידעו שאני צודק".

מה התקליט הראשון שקנית?
“הראשון שקניתי בכספי היה תקליטון של ששי קשת. עד היום כשאני פוגש את ששי אני מזכיר לו את זה. אחר כך קניתי גם תקליטון של עדנה לב. פעם לא היה כסף לקנות תקליטים גדולים, אז היה נהוג לקנות תקליטונים עם ארבעה שירים".

מה דעתך על הפזמונים העכשוויים?
“זו סוגיה קצת כואבת. אני חושב שצריך לזרום עם הזמן, אבל לפעמים, כיום, כשאני מאזין למילים, התכנים הם בעיקר: ‘אני אוהב אותך’ ו’למה עזבת אותי?’. פעם שירים דיברו על המון דברים נוספים. בעבר היוצרים ניסו להיות חכמים, ואילו היום שירים לא מנסים להיות חכמים. למשל השיר ‘אפס מאמץ’ של סטטיק ובן אל תבורי עם נטע ברזילי הוא בסדר, אבל די אידיוטי לדעתי. הוא לא אומר כלום ונעשה על ידי אנשים מוכשרים מאוד, וקבלותיהם איתם. הם שווים הרבה, אבל אני חושב שהם משקיעים אפס מאמץ".

מה הופך בעיניך שיר לקלאסיקה?
“שיר צריך לעורר רגש. זה דבר שחסר לי היום. יש פזמונים בני זמננו שאני מת עליהם. ניקח את הנציג שלנו לאירוויזיון מיכאל בן דוד. השיר "I.M" חמוד, אבל הוא לא מרגש אותי. בזמר עברי יש את ההיתוך המאוד נדיר בין שירה לפזמונאות. יש שירים שאתה שומע, ונעתקת לך הנשימה כי אתה מרגיש שהשיר מדבר עליך. זה נראה לי דבר גדול בשיר. אני מודה שאני מתחבר יותר למילים מאשר למנגינה".

חובב נחשב לאחד מחלוצי תוכניות הבישול בישראל. תוכניתו הראשונה “שום, פלפל ושמן זית", שאת שתי עונותיה הראשונות הגיש לצד איילת לטוביץ’ בערוץ הראשון, זכתה להצלחה רבה בשנות ה־90. “זה התקבל באהבה, היו אפילו שחשבו שאיילת ואני נשואים", הוא משחזר. “זה היה משהו חדש. זו לא הייתה תוכנית הבישול הראשונה בישראל, אבל אחת הראשונות, ופתאום אנשים גילו שאפשר להנגיש את האהבה למזון גם בטלוויזיה. זו הייתה תוכנית ברוח טובה, לא מלחמת עולם של ריאליטי, אלא בחור ובחורה חמודים שמבשלים יחד במטבח ביתי. היה בזה משהו רענן ואוהב, גם מהצד שלנו וגם מהצד של הקהל. זה התקבל יפה".

איך המבקרים קיבלו אתכם?
“חלקם תיעבו את זה מההתחלה, וחלקם אהבו את זה, אבל אני חייב לומר שגם אם ביקורת היא טובה, אני לא מרגיש שהיא עליי, אולי מפני שעבדתי שנים רבות בעיתונות והבנתי שעיתונאים כותבים על עצמם ועל מה שמעניין אותם ולא בהכרח על הנושא".

מתחילת שנות האלפיים הגיש חובב שלל תוכניות אוכל כגון “עושים שוק", “קפטן קוק", “עושים חג", “גיל חובב והתוספות", “מצעד האוכל הישראלי", “המנה של המדינה", “השף המעופף" ו"עניין של טעם". “התשוקה לעולם הקולינריה דבקה בי מילדות", הוא מספר. “גדלתי בבית קצת מוזר. בשנות ה־60 וה־70 לא היה מנומס לאכול במסעדות כי ישראל הייתה מדינה סוציאליסטית. אבל כיוון ששני הוריי היו בכירים מאוד ברשות השידור ואנשי העולם הגדול אז אכלנו המון בחוץ. כבר בגיל 4־5 ידעתי שהג’וב שאני רוצה בחיים הוא להיות מנהל מלון. זה דרבן אותי להשיג את ההשכלה הקולינרית שאפשרה לי להיות מבקר מסעדות. אתה צריך להכיר מנות רבות, וזה הוטמע בי מגיל מאוד צעיר".

לא בער בך אף פעם להיות שף?
“לא, מעולם לא למדתי את זה. אני מבשל כמו דודה מבוגרת, וזו מחמאה בעיניי כי זה הבישול שאני הכי אוהב. ראיתי מאחורי הקלעים איזו עבודת פרך זה להיות שף, ואני מלא הערכה לשפים שעושים את העבודה הזו, אבל לי אישית כל כך יותר קל לכתוב ולעשות טלוויזיה מאשר את העבודה הקשה הזו".

מה אתה חושב על תוכניות הריאליטי בישול שכבשו את המסך?
“אני לא מתחבר לזה, אבל מלא הערכה למי שעושה את התוכניות האלה כי זו אופרציה ענקית ואדירה, וכמובן הרבה יותר גדולה ומושקעת מהדברים שאני עשיתי. מציעים לי פה ושם לשפוט או להיות מנטור שמנטור. אני חושב שהאנשים שעושים את התוכניות הם מוכשרים, אבל הקונספט גס רוח בעיניי. הצורך בתור שופט להגיד לדודה אתיופית: ‘את לא מבשלת מספיק טוב בשביל לעבור לשלב הבא’ - זה מבייש. מי אתה שתגיד דבר כזה? איפה האנושיות? אני לא אוהב את זה, אז זזתי הצדה".

אתה לא מתגעגע לטלוויזיה?
“בכלל לא. לפני שש שנים הבנתי שהטלוויזיה הולכת למקום אחר ממה שהכרתי. טלוויזיה מתקדמת לאן שהיא צריכה להתקדם, אני לא אחזיק אותה או איאחז בקרנות המזבח. אני לא יכול ולא רוצה לספק לטלוויזיה את מה שהיא צריכה היום, גם היא לא רוצה לקנות ממני את מה שאני יכול לספק, אז נפרדנו כידידים".

סטטיק ובן אל (צילום: רפי דלויה)סטטיק ובן אל (צילום: רפי דלויה)


לא עבודה

במרץ 2020, תחילתה של הקורונה, חזר חובב מאוסטריה היישר לבידוד. “אני זוכר שנכנסתי לבידוד ואמרתי לעצמי שאני לא צריך להיות עצוב או מבואס, אלא עליי לחשוב מה לעשות בשבועיים האלה", הוא משחזר. “אז במהלך עשרת ימי הבידוד כתבתי ספר שנקרא ‘ספר קטן על העולם הגדול’ ועסק בטיולים בעולם בצורה מצחיקה. הספר הזה הצליח מאוד. בהמשך כתבתי ספר נוסף, ‘יותר קרוב מרחוק’, שיצא לאחרונה ומאגד סיפורים שהיו לי בלב הרבה זמן".

איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“זה לא מנומס לומר, אבל זו הייתה תקופה מדהימה. לבי עם אלה שאיבדו קרובים ועם אנשים שזה פגע בהם כלכלית - זה דבר נורא ואיום. אבל עבורי זו הייתה תקופה שיכולתי בה מעט לסגת לתוך עצמי ולמשפחה הגרעינית שלי וליהנות מכל שנייה. אני חותם על עשר שנות קורונה אם אתה יודע לספק אותן".

מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“אני מתמחה בלא לעשות הרבה. יש לי מופע נוסף בשם ‘שירים שלא הבנתי’, אני מרצה על הספרים שלי, על המשפחה שלי ועל עברית בארץ ובעולם. השנה היא שנת ה־100 למותו של אליעזר בן־יהודה, אז הרבה אוניברסיטאות ברחבי העולם מזמינות הרצאות על אודותיו מפי הנין. יש לי הרצאה נוספת בשם ‘הרפתקאותיו של מבקר מסעדות’, על הרפתקאותיי ב־30 השנים שאני כותב ביקורת מסעדות. לא הייתי קורא לזה עבודה, אבל אני מתפרנס היטב. זו לא עבודה כי אני נוסע להרצות בערב במשך שעה וחוזר הביתה, אז אני בטלן גדול".

לאחרונה חגגת 60, מרגיש בגיל הזה?
“מרגיש בגיל הזה לטובה. אף פעם לא אהבתי להיות צעיר ולא אהבתי צעירים. גם כילד אהבתי מבוגרים, וכנער אהבתי זקנים. בגיל 40 הגעתי לגיל שבו אני רוצה להיות, ומאז זה סטטי. לא חוויתי משבר גיל 40, לא משבר גיל 50 ובינתיים לא משבר גיל 60, אז אינני מתלונן".

מה החלום הבא?
“אם תצליח לסדר לי עבודה בתור מבקר בתי מלון, אהיה מבסוט. בתי מלון הם הסטייה שלי, ותמיד לפתוח את הדלת של החדר בפעם הראשונה - זה רגע של אושר עבורי. גם כשאני במלון שני כוכבים אני מאושר מזה, וגם כשזה במלונות פאר".