סיפור חייה של היוצרת הבימאית והפרפורמרית יעל טל עשויים מחומרים שמבקשים לעלות על הבמה, והם שם על הבמה, אמנם לא בדיוק אבל עם דמיון רב.

'לא חשוב הניצחון' מחזמר סאטירי אוטוביוגרפי מופרך של תיאטרון האינקובטור, שכתבה וביימה יעל טל שהוא מעין מסע התבגרות ישראלי ירושלמי. "המסע עובר בשלוש תחנות בחיי הגיבורה כילדה, נערה ואשה שגדלה במשפחה דתית לאומית בירושלים, העיר הקדושה שקשה לה שלא להרגיש חוטאת בתוכה, בעוד היא שואפת להיות צדיקה, אבל למציאות יש תוכניות אחרות. זהו מסע נשי על אמונה, ישראליות ומה שביניהן, מסלול ארוך עם  שאילת שאלות, חיפוש משמעות ומענה להתמודדות עם הסוגיה של "צדיק ורע לו" אומרת טל.

משפחתה של יעל טל השתייכה לזרם הדתי לאומי, אף כי לדבריה "מעולם לא התאמנו בול. מבחינה פוליטית נטינו שמאלה. היה פער בין הבית למסגרות החינוכיות בהן גדלתי. הורי ידעו תמיד להבחין בין עיקר לטפל. למשל, הם מעולם לא מדדו בסרגל את אורך החצאית שלי" היא אומרת.

היא גדלה בשכונת עין כרם הציורית הרחק מהשכונות הדתיות של ירושלים, התחנכה במסגרות דתיות ומסורתיות מעורבות לבנים ובנות,  הלכה לצופים הדתיים, ושירתה בצה"ל כמפקדת בקורס למאבחנות פסיכומטריות. "בצבא הפסקתי להיות דתיה" היא מגלה. ולא רק היא, גם ההורים ושני אחיה פרשו, כל אחד בזמנו, מהעולם הדתי ויצאו בשאלה.

ההצגה 'לא חשוב הניצחון' (צילום: דן יהודה)ההצגה 'לא חשוב הניצחון' (צילום: דן יהודה)

את העבודה על "לא חשוב הניצחון" החלה טל ערב הקורונה. "הגעתי לירושלים לביים ב'ניסן נתיב', ולהפתעתי בקאסט של שנה ג' שפגשתי   היו 70% דתל"שים (דתיים לשעבר). זה היה מפגש עוצמתי עם אנשים שיש לי ולהם חוויות חיים דומות ומשותפות. כולל רגשות אשמה. כשחזרתי לירושלים גיליתי שאני מפוייסת לאחר זמן רב בו כעסתי על הציונות הדתית" היא מספרת.

בהווי חייה ובחוויות מילדותה ונעוריה בירושלים, שבחלקם באים לידי ביטוי בהצגה, היא נזכרת בישיבות הדרכה בצופים הדתיים כשעל המוקד הועלה אחד הנערים שהוריד את הכיפה והוכרז כ'כישלון חינוכי'. על המסכת שהציגו בבית הספר ב"יום ירושלים", ("שנכבש על ידי הציונות הדתית"), כשהבנים נכנסים עם 'רובים' וכובשים את גבעת התחמושת,  בעוד הבנות מחוללות לצלילי 'ראיתי עיר עוטפת אור' כשהן מוארות  בתאורת אולטרא סגול.

באחד מימי ירושלים, משתפת טל, שמעה את אמה אומרת לאחיה הגדול "זה יום קשה". האח הנדהם שזה עתה הופיע במסכת הבית ספרית כאחד הצנחנים ש'כבש את גבעת התחמושת' התרעם על האם. "אמא הסבירה לו שירושלים לא יכולה להיות מאוחדת, אם חצי עיר חוגגת בעוד החצי השני נמצא תחת דיכוי".

בעודם מתווכחים יעל  אז תלמידת כיתה ג' שישבה במושב האחורי במכונית, שירבטה על שמשת המכונית  'ימח שמם הערבים' וחזרה על כך גם בקולה. "אמא שלי כמעט עשתה תאונה ושאלה 'מאיפה הבאת את הדבר הזה?' סיפרתי לה שהמורה לערבית, יהודיה דתיה, משרבבת מדי פעם את המילים האלה, תוך שהיא מספרת לנו מסיפורי אלף לילה ולילה. וזה  נטמע בנו, ילדי הכיתה כאילו 'ימח שמם הערבים', אלה מילות קישור. ואז אמא אמרה: 'יעל, בפעם הבאה שמישהו מדבר כך,  יש לך אישור ממני לקום ולצאת מהכיתה'.

"גם בתיכון שמעתי אמירות גזעניות, וכשהתלוננתי אצל רכזת השכבה היא ראתה בי טרחנית, לא הבינה מה אני רוצה ממנה", הוסיפה. גם ביצירותיה האחרות מרבה יעל טל לעסוק בחברה ובזהות הישראלית. בימים אלה במקביל להצגה "לא חשוב הניצחון", מוצגות  עוד שלוש  הצגות משלה. "נס ציונה, המחזמר" קומדיית נונסנס מוסיקלית על הצלחה אושר והקשר ביניהם (18.5 ב"תמונע",  ב-6.6 "צוותא");

"בום התאהבתי" - מופע ספוקן וורד ומוסיקה על אהבה ומלחמה (17 ביוני, "צוותא"); ו"אינסטינקט בסיסי" - מחזמר נשי סאטירי, עם עדויות של נשים ששירתו בשטחים (17.6 "צוותא").

בתחילת דרכה כמורה לתיאטרון, ולצורך השלמת הכנסה היא הצטרפה כמלווה למסע של בתי ספר ברחבי הארץ. "זה מסע במסווה של שאילת שאלות, בעוד שיש רק תשובה אחת, והיא הנכונות להקריב את עצמך לחברה ולמדינה, גם במובן הצבאי. קל להלהיב בני נוער, הם רוצים להתלהב וזה נפלא. אבל כשאחד הנערים אמר שהוא רוצה לעשות מוסיקה, המדריך לא אהב את התשובה. מבחינתו התשובה הרצויה היא להתגייס לקרבי. אלה גבולות הדיון. המסע מסתיים במכללה בירושלים עם מוסיקה וריקודים כשלפתע עוצרים הכל ומקרינים סרט על חייל שנפל. בני הנוער עוברים באחת מריקודים להתכנסות.

בעיני המסע הזה היה לא פחות משטיפת מוח, אירוע פשיסטי עם ערבוב של דתי ומשיחי, שבת בכותל ובלי איזכור לסכסוך שלא לדבר על הכיבוש. "כשחזרתי הביתה פעורת פה ונדהמת, בעודי מאובקת ועייפה הנחתי את התרמיל והתיישבתי לכתוב את המונולוג של הנערה בהצגה, יש לה המון שאלות והיא לא מוצאת תשובות אבל היא גם צוחקת על עצמה שהיא חופרת".

הומור מרכך את המסר?
"ההומור נמצא תמיד ביצירות שלי, יש בו מימד של קדושה. כשצוחקים הלב פנוי ופחות מתגונן. זה האתגר הכי גדול להצחיק את הקהל, ומבלי  שירגיש הוא גם יבכה. בשנים האחרונות אני נוגעת בסאטירה, מנסה להפתיע את הקהל ברכות. מאד קשוח שם בחוץ ואני יכולה להתמודד עם זה רק באמצעות הומור, ועל ידי כך להזכיר לצופה שהלב שלו בעצם מאד רך שהוא אוהב אדם". 

עד שהקהל יוצא מההצגה?
"אין ספק שישראל עוברת תהליך מטורף ותזוזה מטאורית במה שקשור לשיח ולהלכי הרוח. כל מה שהיה פעם מרכז הפך לקיצוני, ומה שהיה קיצוני היום הוא מרכז. אנחנו נמצאים בתוך מים רותחים.

"עזבתי את מערכת החינוך אף שהיתה ויש לי תשוקה ללמד, אבל אני חוששת שעם דעות כשלי יעשו לי 'אדם ורטה' (המורה מטבעון שתלמידתו ספיר סבח הגישה נגדו תלונה על הבעת דעות שמאליות בשיעור, מה שהביא לפיטוריו. ר.ק.). לא רציתי להגיע למצב בו אפעיל  צנזורה עצמית. ואם חלילה אגיד בכיתה 'כיבוש',  הלך השיעור והלך עלי. אני מכירה אנשים שחושבים אחרת ממה שהם מביעים בעל פה, אבל הם מצנזרים את עצמם, כי אין כוח שהשיעור יתפוצץ שיכעסו וילכלכו עליך".

ומצד שני?
"מצד שני הלב נעשה ערל כשאת מתעלמת ממשהו ענק שמתרחש כאן, ובכך את חוסמת תדר של רגישות וחמלה בלב. זוהי התמצית של ההצגה לא חשוב הניצחון',  אם אין לך חמלה לסבל של האחר את מפסידה משהו, זה כמו החשש לגעת בכאב". 

ההצגה 'לא חשוב הניצחון' (צילום: דן יהודה)ההצגה 'לא חשוב הניצחון' (צילום: דן יהודה)

נשארת דוסית
"אני לא מסוגלת לשמוע את המילה 'דוסית'. היא נשמעת כמו מילת גנאי. אגב, אני לא מגדירה את עצמי חילונית, אני חושבת שמיום שהפסקתי להיות דתיה, התחיל להיות לי אלוהים. כשהייתי באשראם בהודו פגשתי בחור חרדי לשעבר ושאלתי אותו 'מה זה אלוהים בשבילך?' והוא אמר: 'זה הרגע שבו את צוחקת ואין יותר כלום חוץ מהצחוק. הכלום הזה הוא אלוהים'. איזו תשובה מושלמת.

"פעם חשבתי שאני כועסת על אלוהים, אבל זה היה לפני שכל מיני גננות שבדקו את אורך החצאית ונתנו לי ציונים על תפילה, סכסכו בינינו. ולפני שהלאימו את אלוהים ואת הארץ, שהיא המקום היחידי שמפעיל לי את הלב. ואז לאחר שכעסתי, מאד אהבתי. אני סבורה שגם מי שגדל כחילוני חש את אותם מנגנוני צדיקות ורגשות אשמה. הדתיות רק מחליפה תוכן וסיפור הצדיקים מתחלף באתוס הציוני. גיליתי שסרגלי המדידה, החוקים וחוסר השייכות יכולים להמשיך גם בחברה החילונית" היא מסבירה.

בראשית המיליניום יעל טל, אז צעירה בת 24, שיחקה קצת בפוליטיקה, כשהצטרפה למסע הבחירות של ניר ברקת כשרץ לראשונה לעירית ירושלים. "אמרו שניר ברקת בא להציל את ירושלים, לעשותה עיר לצעירים ועם תרבות. אבל מההתחלה לא היתה בינינו כימיה, שידוך לא מוצלח. אני רציתי לביים ולכתוב לו נאומים, בעוד שהוא רצה עוזרת אישית ומזכירה.

"התאכזבתי כשהוא לא הגיע למצעד הגאווה בירושלים בשנה שלאחר רצח שירה בנקי. אחת התמונות שנחקקה לי בראש מניר ברקת, זו התמונה בבית המשפט, כשהוא וראשי הליכוד חבושים במסיכות עומדים מאחורי ביבי, שמטנף על בית המשפט. בסבב הזה ברקת לא נבחר לראשות עירית ירושלים, ואני פוטרתי. הייתי האדם הלא נכון במקום הלא נכון. מאז אני שואפת להיות עוזרת אישית של כל פוליטיקאי שאני רוצה שייכשל. פניתי לביבי, אבל לא קיבלתי תשובה. סתם" היא צוחקת.

בחייה המאד אישיים יעל טל, 42, מתגוררת בתל אביב, אמא לאבשלום בן שנה וארבעה חודשים, אותו הביאה לעולם בהורות משותפת עם זוג גייז. "אבשלום נולד לשפע גדול ולאהבה. בתהיות שהיו לי לאורך השנים על אמהות, הבנתי שאפשר לחיות חיים יפים גם בלי להיות אמא, אבל רק כשהצלחתי לדמיין את חי בלי ילדים, יכולתי לרצות להיות אמא". 

"לא חשוב הניצחון" , תיאטרון האינקובטור
"צוותא" תל אביב - 30.5  ב-21:00
תיאטרון מזיא, ירושלים - 31.5/ 21,6/ 4.7 ב-20:30 
בית ליסין, תל אביב -13.6, ב-21:00