אף שעמי סמולרצ’יק נכנס בימים אלה לנעליו הגדולות של גדי יגיל בתפקיד העסיסי של פשוניאק בהצגה החנוך לוינית “הרטיטי את לבי", שמוצגת בתיאטרון הבימה בבימויה של מירי לזר, נדמה שהוא לא מתרגש מכך. “אני לא כזה בן אדם סנטימנטלי ונוסטלגי, אני משתדל לא להיות רגשי בתוך העבודה שלי, שיכולה להיות מצד אחד מדהימה ומצד שני גיהינום", הוא אומר. “מה שמשמעותי בעיניי הוא לא התפקיד שאני משחק, אלא האנשים שאני הולך לעבוד איתם בהצגה ולעבור איתם מסע מסוים".

מבחינת סמולרצ’יק, ההשתתפות בהצגה החדשה מהווה סגירת מעגל עם חנוך לוין, שאותו הוא מכנה “גיבור ילדותי". “לפני כ־25 שנה הוא הזמין אותי לאודישן לתפקיד לאחר שראה אותי משחק בסטודיו של ניסן נתיב, אבל בסופו של דבר העדפתי לוותר", אומר סמולרצ’יק. “זה כמו בבית ספר. שיעור תנ"ך יכול להיות מדהים וגם משעמם. אז, בימי סדרת ‘פלורנטין’, רציתי לעשות דברים אחרים ולא להיות בתיאטרון רפרטוארי. ככה אני, הולך לפי הלב שלי, כפי שהיה גם כשהוזמנתי לשחק ב'גשר' וברחתי משם אחרי חודש וחצי. במקרה של חנוך לוין, ויתרתי מיד. אני ועוד רבים גדלנו עליו, ולקבל תפקיד בהצגה כמו ‘הרטיטי את לבי’ זאת כאילו הסיבה שלשמה נהיינו שחקנים. אבל כשמצאתי את עצמי מולו, הראש שלי היה במקום אחר לגמרי".

פלורנטין (צילום: שני צלמים, סוכנות צילום)פלורנטין (צילום: שני צלמים, סוכנות צילום)

אתה מרגיש החמצה כיום?

ממש לא. אני מאושר על הדרך שהלכתי בה. כלומר על שעזבתי את התיאטרון הרפרטוארי לטובת דברים אחרים, כשחיפשתי להיות יצירתי ולפעול לבד. חזרתי אליו לפני 15 שנה, כשהכרתי את אשתי. אז הייתי כאילו ברוקנרול של החיים, מה שלא הסתדר עם תיאטרון. אם אתה שואל על החמצה, הפיצוי על כך בא שנים לאחר מותו של חנוך לוין, כששיחקתי בהבימה ב’מוריס שימל’, מחזה שלו, עם שחקניות כמו ליא קניג ודבורה קידר, מה שהיה בשבילי מתנה גדולה".

על דמותו של פשוניאק אומר סמולרצ’יק: “הוא נראה לי אחד השקופים, שלא ממש שמים אליהם לב ברחוב. כשאני עובד על תפקיד, אני מתרכז בסיטואציה ומחפש את הקונפליקט שיש בתוכה".

על הבמאית מירי לזר הוא אומר: “בניגוד לאי אלה במאים, הרואים רק את עצמם בתהליך, העליתי בקשה בפניה והיא הייתה מאוד רגישה כלפיה. על כך יש לי הרבה כבוד כלפיה, גם על איך שהיא סומכת על השחקנים בהנחה שהם יודעים את מלאכתם".

במקביל, בימים אלה מופיע סמולרצ’יק בהבימה בשלוש הצגות נוספות: “וכי מהו טיול", מחזה שלהב תימור כתב ומביים על פי סיפור קצר מאת נאוה סמל, “הרובוטית", שכתבו עוזי וייל והבמאי רוני סיני; ו"עוד חוזר הניגון" על נעמי שמר, שבה סמולרצ’יק מגלם את דמותו של שמואל בונים, מגדולי הבמאים בארץ, שנפטר ב־98’. “יש מצב שלרוב באי ההצגה אין שמץ של מושג מי הוא היה", משער סמולרצ’יק. “יתרה מכך, קרוב לוודאי שרוב הקהל של היום לא יודע מי היה אלתרמן. זו דרכו של עולם. גם את מרלון ברנדו לא זוכרים, ואפילו את יהודה לוי לא יזכרו. ככה זה שחקנים: מתת – נגמרת, וכאילו שלא השארת כלום. וכי מה אנחנו, השחקנים, אם לא נותני שירות, מין בעלי מלאכה כאלה".

חנוך לוין (צילום: גדי דגון)חנוך לוין (צילום: גדי דגון)


ברזילאי ולא פולני

סמולרצ’יק, 52, גדל בעיר התחתית של חיפה, בנו של עובד בנמל, ניצול שואה. “בהיותי בגיל הנעורים של ילדיי הגדולים כיום, הייתה לי בושה על שאבא שלי היה פולני גלותי ודיבר עברית ויידיש ביחד", הוא מספר. “חברים שלי היו הולכים בשבת לראות כדורגל עם אבא שלהם, ואילו אנחנו היינו הולכים לדודה חניא, מהדברים הלא מגניבים כשאתה בגיל ההתבגרות. הבילוי שלי ושל האחים שלי בקיץ היה במקום העבודה של אבא בנמל".

יצאתם להפלגות?

“זה לא. אבא שלי ירד מהים כשהכיר את אמא שלי, ברזילאית, שיחסית אליו הייתה אישה שמחה. כשהיו שואלים אותי בנעוריי מה המוצא שלי, הייתי אומר ברזילאי ולא פולני. במציאות יצאתי מהתרכובת הזאת הכי ישראלי בעולם".

איך הגעת למשחק?

סוג של חוג דרמה בתיכון. תלמיד לא ממש הייתי שם. בגלל שהייתי מאוד פעיל חברתית ואהוב, המנהל חס עליי והעלה אותי לכיתה י’, שם נתנו לנו שיעור ספרות/תיאטרון. ניסיתי להתקבל לתיאטרון צה"ל ולא התקבלתי. אז בשירות הצבאי שלי הייתי בעיקר בדיכאון, תקופה נוראית. בשנה האחרונה שלי בשירות הגעתי דרך חברה ללמוד אצל אמיר אוריין. פעמיים בשבוע הייתי נוסע אליו לתל אביב, לתיאטרון ‘החדר’ שלו. הוא היה סוג של תרפיה בשבילי, עד אז הביטחון העצמי שלי היה על הפנים".

סמולרצ’יק המשיך משם לסטודיו ניסן נתיב, ובתוך שנתיים התפרסם כחנן בסדרת הקאלט “פלורנטין". “לא ידעתי איך לאכול את זה", הוא מודה כעת. “אז הייתי הולך ברחוב עם הראש ברצפה כדי שאף אחד לא יפנה אליי. לקח לי זמן להשתחרר מזה ולהרגיש בנוח עם היותי מוכר".

לאחר מכן נסע להודו עם אשתו דאז, השחקנית דורית לב־ארי. “די נפרדנו שם", הוא מתאר. “זה לא היה טיול של 'וואו', באים לקרוע את העולם, אלא ניסיון לפתור שם את המשבר. אחרי שהיא נסעה, נשארתי שם חודשים לבד. ממש נדלקתי על הודו והייתי באשרם של אושו ובמסיבות טראנס בגואה. גיליתי שיש עוד דברים חוץ מלהיות שחקן. עפתי על מה שהיה שם ונפתחתי".

הודו נכנסה לנשמה של סמולרצ’יק, שלימים כתב עליה ספר וגם נסע לשם עם חיה, רעייתו השנייה, מעצבת אופנה ואם ילדיהם רובי (14), אמיר (12) וזהר (3). ב־2005 הצטרף לתיאטרון הבימה. “הייתי אז תפרן לאללה וחייב עבודה", הוא מספר. “לפני כן כל עוד הייתי לבד, לא הייתי צריך יותר מדי בשביל לחיות. אחרי שהצטרפתי, קיבלתי תפקיד בהצגה ‘מבקר המדינה’ ונשארתי".


מוטב לזכות

בניגוד לאחרים, הוא דווקא לא נמשך במיוחד למחזות של שייקספיר וענקי תיאטרון אחרים. “אני נרתע מעבודות חשובות, כבדות משקל, שמייחסים להן חשיבות יתר", הוא אומר. “אני מעדיף עבודות קלות, שאינן דורשות מאמץ. אפשר לומר שאני לא אוהב שיש לי מתח על הכתפיים. בשבילי לשחק זה קודם כל עבודה ומקור הפרנסה שלי, בלי להתחשב בכך שאני בא על סיפוקי או לא ואם אוהבים אותי או לא. אם יוצא לי גם להתפנן בתיאטרון ולשחק עם חברים, אז הרווחתי רווח כפול, אם כי הייתי שמח להרוויח קצת יותר".

הרטיטי את לבי (צילום: מעין קאופמן)הרטיטי את לבי (צילום: מעין קאופמן)

התיאטרון הוא עבורך גם בית?

“לא. אין אצלי כזה דבר. יש לי רק בית אחד, בגורדון 50, שם אני גר עם חיה ועם שלושת ילדיי".
במקביל לתיאטרון, סמולרצ’יק כיכב לאורך השנים גם בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע, בהם סרט הפולחן “מבצע סבתא" מ־1999. “משחק בתיאטרון ומשחק על המסך הם שני מקצועות שונים", הוא אומר. “אני נענה כמעט לכל מה שמציעים לי. אני בר מזל על שאני טוב בשני המקצועות".

גולת הכותרת מבחינתו הייתה זכייתו בפרס אופיר כשחקן המשנה הטוב ביותר לשנת 2017 ב"פיגומים", סרטו של מתן יאיר, שם שיחק את מורהו של הנער, גיבור העלילה. “הייתי נבוך מעצם היותי מועמד לפרס ועוד עם יעקב כהן, שלא רק שיחק איתי באותו סרט, אלא גם משחק איתי בהבימה", הוא מספר. “כדי לא להתאכזב, לא פיתחתי ציפיות, מה גם שכמי שהוא לא ספורטאי מטבעו היה לי קשה עם היותי שם בתחרות. אבל כשהכריזו עליי כזוכה, הייתי מאושר. כלומר, בסיכומו של דבר אם כבר, אז מוטב לזכות".

בין היתר, הוא מזוהה גם עם הסדרה הפופולרית “סברי מרנן" מאז עלייתה בקשת 12, שם הוא מגלם את דמותו של משה כץ, המחותן של יהורם גאון ושל יונה אליאן־קשת. “הסדרה הזאת היא העבודה הכי ותיקה שאני נמצא בה", הוא אומר. “אפילו מהבימה היה לי פסק זמן בתיאטרון חיפה. יש לי ב’סברי מרנן’ עבודה מבורכת עם אנשים מדהימים. לא יכולתי לבקש לעצמי מתנה טובה יותר מלהשתתף בסדרה הזאת. במיוחד אני מת על יהורם גאון, שחקן מדהים שכיף להיות איתו על הסט ולהתברך בקוליות שהוא מביא אליו.

‘סברי מרנן’ מביאה לי את אהבת הקהל, הרבה יותר מהתיאטרון ומכל מה שעשיתי עד היום כשחקן. מהבחינה הזאת יש כאן משהו מטורף שלא היה ב’פלורנטין’, גם לא בסרטים כמו ‘פיגומים’ ו‘מבצע סבתא’. זה הגיע לכך שבתחנת הרענון בכביש 6 תפס אותי חרדי וחילק מחמאות, אפילו שהסדרה מוקרנת בליל שבת".

סברי מרנן (צילום: צילום מסך קשת 12)סברי מרנן (צילום: צילום מסך קשת 12)