לפני כל הפקה, אם מדובר בצילומים לסרט או לטלוויזיה, הצגה או מופע, אני מרגיש פרפור בבטן של התרגשות וגאווה על כך שעדיין מבקשים אותי ורוצים אותי", אומר ששי קשת בן ה־74. “אומר זאת בצניעות הכי ראויה: אני חושב שאני אחד האמנים הכי עסוקים שיש, בטח ובטח בגילי. אני לא לוקח את זה כמובן מאליו, אלא אני מודה על כל יום שאני במקצוע הזה. כשהייתי צעיר, חשבתי שאגיע לגיל מסוים שבו אפרוש מהמקצוע, אצא לפנסיה ואהנה מהחיים, אבל למדתי שאפשר לעשות את הכל ביחד, ובכלל, אני חושב שככל שאני עסוק – יש לי יותר זמן. אני מוצא זמן לכל דבר ולכל עניין, ואני לא מוותר על שום דבר".
אחרי כל כך הרבה שנים על הבמה, הריגוש עוד קיים?
“עד היום, אחרי מאות הפקות שעשיתי, יש לי התרגשות לפני כל הופעה. לפני כל מופע אני עושה חזרה שלמה על כל המופע, לא משנה כמה פעמים עשיתי אותו. כל מופע מרגיש לי כמו מופע חדש כי זו פגישה חדשה עם קהל חדש. נכון שבאופן די טבעי, ההתרגשות שלי כיום שונה מההתרגשות שהייתה לי כשהייתי ילד שיצא מלהקת הנח"ל, אבל אין ספק שאני משמר את ההתרגשות לפני כל הופעה כי אחרת הייתי מרגיש כמו פקיד שבא לעבוד מדי יום ביומו. הדבר היחיד שלא התרגלתי אליו זה הפקקים האיומים שרק מחמירים בכל שנה".
השיחה שלנו מתקיימת בתום יום של חזרות שערך קשת לקראת הפקה חדשה של תיאטרון היידישפיל, “דבש ניגר", פרי חזונו של המפיק שוקי שצוב, בניהולו המוזיקלי של אלדד שרים. במסגרת המופע חובר קשת לסטנדאפיסט והעיתונאי קובי אריאלי (שגם כתב את התסריט) ולחזן הראשי של צה"ל שי אברמסון למופע – בעברית - שכולל סיפורים ושירים.
“כל אחד מהמשתתפים מציג את תמונות חייו, מאז הילדות ועד עתה", מספר קשת. “אנו מוכיחים שבימים סוערים אלה, גם אנשים שיש ביניהם קיטוב אידיאולוגי יכולים לשתף פעולה ולאהוב זה את זה. נוצר אירוע שמחבר את ההיסטוריה התרבותית של המשתתפים: אחד צבר קיבוצניק כמוני, אחד מזרחי (אלדד שרים – ד"פ), אחד דתי לייט (שי אברמסון – ד"פ) ואחד דתי חרדי (קובי אריאלי – ד"פ). הסיפור שלנו הוא סיפור הארץ הזו. המוטיב המוביל את הערב הוא שהחזן שי אברמסון רוצה להיות זמר פופולרי, ואילו אני, על תקן הזמר הפופולרי, רוצה להיות חזן".
עולם החזנות לא זר לך.
“נכון, חזנות תמיד משכה אותי, עוד כשהאזנתי לתקליטי חזנות בבית הוריי. הקלטתי שני אלבומי ניגונים וחזנות והשתתפתי בהצגה ‘החזן מווילנה’. החזנות ולהקת הנח"ל שזורות כחוט השני בהצגה הזו".
קשת מכהן כמנהל האמנותי של תיאטרון היידישפיל מאז 2011: “לפעמים כמשתתף יש לך שיקולים אחרים מאשר שיקוליו של מנהל אמנותי שרואה את התמונה כולה, וצריך לתת דין וחשבון, ככה שיש מאבקים פנימיים, אבל בסופו של דבר אני מאמין שכל מה שאני עושה הוא למען ההפקה, המשתתפים וכמובן הקהל. בתחילה שימשתי כמנכ"ל התיאטרון וכמנהל אמנותי בו זמנית, אבל אחרי כמה שנים הרגשתי שאלו מאבקים רציניים עבורי בין שני הטייטלים, אז ביקשתי לפרוש מתפקידי כמנכ"ל".
לפני שהתחיל הרומן שלך עם היידיש ידעת את השפה?
“אצלי בבית ובקיבוץ לא דיברו יידיש, אלא רק עברית כאידיאולוגיה. ההורים שלי דיברו יידיש בינם לבין עצמם בעיקר כדי שלא אבין. ההצעה לנהל את התיאטרון נפלה עליי כרעם ביום בהיר וכחלק מהתפקיד המחייב – למדתי את השפה. כיום אנחנו מוסד מוכר על ידי משרד התרבות, אבל אנחנו לא מוסד לאומי, בניגוד להרבה מדינות אחרות בעולם שבהן תיאטרון היידיש הוא מוסד לאומי. אנחנו עמלים על זה שכשאנחנו נעזוב – יהיה בית לתיאטרון".
הדלק המניע
קשת, שנולד וגדל בקיבוץ גליל ים, פרץ לתודעה כסולן להקת הנח"ל בימי השיא שלה בשלהי שנות ה־60, עם להיטים כמו “אילו ציפורים", “גשם בוא", “סרנדה לעדה" ו"הללויה". “אז לא הבינו ולא הכירו את המונחים ‘אליל נוער’ או ‘כוכב זמר’", הוא משחזר. “בהיותי בלהקה, כשעוד נקראתי ששון קוסובסקי, כתבו עליי ביקורת משבחת בעיתון הצבאי ‘במחנה’, וכילד טוב מהקיבוץ זו הייתה חוויה מרגשת ומשמחת. פתאום הסתכלו עליי כעל אמן מצליח. זה לא היה דבר רגיל. עברנו הרבה דברים בלהקה, כולל בתקופת מלחמת ששת הימים כשראינו את נעמי שמר, באחת הנסיעות איתנו, מוסיפה בית ל’ירושלים של זהב’, ואני מספר על זה במופע. אני בוגר כל כך הרבה מלחמות וחוויתי שכול כל כך קרוב של חברי הטוב, ראובן פיק ז"ל, שנפל במלחמת ששת הימים במהלך הקרבות בחצי האי סיני - אלו דברים שמעצבים לך את האישיות והחיים".
עם שחרורו מהלהקה הצבאית חבר קשת להרכב המצליח “להקת פיקוד דיזנגוף", השתתף במופעי בידור והצגות ובפסטיבלי הזמר והקליט אלבומי סולו ולהיטים כמו “ומתוק האור בעיניים", “הלילה הארוך ביותר בעולם", “פנקס הקטן", “ותבוא עליכם הברכה", “שם ישנה גבעה רמה", “שובב עם לב זהב", “קרוב ורחוק" ו"שישו ושמחו". לאורך השנים גם כיכב בסרטים (“הלהקה", “נישואין נוסח תל אביב", “שיגעון של אבא"), במחזות זמר (“ברנשים וחלומות", “אוויטה", “צלילי המוזיקה", “ספר הג’ונגל", “לא רק בלונדינית"), בסדרות טלוויזיה (“פיק אפ", “לה לה לנד", “סברי מרנן") ופיתח קריירת דיבוב מצליחה לסרטים וסדרות.
מה חשבת על החידוש התיאטרלי לסרט “הלהקה"?
“עוד לא ראיתי. באתי להיפגש עם השחקנים כאחד השחקנים המקוריים, אבל האמת היא שאני די עייף מההתעסקות הזו ב’להקה’. אני אף פעם לא מסתכל אחורה בזעם ומאוד שמח על ההשתתפות שלי בסרט ‘הלהקה’ כי אני חושב שיש לי הרבה דיבידנדים מהסרט, אבל עייפתי מזה שמשתמשים בנו בכל פעם כמנוף לקידום הצגות המבוססות על הסרט הזה. אני תמיד מפרגן ותמיד מגיע לקידומי טלוויזיה בעניין הזה, אבל זה די מעייף. לצערי ולשמחתי הייתי עסוק מדי מכדי להגיע הפעם לפרמיירה".
מתגעגע לתהילה של הימים ההם?
“לא. לשמחתי ידעתי אז שאני צריך לסגור את העניין הזה ולעבור הלאה כי אם הייתי נשאר אליל נוער, סופי היה כמו הרבה אלילי נוער שנעלמו. אף פעם, עד היום, לא היה לי חוסר בהערצה. תמיד הייתה אליי הערצה גדולה, אבל מאז שהפסקתי להיות אליל נוער, ההערצה מלווה באהבה גדולה והערכה. זה הדלק שמניע אותי, ואם אני ממשיך כל כך הרבה שנים, אז כנראה שאני עושה משהו טוב".
היד נטויה
בשנת 1972 פגש על סט הסרט הראשון בכיכובו, “נורית", את מי שהפכה להיות אשתו, השחקנית יונה אליאן. מאז הפכו בלתי נפרדים, הן בחיים והן על הבמה בשלל ההפקות המשותפות שלהם. “יונה מבחינתי היא האישה היפה בעולם, החכמה בעולם, המוכשרת בעולם, ואני אסיר תודה על כל יום שאני זוכה לחיות לצדה", הוא אומר. “אני זוכר שלפני הצילומים ל’נורית’ הייתי בסיבוב הופעות בחו"ל, והאמרגן שלי דאז, שלמה צח, שלח לי תמונה של יונה ואמר לי שהיא צריכה לשחק לצדי בסרט. לא הכרתי אותה קודם. כשחזרתי לארץ והתחלנו לצלם, הסצינה הראשונה שלנו הייתה סצינת מיטה. יש את הסיפור הידוע שברגע שהבמאי ג’ורג’ עובדיה אמר לנו ‘קאט’ והמשכנו להתנשק – הוא הרגיש שקורה פה משהו. אני לא יודע אם זה אמיתי או אגדה, עברו כל כך הרבה שנים מאז. מי חלם שכעבור 50 שנה תראיין אותי על זה, ועדיין אזיל דמעת התרגשות כשאדבר עליה?".
שניכם מאוד עסוקים. יש לכם מספיק זמן זה לזה?
“אף פעם אני לא מוותר על זמן האיכות שלי עם יונה. הזמן הפנוי שלנו יחד הוא קודש הקודשים. למדנו למצוא את הזמנים המשותפים שלנו".
לאחרונה התבשרנו כי יונה נבחרה ליו"ר אמ"י החדש.
“זו סגירת מעגל כי בעצם אמ"י קם אצלנו בבית, במפגש שלי ושל שלמה ארצי כשסיכמנו שאביא את אילי גורליצקי, נשב, ונקים את אמ"י. ב־1979 קם אמ"י, וכעת, כעבור כל כך הרבה שנים, יונה היא יו"ר אמ"י. היא לוקחת את זה כשליחות גדולה. היא תמיד התנדבה ומעורבת ציבורית בכל מה שנוגע בסיוע לקהילה ולאנשים במצוקה, פועלת למען זכויות נשים וכו’. אז זו סגירת מעגל ופתיחת מעגל חדש, ונקווה שיונה, ברוב חוכמתה, תישא את אמ"י לגבהים שחלמנו עליהם כשהקמנו את הארגון ותהפוך אותו לחזק".
הילדים שלכם, המוזיקאי אריאל קשת והשחקנית מאי קשת (רוזנטל), הלכו בעקבותיכם. מה חשבת על המקצוע שבחרו?
“הילדים גדלו יחד איתנו במקצוע הזה, והם מכירים את הדבש והעוקץ של המקצוע. הם חוו איתנו את רגעי האושר, הכעס. הם גם ירשו מאיתנו הרבה דברים, ואף פעם לא עמדנו בדרכם. כל אחד מהם פעל בדרכו, ואנחנו גאים בהם. כשאני רואה את אריאל או מאי על הבמה, אני מתרגש עד דמעות, וגם כשאני רואה את יונה על הבמה אני דומע. בקיצור אני בכיין גדול".
מה הטיפ העיקרי שנתת לילדיך?
“שכל דור צריך להיות יותר טוב מהדור שקדם לו".
איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“הופעתי בכל בתי האבות בארץ, עשיתי מפגשי זום רבים, ובתיאטרון היידישפיל עשינו הקרנות זום של הצגות לכל העולם. הייתי כל כך עסוק בקורונה עד שהרגשתי לא נעים לספר על זה באותו הזמן. זה עזר לי באופן אישי לעבור את הדבר הזה".
אתה תמיד נראה בכושר. עושה ספורט?
“בכל בוקר אני קם בסביבות השעה שש וחצי, עושה מדיטציה, מתיחות, והולך 6־9 קילומטרים לפני שאני מתחיל את יום העבודה. גם בערב, כשאין לי הופעות, אני עושה מתיחות וקצת משקולות בבית. אני גם מקפיד לשמור על תזונה. שומר על עצמי כמו שצריך".
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“אני כל הזמן בפעילויות: מופיע בהפקות, קונצרטים עם גיל שוחט, עם דוד קריבושי וקובי אשרת, מצלם קליפים ומקליט שירים חדשים. בקרוב יצא קליפ משותף שעשיתי עם לאה שבת. והיד עוד נטויה".
המופעים הקרובים:
9.8, אודיטוריום כפר סבא, 19:00
10.8, מתנ"ס דיונה אשדוד, 20:00
11.8, היכל התרבות נס ציונה, 20:00
14.8, תיאטרון ירושלים, 20:00
21.8, מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, 20:00