נתחיל מהסוף
איך שיצאתי מהאולם, מיהרתי אל המחשב כדי שאוכל להתיישב ולספר לכם על כל מה שחוויתי ב-90 דקות. לספר על איך התפקעתי מצחוק ועוד לפני שהספקתי להוריד את החיוך כבר הזלתי דמעה. להשוויץ בכל המחשבות והתובנות שהציפו אותי בזמן שהמבט היה מיושר קדימה, הגלגלים בראש שלי עבדו בקצב מסחרר והלב היה במקום אחר לגמרי. אז אם תרשו לי, אני אשמח לתאר בפניכם את אחת ההצגות הטובות ביותר שציפיתי בהן.
"פיקוח נפש", שכתב תומר רוזנמן וביימה הדר גלרון, מספרת על דמותו של עזריאל (דוד שאול) בן ה-18 שצפוי להתחיל ללמוד בישיבת הסדר יוקרתית. החבר המדרדר (נווה צור) מזמין את עזריאל המעורער באמונתו לצאת לבלות בבר משוררים תל אביבי, שמשנה עבורו את כל התמונה. המילים שהוא כותב בעצמו מעוררות בו תהיות בנוגע לדת, אלוהים, אהבה, תשוקה וחלומות, והחשיפה לעולם החילוני רק מחזקת את כל התחושות שהוא כבר הגיע איתן מהבית.
מעל המסע הפנימי של עזריאל צף סוד משפחתי קשה, לצידו הולכת האהבה החדשה בחייו (עינת הולנד) והוא מוקף בחיבוקים חמים של חבורת המשוררים. לאורך כל ההצגה הקהל מלווה את עזריאל בבחירות הקשות, במסע אל האני העצמי שלו וב"יציאה מארון הקודש", שלא מתקבל בשמחה אצל אביו המועמד לראשות הישיבה המקומית. וזה עוד ממש על קצה המזלג.
אם אפשר היה לביים את החיים, אז ככה
ההצגה נפתחה במונולוג דרמטי-קומי, שפותח את השתלשלות האירועים באופן שאפילו הצופים לא יכולים לדעת עדיין עד כמה הוא מדויק. שילוב מרומם רוח של פסוקי תורה נבחרים עם קריצה צינית ומשחקי מילים שנונים במיוחד. דמות אחר דמות שהצטרפה לרצף העלילה הגיעה בזמן ובמקומה הנכון, כך שיהיה אפשר להתחבר לכל אחת בנפרד ובעיקר לביחד שלהן.
בתחילת ההצגה, בקפיצות שהן כמעט כמו קאט לתחילת הצגה אחרת, הוצגו עולמות הדת והחילוניות כשני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. ולאט לאט, כמעט מבלי שנשים לב, הבימוי מותח את המעברים, מערבב ביניהם וגורם לבלבול שחש עזריאל לעבור גם אל הצופה. כעין מסר שאינו ברור לעין ומוסתר באינטליגנציה, כך שהתחושה תציף אותנו אך לא בהכרח נבין למה.
עוד השכילו לעשות בבימוי של "פיקוח נפש" ומיקמו את סצנות הדת והמשפחה בצד ימין של הבמה, ואילו את אירועי העיר הגדולה בחלקה השמאלי. מאחור, כמו הקרע שחש עזריאל בין העולמות, נפערה התפאורה למעין סדק רחב בו הוצגו (בעיקר ללא מילים) תחושות הדמויות.
לאורך כל ההצגה שולבו בחוכמה בדיחות שגרמו לקהל להיקרע מצחוק, רגע אחרי שחווה צמרמורת שליטפה את העור בכל חלק בגוף שגרמה לשערות לסמור. לא קל לשמור על תשומת לב הצופים בדיסוננס מנוגד שמשחק ברגשות, אך המשחק המעולה, פס הקול המלטף, הבימוי המדויק והתסריט הסוחף לגמרי השאירו אותי איתם. וגם הדמות של בת הרב, שפשוט אי אפשר שלא לצחוק ממנה.
דוד שאול, שאני רגילה לראות בעיקר כשחקן קומי, הוכיח שיש בו הכל. הוא הצליח להעביר את ההומור הרגיל שלו, אך שילב בתוכו הרבה אופי ורגש, מה שעזר לו לצלוח גם את הפן הדרמטי והעמוק שלו. נווה צור השכיל פשוט להכניס את האדם שהוא לתוך הדמות, מיה לנדסמן מצליחה לגנוב את ההצגה בכל פעם מחדש גם כשחקנית משנה ועינת הולנד המהממת שינתה את צבעה על הבמה כזיקית עם יכולות משחק מרשימות.
במישור האמונה
חשוב שאציין – זו ממש לא הצגה למאמינים. מדובר בתסריט חילוני לגמרי שאני התחברתי אליו מאוד, אך יכול גם להכעיס לא מעט אנשי דת אם יישבו בקהל. המחזה מערער על קיום האלוהים, מעלה שאלות כמו "מהו חטא?" ובעיקר מבקר את התפיסה בעולם הדתי של מי הוא צדיק. האבא המאמין מתגלה כבעל החטא הכי גדול, האם הנחלשת באמונתה היא דווקא הצלע המגשרת ואילו הבן שהולך כנגד המנהגים הוא דווקא זה שעושה את הדבר הנכון פעם אחר פעם.
בסוף המחזה מתגלה באופן ברור מוסר ההשכל, שריחף כעננה מעל העלילה מתחילת ההצגה. הוא מספר לנו שאמנם אי אפשר לרקוד על שתי החתונות, אך אפילו רצוי לרקוד בכל הסגנונות. העולם הוא לא שחור או לבן, והשטח האפור רחב יותר משנדמה. כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה, והכל מתקבל על הדעת כל זמן שאף אחד אחר לא נפגע.
כדי שתוכלו להיות בטוחים שזה המסר, התסריט מחזיר אותנו כמו במכונת זמן שעה וחצי אחורה אל מונולוג הפתיחה של ההצגה. רק עכשיו, כשהבנו הכל, העלילה התרחשה והמסר נגלה לנגד עינינו, אפשר להבין מה הייתה כוונת המשורר. ולא, אני לא מדברת על עזריאל.
אז רק שתדעו שלא מדובר בעוד סתם הצגה, אלא במסע אישי של כל אחד מהיושבים בקהל. בין אם אתם אנשי אמונה או לא, לכו חפשו את עצמכם על הכיסא באולם אל מול הבמה ותנו לעלילה לקחת אתכם לטיול.
להזמנת כרטיסים לצפייה בהצגה "פיקוח נפש" באתר התיאטרון הקאמרי>>>