כמו שחקנים ויוצרים אחרים, גם נתי רביץ מצא את עצמו בתחילת הקורונה במשבר מקצועי. “מצאתי את עצמי בבית ועם געגוע לקהל ולצורך להתבטא”, הוא מספר כעת. מהתחושות הללו נולד המופע החדש שלו, “אלוהים פי־נתי רביץ”, שעולה היום לראשונה. “זה בעצם סיפור החיים שלי בראשי פרקים: מקליט אלבום פעם ראשונה, זוכה פרס ‘מסך הזהב’ פעמיים, נשוי פעם שלישית ואבא פעם רביעית”, הוא אומר. “אני מספר במופע סיפורים מאחורי הקלעים של העשייה שלי והקריירה, כולל איך אני תופס מערכות יחסים וחינוך ילדים, איך מתמודדים עם הצלחה וכישלון וגם נותן טיפים. אני גם מדבר על איך מתמרנים ומשלבים חיים כאלה עם אורח חיים יהודי”.
העבודה על המופע גרמה לך לעשות חשבון נפש?
“בוודאי, אבל זה שיעור מתגלגל, כלומר זה חשבון שעוד לא נגמר. אני מדבר במופע על כל מיני אספקטים של אהבה ולמה בעצם אי אפשר בלעדיה. מה שגורם לנו למחלות ולמוות הוא שנאת חינם, והשאיפה שלי היא שמי שבא למופע שלי, יגיד לי: ‘אני יודע מה אני הולך לעשות מחר בבוקר כדי להפוך את החיים שלי ליותר טובים’”.
איך ההרגשה לחשוף את הסיפור האישי שלך על הבמה?
“זה אחד הדברים שמאוד מרגשים אותי במופע הזה, שאני מביא את עצמי לבמה. זו הפעם הראשונה שאני לא מתחבא מאחורי דמות כזו או אחרת ולא משחק טקסטים שמישהו אחר כתב. בשנות ה־90 העליתי עם אח שלי דורון מופע נונסנס בשם ‘אחים חסרי מנוח’, אבל עכשיו אני מביא את נתי נטו”.
במסגרת המופע ינוגנו גם שירים מאלבום הבכורה שעליו רביץ עובד בימים אלה. “האבסורד הוא שמי שמכיר אותי מילדות היה בטוח שאני הולך להיות מוזיקאי”, הוא אומר. “חברי הילדות אומרים לי תמיד: ‘מה קורה עם המוזיקה?’. זה תמיד היה חלק ממני. עד עכשיו כל הזמן הייתי עסוק בקריירה ענפה של משחק ולא היה לי זמן להתעסק עם זה. פתאום בקורונה התפנה זמן, אז יכולתי להיכנס לאולפן ולהקליט שירים, לעבוד עליהם ולשפץ אותם. לא לכתוב למגירה, אלא להוציא אותם לאור”.
במופע אתה מדבר גם על אבהות. כאב לארבעה, עד כמה האבהות שינתה אותך?
“ברגע שאתה מבין שיש יצורים קטנים אהובים שניתנו לך במתנה, אתה לומד. אני לומד מכל ילד. כל ילד אני פוגש בגיל אחר, וגם הגיל שלי משתנה בהתאם: את הבכור שלי קיבלתי בגיל 35 ואת האחרון בגיל 50. להיות בן 50 ולהחזיק תינוק - זה פלא”.
איזה אבא אתה?
“אני יכול להעיד על עצמי שאני אבא מאוד קול. אני לא נכנס להיסטריה. אני לומד מהילדים, הם מראים לי דברים על עצמי שלא הייתי רואה אם לא הם. העניין הכפוי הזה שהיה בקורונה שפתאום אני תקוע בבית עם הילדים - היה אינטנסיבי ולמדתי מהם מהי סבלנות. דווקא מהם, צועקים וחסרי נחת – למדתי סבלנות. למדתי שחשוב לנצל את העכשיו כי זה רגע שלא יחזור. זה גורם לי לפרוח”.
משקפיים אחרים
רביץ (55), נולד באילת וגדל בנצרת עילית (היום נוף הגליל). הוא פרץ בשנות ה־90 ושיחק שלל תפקידים בטלוויזיה, בהם בדרמות “כסף קטלני”, “לחיי האהבה”, “מיכאלה” ו”בנות בראון”; בקולנוע, בסרטים “מתנה משמיים”, “סוף העולם שמאלה” ו”אביבה אהובתי”; ובתיאטרון בהפקות “מותו של סוכן”, “החייל האמיץ שוויק” ועוד. לדבריו, הוא בכלל לא מתגעגע לימים ההם. “אני נזכר בזה בערגה, אבל ממש לא בשביל לחזור”, הוא אומר.
“זה היה אינטנסיבי, מטורף ומתוח, המון שקר היה בזה, אלו גם לא באמת חיים. עבדתי כמו מטורף, מעבודה לעבודה, כל הקטע של ההערצה גם יצא מפרופורציה. באמת לא הבנתי את זה, ולכן אני גם לא רוצה לחזור. מצד אחד, זה נעים להיות בסיטואציה שאתה מקבל כל כך הרבה אהבה מציבור ענק שאתה בכלל לא מכיר, אבל הם מרגישים שהם מכירים אותך ומרעיפים עליך את כל האהבה והערצה הזו. מצד שני, זה שקרי וטוב שזה נגמר”.
בראשית שנות האלפיים החל רביץ בתהליך של התקרבות לדת. “היה רגע מכונן ודרמטי שבו פתאום התחלתי לראות את החיים מזווית אחרת, במשקפיים אחרים”, הוא מתאר. “דברים קיבלו ממד אחר, וזה העיף לי את המוח. פתאום, באמצע החיים, נהייתי חרדי ממש. שנתיים וחצי הייתי תלמיד ישיבה, כמעט לא התעסקתי במקצוע שלי והייתי בגילויים מטורפים, אורות משוגעים. אני מספר במופע מה גרם לי לחזור לאמצע, לנקודת החיבור בין המקום הקודם למקום החדש. אני בעצם חי בין עולמות”.
מדוע לדעתך בשנים האחרונות יותר ויותר אמנים חוזרים בתשובה?
“זה נושא מורכב מאוד, זה מאוד מאתגר לנסות להסביר את התופעה הזו. בכלל, מה זה עניין של חזרה בתשובה וההגדרה של הדבר הזה? כל אחד מפרש ורואה את זה אחרת, וזה דיון בפני עצמו”.
ובכל זאת, מה אתה חושב על סערת יובל דיין, שסירבה ללחוץ את ידו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בעת ביקורו בשל היותה שומרת נגיעה?
“אני רוצה להאמין שהייתי פועל כמוה אם הייתי נקלע לסיטואציה דומה. אני מאוד מעריך את מה שהיא עשתה. היא עשתה את זה בנועם, בצורה מקצועית. היא התריעה על זה לפני כן. בהפקה ידעו זאת, ולא רק שהיא התריעה, אלא גם מנהליה ביקשו לוודא שאכן המפיק קיבל את ההודעה שהיא שומרת נגיעה ושהנשיא לא ייעלב”.
לפרוץ את הגבולות
לצד המופע החדש, בימים אלה שב רביץ לגלם את דמותו של קולונל ריצ’רד בארקר בעונה השלישית של סדרת הנוער “פלמ”ח”, ומשחק בשתי הצגות בתיאטרון הבימה: "קב”ן” ו”זרים מושלמים”. כמו כן, הוא הצטלם לסדרת הדוקו־דרמה “מינכן 72” בהפקתו של וויל סמית’ הצפויה לצאת בקרוב, ובה הוא מגלם את דמותו של שר הביטחון לשעבר משה דיין. “זו הייתה חוויה לגלם את דיין”, הוא אומר. “זו דמות מאוד דומיננטית בחיים שלנו בישראל. כדמות קולנועית הוא מאוד מרתק. לצערי, זה היה תפקיד יחסית קטן שעשיתי בסדרה, והייתי שמח אם הייתי יכול להתעסק עם הדמות הזו בתפקיד יותר גדול ולחקור אותו יותר לעומק. למרות שעשיתי עבודת מחקר מעמיקה גם ככה”.
בנוסף, רביץ משחק בסרט “אדמה בוערת”, שיצא בספטמבר בבימויו של לירן שטרית, ועוסק בסכסוך היהודי־פלסטיני. “אני מקווה שהוא יצליח כי הוא חשוב ונוגע בנושא כואב ומעניין”, הוא אומר.
אמרת בעבר שאתה אף פעם לא שופט את הדמויות שאתה משחק. אתה עדיין מרגיש ככה?
“בוודאי. כשאני מעביר כיתות אמן, אני אומר לקהל לעולם לא לשפוט את הדמות שהם משחקים כי כשאתה שופט דמות - אתה לא מתחבר אליה, אלא אתה נשאר בחוץ. אתה צריך להתאהב בדמויות שלך, אתה צריך להיות גוף אחד עם הדמות שלך. אתה צריך לכאוב את הכאב שלה. בשנות ה־90 שיחקתי אנס סדרתי באחת הסדרות הראשונות של ערוץ 2. לך תתאהב בדמות כזו מופרעת ומעוותת, משהו חולני. הדרך שלי לעשות את זה הייתה למצוא את הכאב שלו ולספר את הסיפור שלו”.
יש לך מחשבות על קריירה מעבר לים?
“תמיד, ברור. לכל אמן יש מחשבות לפרוץ את הגבולות ולהגיע לכמה שיותר צופים”.
אתה שלם עם ההחלטות שלך בקריירה?
“שלם. כל בחירה שכל אחד מאיתנו עושה היא הבחירה הנכונה נכון לאותו רגע. גם אם בדיעבד אתה חושב שעשית טעות - זו לא טעות, אלא זה באמת המקום שאליו היית צריך להגיע. אני בן אדם מאמין והכל פה עובד על פי תוכנית סדורה וגאונית ברמות שאנחנו לא יכולים להבין את מערכת הפיקוח, השליטה והבקרה שיש פה. אנחנו פיונים בתוך הדבר הזה, שאין להם שום השפעה על המקור עצמו. אין דבר כזה בחירה לא נכונה בעיניי, וגם אם אני חושב שהייתי עושה משהו אחרת, אז אני יודע שזה לא משנה. יכול להיות שאם הייתי עושה משהו אחרת, אז הייתי נמצא במקום יותר גרוע”.
המופעים הקרובים:
21.7 – מועדון “מצוקי בר" בים המלח
4.8 – “תיאטרון נחל" - בית לתרבות ישראלית בפרדס חנה
14.8 – הפאב “אוסליבן" מודיעין