ביולי 2020, בעיצומה של מגיפת הקורונה, נפרד מולי שפירא ממאזיניו בגלי צה”ל, אחרי למעלה מ־50 שנות שידור, שבהן הפך לאחד מאנשי הרדיו והתקשורת המובילים בישראל. "כשהגיעה הקורונה, הוציאו אותי לחופשה זמנית בגלל הסיכון שאדם בגילי יסתובב במקומות סגורים”, הוא אומר. “לאט־לאט הזמני הפך קבוע. טוב שזה קרה, אני שלם עם זה לגמרי. אני חושב שאני גם מעבר לשיא שלי מבחינה מקצועית. הראש לא בדיוק מה שהיה, המהירות, החדות”.

לא מתגעגע?
“מיציתי את זה. מגיע הרגע שבו אדם צריך לדעת להגיד ‘די’, לעצור, לנוח. כל כך הרבה שנים עבדתי מסביב לשעון, לילות כימים, עם צוות גדול סביבי, הגיע הזמן לשחרר”.

האמנת שתמשיך לשדר כל כך הרבה שנים?
“האמת היא שכן. בשנים האחרונות שאלתי כל פעם אנשים שאני מעריך את דעתם אם אני עדיין צריך להמשיך והתגובות היו טובות מאוד, אז המשכתי. בשנים הראשונות, כלומר לפני 50 שנה, אם היית שואל אותי אם אשדר כל כך הרבה זמן, הייתי אומר לך שהשתגעת, אבל בעצם למה לא? כל עוד אני אוהב את זה והמאזינים אוהבים, אז אין סיבה שלא. בכלל סיימתי תואר שני במשפטים, הייתי עורך דין וסבלתי, זה שעמם אותי, אז שיניתי כיוון. אם אתה אוהב את המקצוע שלך, אז יש סיכוי שהמקצוע שלך יאהב אותך”.

מה השינוי העיקרי שחל ברדיו לאורך השנים?
“מצד אחד יש יותר אופציות, מצד שני הרדיו קצת איבד מהקסם שלו. פעם היה לנו זמן, היום אין זמן, הכל מהיר. אז קשה יותר להעמיק. לא יודע אם הייתי מסתדר עם הקצב של היום. מבחינתי כשאני יושב עם מרואיין, העולם עוצר מלכת. זה אני והוא או היא והמאזינים, כמו חלום”.

ציפור לוחשת

שפירא נולד בכפר מל”ל וגדל בתל אביב. “כל מה שאני יודע למדתי מאמא שלי רחל שפירא ז”ל”, הוא מספר. “הבית היה בוהמייני וגדולי האמנים ביקרו אצלנו מדי יום. בגיל 5 כבר לקחו אותי לראות הצגות בתיאטרון הבימה”.

בשנת 1960 התגייס שפירא ללהקת פיקוד צפון והשתתף בשתי תוכניותיה: “הנשק הסודי” (1961) ו”טרמפ לצפון” (1962). בסוף שנות ה־60 הצטרף לגלי צה"ל. “תמיד חשבתי שרדיו הוא מדיום מעניין, עמוק יותר, רחב יותר, אתה לא גומר ראיון בשתי דקות”, הוא אומר. “האישיות של האדם בלי מסיכות יכולה לחדור ללב דווקא דרך הרדיו, באופן מפתיע, יותר מהטלוויזיה. יש משהו יותר אישי, חשוף וכן במדיום הזה. כשרק הגעתי לתחנה, עוד לא היו חדרים בגלי צה”ל, אלא זה היה איזה מבנה של הצבא הבריטי. יצחק לבני, שהיה מפקד גלי צה”ל, הזמין אותי לפגישה בקפה ‘רובל’ בתל אביב ואמר לי: ‘אני עוקב אחריך. ראיתי אותך בלהקות צבאיות, ראיתי אותך על במה וקראתי את הכתבות שלך. אני לא רוצה אנשים שמדברים בקולות מהבטן, אלא שיביאו קסם, אני רוצה אנשים שידעו להמציא את גלי צה”ל מחדש ויעשו את המהפך בתחנה’”.

שפירא שימש גם כראש חטיבת התרבות והמוזיקה בתחנה ויצר רצועות ומשדרים כמו “ציפורי לילה”, “ערב שירי משוררים”, “שיר אהבה חילי לסשה ארגוב” ו”בילוי היום”. בנוסף פיתח את השידורים הישירים של מופעי מוזיקה, בידור ותיאטרון. על פועלו בתחום התרבות זכה בפרס אמ”י למפעל חיים, בפרס סוקולוב למפעל חיים ובפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לתיאטרון. במשך למעלה מ־40 שנה ערך והגיש שפירא את תוכנית הדגל “בילוי נעים”, שזיכתה אותו בשלל פרסים.

מהו בעיניך השיא בקריירה שלך?
“מלבד ‘בילוי נעים’ כמובן, יש את ‘ציפורי לילה’. הרעיון לתוכנית הזו נולד בשביל אורי זוהר ז"ל. ידעתי שיש כאן בן אדם שצריך לתת לו מיקרופון. אבל אחד הדברים שאני הכי גאה בהם בקריירה שלי הוא ערבי שירי המשוררים שעשיתי – לנתן אלתרמן, למשה וילנסקי ועוד, וגם הכנסת השידורים הישירים לרדיו. אני זוכר את הפעם הראשונה שהבאתי ניידת כדי להעביר שידור חי של הופעה של הצמד סיימון וגרפונקל בארץ. סגרתי את זה עם האמרגנים שהביאו אותם לארץ. זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי".

מה היה השידור הכי חווייתי שלך?
"הגעתי למסקנה שלא יכול להיות שגלי צה"ל לא תשדר הופעות של מוזיקה מזרחית. פניתי ליעקב אלפרון, שהיה הבעלים של ה'פלקה', וביקשתי להעביר ערב בשידור חי. עם השנים הצלחנו להכניס יותר ויותר מוזיקה מזרחית לגלי צה״ל. אני זוכר את היום שבו השמענו בפעם הראשונה את זוהר ארגוב. הייתי מורה שלו לדרמה בבית הספר. לימים הבן שלי, דן, גילם את דמותו בתיאטרון הקאמרי. זו הייתה סגירת מעגל נהדרת".

מה חשבת כשבנך, השחקן דן שפירא, החליט לבחור במקצוע המשחק?
"בתור ילד מנעתי ממנו ללכת לבית ספר לאמנויות. פחדתי עליו ורציתי שיגדל לתוך המקצוע. הטיפ שלי עבורו היה שילמד באוניברסיטה, שילמד גם את הרקע וההיסטוריה של האמנות והתיאטרון, שישלב בין עיוני למעשי. אני חושב שהוא מודה לי על זה כי זה עשה אותו שחקן חושב, יש בו עומקים. הוא בן נהדר. מגיע לבקר אותי המון ומעניין לנו ביחד, אנחנו מדברים על החיים, שומעים מוזיקה, צוחקים, מתחבקים, הלוואי שיהיו לי עוד הרבה שנים איתו”.

דן שפירא (צילום: יקיר שוקרון)

איך אתה מרגיש לגבי הגיל?
“אומרים ‘80 לגבורות’, אבל האמת שאני לא מרגיש כזה גיבור. הכל לאט יותר וכל ממד הזמן מקבל פרספקטיבה אחרת. מצד שני, זה גם נחמד. דואגים לי, מפנקים אותי, יש לי זמן לקרוא, לחשוב, לראות את הנכדים שלי, את הבן שלי. להיות עם אשתי. נכון שבעורף נושפת איזו ציפור ולוחשת שזה הפרק האחרון של החיים, אבל הספקתי יפה מאוד”.

מולי שפירא: "כל כך הרבה שנים עבדתי מסביב לשעון, הגיע הזמן לשחרר"

לרגל יום הולדתו ה־80, העיתונאי ושדרן הרדיו הוותיק מולי שפירא חוזר לרגעים הגדולים בקריירה וגם מדבר על הגיל: “הכל לאט יותר וכל ממד הזמן מקבל פרספקטיבה אחרת"